האלביתי הליברלי: פשיזם וחופש בלב הדמוקרטיה

"אינני יודע איזו דרך יבחרו אחרים," חתם פטריק הנרי את נאומו בוועידת וירג'יניה ב־1775, "אבל באשר לי, תנו לי חירות או תנו לי מוות!" זעקתו הייתה עזה כל־כך, שרבים רואים בה את הדחיפה הרטורית למלחמת העצמאות האמריקנית. כעשרים שנה לאחר מכן צייר ז'אן־בטיסט רנו את "רוחה של צרפת בין חירות למוות". עיני המלאך חודרות את מבטנו, כנפיו וזרועותיו המתוחות מצביעות מצד אחד אל החיים, החירות והשוויון, ומצד אחר אל המוות; רגליו מצביעות על צרפת. הבחירה בידינו.

או שמא לא? עבור רנו, כמו עבור הנרי, אין כאן דילמה מוסרית אלא ציווי, לא "או-או" אמיתי אלא הוראה: חירות מעל לכול, דבר־מה, ואולי הדבר היחיד, ששווה להרוג בשבילו, למות בשבילו, שכן בלעדיו אינך אלא כמת. הקריאה לנשק הזו הלמה במערב זמן רב, והגיעה לשיא ציוויליזציוני במלחמת העולם השנייה. מאז היא בירידה. כיום, סרטו של פרנק קפרה מדוע אנו נלחמים – התשובה הליברלית לניצחון הרצון של לני ריפנשטהאל – מעורר גיחוך ובוז בקרב ליברלים בני־זמננו. האם נותרה בכלל מטרה ששווה למות, קל וחומר להרוג, למענה?

החיים, אולי, אבל החירות היא רק דרך אחת לחיות אותם. מעשי הטבח של דאעש זורעים פחד, ואנחנו עשויים לברוח, להילחם או לקפוא, אבל שלטון מוסלמי אינו חייב להיות רצחני. דברי ימיה של הח׳ליפות במשך מאות שנים היו לא פעם מתונים; מעשי ההרג שלה מחווירים לעומת אלה של נוצרים ושל אתאיסטים כאחד. ואם החיים בטוחים, הוויתור על החירות עשוי להיות משחרר למדי. הזדמנות להרגיע את התודעה האנושית (בייחוד אם אתה גבר). כך חושף ספרו של מישל וולבק, כניעה (Submission) — תרגום לאנגלית של המילה אסלאם — את נכונותו של ליברליזם עייף לוותר על עקרונותיו כדי להשביע את עצמו ולרצות את אויביו.

אבל כעת הטרור שולט, ובפחדנו שמא לא תמיד "ישאר לנו פריז", עלינו להילחם. כהד קלוש לקריאת הקרב הישנה "חירות או מוות", עולות שלוש אסטרטגיות מרכזיות, שאינן סותרות זו את זו: להרוג אותם, לתת להם להרוג זה את זה, ולהרוג אותם ברכות (במילים). אף לא אחת מהן מבשרת טובות. הריגתם דורשת כמות גדולה של מגפיים על הקרקע, גם לייצוב קצר־הטווח וגם לשמירת שלום ארוכת־טווח. פריז הופכת זאת לסביר מעט יותר, אך לא מספיק. לתת להם להרוג זה את זה – בסופו של דבר זה יעבוד. שום דבר אינו נמשך לנצח, לא דאעש, ולא, חוששני, המערב. אבל בלימה דורשת מידה של חוסן שהמערב שלאחר מלחמת העולם השנייה עדיין לא הפגין. להרוג אותם ברכות ממשיך לחמוק מאיתנו. סון דזה הציע ש"אם אתה מכיר את אויביך ומכיר את עצמך, לא תעמוד בסכנה גם במאה קרבות; אם אינך מכיר את אויביך אך מכיר את עצמך, תנצח אחד ותפסיד אחד; אם אינך מכיר לא את אויביך ולא את עצמך, תעמוד בסכנה בכל קרב וקרב." כדי לכבוש לבבות ומוחות עלינו להכיר את עצמנו, ואת אויבינו, הרבה יותר טוב.

עוד רבה הדרך לפנינו. "זהו פיגוע לא רק נגד פריז," הצהיר הנשיא אובמה, "זהו פיגוע לא רק נגד בני העם הצרפתי, אלא זהו פיגוע נגד האנושות כולה והערכים האוניברסליים שאנו חולקים." הוא טועה, למרבה הצער. מתקפה זו של דאעש כוונה במדויק נגד המערב, חמישית בלבד מ"האנושות כולה", שאִתה אנו חולקים רק מעט "ערכים אוניברסליים", ושאותה אנו מבינים באופן חלקי, לעיתים שטחי. דוגמה לכך היא הוויכוח אם להשתמש בתואר "איסלאמי" לתיאור דאעש/המדינה האסלאמית (כאילו אינו כבר חלק מהראשי־תיבות). דתות הן מה שאנחנו עושים מהן, לא רק מה שמרמזים קורפוסי הקודש שלהן. האסלאם אינו אויבו של המערב, אך רבים מן האסלאמיסטים הם אויביו, על פי אמונתם הם, ללא תלות בעובדות. מכאן גם גינויה של דאעש את ארץ החילוניות כ"צרפת הצלבנית". זהו "דע את אויבך" בנוסח דאעש.

הפשיזם מושיט יד מושגית. ברנאר-אנרי לוי מצטרף לרבים הקוראים: "עלינו לקרוא לאויב בשמו האמיתי. שמו אינו טרוריזם – זהו איסלמו-פשיזם." ודאעש אכן פשיסטית, שכן המעשה החברתי המתועב שלה מהדהד את ההיגיון של הפאשיו – צרור המוטות, שבעבר היו נפרדים, כעת מיובשים ונקשרים ליחידה אחידה שאוחזת בכוח בגרזן – סמל שהלהיב את הדמיון הפוליטי הרומי והיווה השראה לפשיזם האיטלקי. צרפת הנאורה, והמערב כולו, צריכים אפוא לקום שוב, כמקדם, נגד הכוחות הפשיסטיים של עריצים וכמרים.

אבל מבט נוסף אל בד הקנבס של רנו מטיל גוונים של אפור בקרב השחור־לבן הזה. לרגליה של מריאן – אלת החירות והתבונה – מונח הפאשיו, הקשור בסרט בצבעי הטריקולור. חמישים שנה לאחר מכן, בחותם הגדול של צרפת מריאן אוחזת בחוזקה בפאשיו. ארבעים שנה מאוחר יותר, מריאן, לרבות כובע־החירות שעל ראשה, חוצה את האוקיינוס כדי להעניק השראה לפסל החירות. בקרבת מקום, בניו יורק, במקום שבו הושבע ג'ורג' וושינגטון לנשיא הראשון, ניצב פסלו כשגלימתו מכסה את הפאשיו. מדרום, אנדרטת אברהם לינקולן בוושינגטון הבירה מושיבה את המנהיג על מושב העשוי פאשיו. הלאה משם, בבית הנבחרים האמריקאי עומדים על הקיר מאחורי יו"ר הבית, משני צדי דגל ארה"ב, גרזני פאשיו.

האם צבע הסרט הקושר את המוטות — את כולנו — הוא הדבר היחיד שמפריד בין דמוקרטיות בצבעי הטריקולור לתיאוקרטיות של דגל שחור? ודאי שלא. אנחנו רצחנו את אלוהים ושלטנו בטבע כדי לשחרר בני אדם, לא לשעבד אותם. בין אם התכלית של הסובלנות היא רציונליות או אמת, גרזן הפאשיו שלנו הוא התער של אוקהם, לא הגיליוטינה. שלנו אינו האינקוויזיטור הגדול, המפתה בני אדם לכניעה, אלא משחרר גדול, המוציא אותם לחופשי.

ובכל זאת, הפאשיו נותר שם, ומזכיר לנו את השבריריות המוסרית של החוזים החברתיים המודרניים. הפאשיו מכניס את האלביתי — המוכר שנעשה זר ומאיים — אל לב הליברליזם, ומזמין אותנו לרדת אל עמק המוזרות ואז לטפס ממנו, אל הכרה מפוכחת וצנועה יותר בחיינו החברתיים־פוליטיים. בפולחן המטען החילוני שלנו קל לשכוח: חירות איננה חופש. שתי התפיסות של החירות שלנו עוסקות כולן בשליטה: "על איזה תחום אני שולט?" (חירות שלילית), ו"מי הוא האדון?" (חירות חיובית). אבל חירות כשליטה אינה אומרת דבר על חופש כבחירה. אני יכול להיות שליט היקום, ובכל זאת להאמין שאין לי בחירה. אני יכול לברוח מן החופש – אל הונאה עצמית, אל פטליזם, ולעיתים קרובות אל הפשיזם.

התהום הזאת ממתינה לכולנו, חילונים ודתיים, שמרנים וליברלים. הוא מסבך את יחסנו למוות. אחרי הכול, אם חירות, ובייחוד חירות שלילית ממכשולים חיצוניים, היא מה שאני כמה אליו, ייתכן שלאחר זמן אגלה שהמוות הוא משחררי, שחרורי מכל אילוצי הארץ. ואמנם, גם אם מתוך הרגל, הנאה או פחד אינני מתאבד, אוכל בקלות להעדיף לא להביא ילדים לעולם ובכך, ביודעין או שלא ביודעין, לבצע התאבדות ציוויליזציונית. עולם של טרור, ציניות, סיפוק עצמי והבטחות שבורות איננו עריסה מזמינה.

החופש, בשונה מן החירות, אינו יכול להינתן, וגם לא להילקח. גם בנסיבות החמורות ביותר אנו נותרים חופשיים, יכולים לבחור במודע. החופש הוא שמייחד אותנו ומאחד אותנו כבני אדם. כשאנו בוחרים לפרוש החוצה אנו דוחים את אנושיותנו עצמה, את קיומנו האנושי. כדי לעמוד בגובה אנושיותנו עלינו להפוך במודע, ומתוך מצפון, ציוויים לדילמות – להפוך פאשיו ליער.