הגולם מירושלים
אנחנו משקרים כי אנחנו חלשים — או חלשים כי אנחנו משקרים? אם ישראל היא גולם מודרני, היא מסתכנת במוות כשהיא ממיתה את האמת. יש דרך אחרת.
אני ינשוף. לכן לפלס דרך, בלי כנפיים, בפקקים של שמונה בבוקר מעיר הולדתי למקום עבודתי, מירושלים לאוניברסיטת תל אביב, זה אף פעם לא תענוג. אבל ביום שני שעבר הפקקים היו סבירים, ולעיניי העייפות חיכה רגע מרומם: השקתו של קורס יהודי־ערבי חדש, שחלמתי עליו חודשים — ״דוגרי: אמת, אמון ואמנות בסכסוך הישראלי־פלסטיני״.
עם שותפי להוראה, פרופ׳ יוסף משהראוי, הקדשנו חלק גדול מן המפגש הראשון למה שמאחורי שם הקורס. ״דוגרי״ היא מילה ממקור טורקי שישראלים, יהודים וערבים, משתמשים בה כדי להזמין דיבור פתוח וישיר. עם אורחים וסטודנטים נפלאים, יהודים וערבים, טעמנו לראשונה ממה שסקרנות, כנות וכיף יכולים להצמיח: טעימה מן האמת?
אני מקווה. אבל חושש שאולי איבדנו את הטעם העתיק הזה. אולי החליפו אותו טעמים מתוקים יותר, ובראשם טעמה של התחושה שאנחנו צודקים וצדיקים, בלי קשר למציאות — ולעובדות.
למזלנו, לפעמים גם אגדות מגלות לא פחות. למשל, הגולם מפראג. בניסיון נואש להגן על עמו מפני עלילות הדם הגוברות, פנה רבי ליווא, המהר״ל מפראג, לקסם. הוא לקח חומר דומם — גֶּלֶם — והפיח בו חיים, ברא גולם אדיר, חזק דיו להגן על היהודים. התוכנית עבדה, עד שלא. הגולם יצא משליטה וזרע הרס אלים. המהר״ל נאלץ לשים קץ לחייו.
אם הגולם ביטא את הלא־מודע היהודי — הפחד מאויבים אדירים, החיפוש אחר כוח שיגבר עליהם — ישראל הפכה אותו למציאות. הגולם התגלגל למדינה היהודית, מדינה חזקה המטילה צל כבד. אולי גם הגולם מירושלים, כמו קודמו מפראג, יצא משליטה ו״קם על יוצרו״. בעיני רבים עלינו ללכת בעקבות מכת החסד של המהר״ל: להציל את היהודים מיציר כפיהם, ולשים קץ לחייה של ישראל.
אבל מה מעניק חיים מלכתחילה? במקרה של הגולם, די להביט במצחו: המהר״ל חרט עליו את האותיות א־מ־ת. כשהחליט להמית אותו, מחק את האות הראשונה, אל״ף, והפך את ה״אמת״ ל״מת״. הגולם אינו אפוא רק כוח, אלא כוח שהאמת מפיחה בו חיים, ובפרט כנגד שקרים על יהודים.
האומנם האמת היא עורק החיים של היהדות?
חוששני שלא. היום אנחנו חוגגים את שבועות, חג מתן תורה בהר סיני. מאלף לראות שבין הציוויים הנחרצים של עשרת הדיברות — ״לא תרצח״, ״לא תנאף״, ״לא תגנוב״ ואפילו ״לא תחמוד״ — אין ״לא תשקר״. יש רק איסור על עדות שקר, כשיבוש עשיית הצדק.
הפחתת ערכה של האמת שזורה במקרא. אברהם משקר למצרים כדי להגן על עצמו ומציג את שרה כאחותו. יצחק בנו עושה מהלך דומה מול מלך הפלשתים. יעקב, בנו של יצחק, מרמה את אביו כשהוא מתחזה, בהוראת אמו, לעשו אחיו השעיר. גם המנהיגים המהוללים ביותר בסיפורי המקרא אינם בוחלים בשקר. במיוחד דוד: הוא מרמה בדרכו למלוכה, למשל כדי להשיג את חרב גוליית, וממשיך בכך אחריה, כדי לזכות בבת שבע, אשת אוריה החתי. אין במקרא גינוי מוסרי לשקר. וחז״ל, זריזים ככל שיהיו בפעלולי ההצדקה, מתקשים להסתיר את האמת — כלומר, את השקר.
למה?
כי אנחנו חלשים. אנחנו מרבים לקרוא ״לומר אמת בפני הכוח״. הרעיון עתיק, מימי ה״פרהסיה״ היוונית: לדבר על הכול בחופש ובאומץ, לדבר דוגרי בפומבי. אבל אם אתה חלש, למה שתרצה, למה שתצטרך, לומר אמת לבעלי הכוח? למה לחשוף בפני מי שיכולים לפגוע בך את חלומותיך וחרדותיך, את הפגיעוּת ואת חוסר הביטחון? לא מוטב לשקר לחזקים ולתעתע בהם כדי לערער את כוחם ואת שליטתם בך? בעצם, למה לא לשקר בפני הכוח?
חשבו על השיעה באסלאם, שפיתחה את דוקטרינת התקייה, המצדיקה הסתרה והטעיה כאמצעי זהירות מול הסונה החזקה ממנה. ואם האמת עלולה להזיק לשיעה, ודאי שהיא מסכנת את העם היהודי, שחש חלש ושברירי לאורך תולדותיו. אפילו הציונות, שביקשה להביס את הפחד הזה, נכנעה לו. אחרי הכול, מה יצא לשמשון מאמירת האמת לדלילה, מלבד השפלתו שלו? במקרא כולו יש רק רגע אחד של כוח מדיני שלֵו, בימי שלמה. וגם הוא חולף כהרף עין, ואחריו מתפלגת הממלכה. ומה קורה במגילת אסתר מול איום ברצח עם? נשף מסכות אחד גדול. למוסד הישראלי יש סיסמה מקראית הולמת: ״באין תחבולות ייפול עם״, משלי י״א, י״ד.
לחלשים, כך נראה, השקר הוא חיים והאמת היא מוות. פוליטיקאים ישראלים היטיבו להרוויח מן הכלל הכוזב הזה. ״למען ארץ ישראל מותר לשקר״, אמר ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, מופת של יושר וכנות בהשוואה לראש הממשלה הנוכחי, שבעיניו, כנראה, לשקר למען רווח אישי זה אפילו טוב יותר.
אבל אולי, רק אולי, אנחנו לא משקרים כי אנחנו חלשים, אלא חלשים כי אנחנו משקרים. מי יודע, אולי משום כך נפל העם היהודי פעם אחר פעם מבחינה פוליטית. אולי הגולם הוא ביטוי לא מודע למה שקורה כשאנחנו מוחקים את האל״ף.
בדרך כלל אני מבקר את הוריי בשבת. על השולחן שלהם נחו שני עלונים, שהבאתי יומיים אחר כך לשיעור הדוגרי הראשון. העלונים הם חלק משיחת השבוע, המחולק ברשת ובבתי כנסת בכל הארץ, בתפוצה הגדולה ביותר, של כמאתיים אלף עותקים. הכותרת של אחד העלונים, לשבועות, מכריזה ״יש אמת אחת״ ונשבעת לה אמונים. עלון אחר, מן השבוע הקודם, מפרט בקנאה את יכולתם של הערבים ״לשקר בביטחון״, בניגוד לנטייה היהודית להגיב ״באדיבות, במילים מאופקות, ובנימה מתמדת של הצטדקות והתגוננות״. אני תוהה איזה לקח ביקשו הכותבים ללמד. לכאורה שני העלונים סותרים זה את זה. למעשה לא: אם אנחנו דוגלים באמת שמבוססת על אמונה, שאי אפשר להפריך, גם אנחנו יכולים לשקר בביטחון מלא.
כמובן, האמת אינה נעדרת כליל מן היהדות. אלא שהתשוקה אליה, ההתעקשות עליה, מיוחסות לאל ולא לרוח האדם. ״חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת״, אומר התלמוד הבבלי. חותמו של האל, לא של האדם. כאילו בני האדם חלשים מכדי לרצות באמת את האמת. ספר תהילים מציע תמונה יפה: ״אמת מארץ תצמח, וצדק משמיים נשקף״.
אפילו לדוד המלך יש רגע מאיר של אמת, במילים שכל בוגר ברנדייס אמור לזהות מיד — ולהרהר בהן. כשהוא מתחרט על פשעו נגד אוריה החתי, פונה דוד לאל המבקש ״אמת חפצת בטוחות״, תהילים נ״א. אתה, אומר דוד לאלוהים, רוצה את האמת הפנימית, בעומק נפשי הפגומה, בדברים הנסתרים מעין אדם.
כאן טמון האתגר הגדול של היות יהודי היום: לחתור אל האמת העמוקה ביותר, דווקא זו שחושפת את הפגיעוּת שלנו, את החולשה, אפילו את הרוע; זו שיכולה לעורר חשבון נפש על כישלונותינו. אני תמים כשאני מאמין ששינוי כזה יכול להתרחש בישראל? דווקא משום שהישראלים עדיין דבקים ברובם בדוגרי, נדמה לי שיש להם הזדמנות מיוחדת גם לשבור את כבלי תרבות הביטול המחניקה וגם לפתח דיאלוגים עמוקים, אולי אפילו להתקרב לאידיאל ה״אני–אתה״ של בובר.
היהדות נולדה כמהפכה, מהפכת המונותאיזם. היום, מתוך משבר האמת העולמי, היא יכולה שוב לחולל מהפכה, אפילו בעצמה. בעברית גולם הוא גם שלב בחיי פרפר. הגולם מירושלים עוד יכול לפרוש כנפיים.
תגובות