החתך הראשון
ב־28 ביוני חל יום ההולדת של העולם שלנו. יש אומרים שאי אפשר גם להשאיר את העוגה שלמה וגם לאכול אותה — אין לי מושג למה, אני עושה את זה כל הזמן! אז נחגוג הפעם במעט מזון למחשבה, ונגלה ממה עשויות שכבותיה של עוגת יום ההולדת הזאת.
סטודנטים ליחסים בין־לאומיים יהיו אולי הראשונים להבחין בעוגת השכבות ולנגוס בה: אין עוד יום שיכול לטעון באותה מידה שעיצב את המודרניות בקנה מידה עולמי. קודר שכמותי, חשבתי שהדרך ההולמת לציין זאת בשיעור המבוא שלי היא להקשיב ל־Gimme Shelter של הרולינג סטונס, שיר הפתיחה מאלבומם מ־1969, Let It Bleed.
ואכן דיממנו. אנחנו עדיין מדממים. כשהסטונס ומרי קלייטון שרו בקול רודף ״מבול מאיים היום על חיי״, במלחמה, באונס וברצח, לא יכולנו שלא להיזכר בשבעה באוקטובר, ״מבול אל־אקצא״ של חמאס. הטבח ומה שבא אחריו כמו כתובים בכל תו של Gimme Shelter. בעולם הובסיאני, שבו ״אדם לאדם זאב״, כולם מתחננים ״תנו לי מחסה״, ולעיתים קרובות מדי מוצאים את הלווייתן שאמור להגן עליהם גוסס בחולות.
אבל התעכבנו דווקא על שורה אחרת: ״מלחמה, ילדים / היא במרחק ירייה אחת״. הסטונס חשבו על וייטנאם, אבל מלחמה אחרת, מוקדמת וקטלנית יותר, אכן הייתה במרחק ירייה אחת. היום לפני 110 שנים, ב־28 ביוני 1914, הבוסני־סרבי גברילו פרינציפ לחץ על ההדק וירה בארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד. מלחמת העולם הראשונה החלה כעבור ירייה אחת, וחודש אחד.
לא במקרה התארחה הירייה של פרינציפ ב־28 ביוני. פרדיננד המסכן בחר לביקורו בסרייבו בווידובדן, ״יום ויטוס הקדוש״, החל בתאריך הזה בלוח הגרגוריאני. ברמה האישית, הארכידוכס היה צריך לשים לב לחוסר ההתאמה בינו לבין הפטרון הקדוש של הרקדנים: הגבר הנוקשה בן החמישים השתעמם מספרות, מאמנות ומחיי חברה. ציד, לעומת זאת, אהב מאוד!
ברמה הפוליטית, יורשו של הקיסר המזדקן פרנץ יוזף היה צריך לדעת גם מה משמעות וידובדן עבור הסרבים: קרב קוסובו ב־1389, בין קואליציה בהנהגה סרבית לבין העות׳מאנים. ההקדמה המוקדמת הזאת ל״התנגשות הציוויליזציות״ של ימינו הסתיימה בחורבן הדדי: שני הצבאות הושמדו ומנהיגיהם נהרגו. ובכל זאת, הקרב סלל לבסוף את דרכם של העות׳מאנים לשלוט בסרבים. אלה הפכו בהדרגה את הטראומה הקולקטיבית למיתוס, לרגע מכונן ומתריס של מאבקם: טראומה לאומית כקריאה לניצחון לאומי.
אבל שכבות הטראומה של וידובדן לא נעצרו בפרוץ מלחמת עולם אחת. ארבע שנים ויותר, עשרים מיליון הרוגים ועשרים מיליון פצועים אחר כך, הגישו בעלות הברית לקואליציה הגרמנית־אוסטרית־עות׳מאנית המובסת שכבת עוגה משלהן. חוזה ורסאי מ־1919 איחד שתי נקמות על טראומות, במרחב ובזמן: הוא נחתם באולם המראות של הארמון, שבו הוכרזה הקיסרות הגרמנית אחרי ניצחונה על צרפת ב־1871. ותאריך החתימה היה, ובכן, 28 ביוני.
שכבה נוספת הגיעה כשהמלחמה הגדולה הפכה למלחמת העולם הראשונה, ופינתה מקום לשנייה. בתוך 43 ימים בלבד הביסה גרמניה הנאצית את צרפת. כעבור שבוע ערך היטלר את ביקורו הראשון והיחיד בפריז, שכבר הייתה שטח כבוש בידי גרמניה. הוא הלך לראות את קבר נפוליאון ואמר: ״זה היה הרגע הגדול והיפה ביותר בחיי״. אתם יכולים לנחש באיזה תאריך בחר הפיהרר לביקור.
מעגל הטראומה והניצחון של וידובדן לא הסתיים בהיטלר. ב־28 ביוני 1989, כשהמתח בין הרפובליקות והקהילות האתניות ביוגוסלביה הלך וגבר, נאם המנהיג הסרבי סלובודן מילושביץ׳ בפני מיליון מריעים באנדרטת גזימסטן בשדה קוסובו, במלאת שש מאות שנה לקרב. ״קשה לומר היום מהי האמת ההיסטורית על קרב קוסובו ומהי אגדה. היום זה כבר לא חשוב״, הכריז. הוא הבטיח לעשות את מה שכן חשוב: לשים קץ לקורבנוּת הסרבית, ואם יידרש, ב״קרבות חמושים״. קרבות כאלה אכן פרצו עד מהרה.
העולם שלנו לא נולד ב־28 ביוני רק מפני שפרדיננד מת לפני כ־110 שנים, ואפילו לא משום שההתנקשות ותוצאותיה עיצבו את הגאופוליטיקה של המאה האחרונה. הוא נולד בסימן 28 ביוני כי כולנו לכודים במעגל וידובדן. אנשים פגועים פוגעים, אנשים מושפלים משפילים. טראומה קולקטיבית הופכת לא פעם למכונת תנועה נצחית, כמו באחת הליתוגרפיות של מ״ק אשר, רק שבמקום מים זורם בה דם.
כך זה בהחלט נראה בישראל ובפלסטין. במשך שנים, בתגובה לחוקרים שתיארו את ישראל כחברה פוסט־טראומטית, הצעתי שהיא דווקא קדם־טראומטית: החרדה מאסון עתידי מניעה אותה יותר מרוחות הרפאים של העבר. השבעה באוקטובר שינה זאת. כשהזוועה נפרשת לנגד עינינו, אנחנו עדים בגופנו ובזמן אמת, לילה בתוך יום, לטראומה קולקטיבית שנעשית בין־דורית ובין־לאומית. היא חוצה גילים, מאות שנים וגבולות פוליטיים. היא הרסנית ומידבקת, קושרת בין הקולקטיבי לאישי, בין הפוליטי לפרטי. מה שהבחינו בו תחילה אצל ילדים ונכדים של שורדי שואה נראה כעת מתאים לכול.
עולם בפוסט־טראומה? אם כן, אולי כולנו זקוקים לספת טיפול עצומה אחת. ואולי בדיוק להפך. הנתונים על בריאות הנפש מדאיגים. למשל, שיעור הפגיעה העצמית כמעט שילש את עצמו, מ־2.4% ב־2000 ל־6.4% ב־2014. בקרב צעירות בגילי 16 עד 24 עלה השיעור מ־6.5% ל־19.7%.
אבל האם הטיפול הוא התרופה, או חלק מן המחלה? צפיתי לאחרונה ב־Real Time עם ביל מאהר, שאני נהנה ממנו ומסכים איתו לא פעם. מאהר והסופרת אביגיל שרייר לעגו לצעירים המחטטים בעבר ובהווה בחיפוש אחר כל בדל של טראומה, ואז רצים לטיפול שיתקן אותם. בספרה טיפול רע, שרייר יוצאת נגד התפיסה הרווחת שלפיה ״ילדות אידיאלית פירושה בלי כאב, בלי אי־נוחות, בלי ריבים, בלי כישלון — ובוודאי בלי שמץ של 'טראומה'״. כך נוצר, היא טוענת, דור הצעירים הבודד, חסר האונים, המדוכא והמפוחד ביותר אי פעם.
ייתכן. כשהילדים שלנו פוחדים מן החושך, האם להדליק את האור או לעזור להם להיות בו, ולראות בו? אני מצדד באפשרות השנייה. עטיפת צעירים בצמר גפן, בייחוד בקמפוסים, כדי לגונן עליהם מפני מציאות מורכבת ולא פעם אכזרית, עלולה לגדל ״דור של פתיתי שלג״, שמתקשה לגייס את הנחישות הדרושה לעמוד ברשות עצמו ולהיאבק ביעילות על מה שראוי.
אבל כשהלעג של מאהר הגיע לטראומה, נרתעתי. טראומה אמיתית אינה עניין לבדיחה. נכון, חוויות סובייקטיביות מבלבלות ועלולות להטעות. הזיכרון לא תמיד אמין — אני עדיין בטוח שמר מונופול מרכיב מונוקל! אבל להסיט את העיניים מן הכאב שבעיני אחר ולבטל את ״הטראומה לכאורה״ שלו, פירושו לעטוף דווקא את עצמנו בצמר גפן מפני האכזריות שבאמת נמצאת שם בחוץ.
ובאשר להתגברות קשוחה על הטראומות שלנו, כבר ראינו למעלה איך הדורות הישנים והחסונים עמדו במשימה. זה לא בדיוק היה סיפור הצלחה מזהיר. מוכרחה להיות דרך טובה יותר.
תהיה הדרך אשר תהיה, כדאי שתשים לב לשם המטעה. PTSD, ״הפרעת דחק פוסט־טראומטית״, הוא כינוי מוזר. ה״פוסט״ מחמיץ את מהותה של ״טראומה״. מקור המילה בשם היווני לפצע, לפגיעה. הטראומה אינה הפציעה שהתרחשה, אלא הפצע שנותר. אנשים עם פוסט־טראומה חיים אחרי הפגיעה, אבל עדיין נושאים את הפצע. חוויית הטראומה אינה זכירת מה שחלף, אלא חיים מחודשים בתוכו. זה אינו דז׳ה וו, ״כבר ראיתי״, אלא דז׳ה וקו, ״כבר חייתי״. חיילים עם פוסט־טראומה אינם רק נזכרים במה שהיה. הם חיים אותו שוב.
וכך גם כולנו, במלחמות הפרטיות שלנו. לפני כמה שבועות יצאתי מהבית לאוניברסיטה, מזמזם מנגינה, הראש בעננים. הלכתי בשביל המוכר ופתאום הרגשתי כאב חד. כמה ענפים יבשים וחדים כתער של עץ פרא פצעו את פניי. היה לי מזל: המשקפיים הצילו את עיניי. חבוש חזרתי לזירת הפשע, ופתאום התמלאתי זעם כלפי מישהי שהכרתי פעם. למה? לא היה בזה שום היגיון. היא לא הייתה שם ולא היה לה שום קשר לכך. אבל הוא היה שם, בתוכי: הזעם. אולי, מפחיד לומר, שנאה. אחר כך, במכונית, נזכרתי במנגינה שזמזמתי לפני המפגש עם הענף המרושע: The First Cut Is the Deepest, ״החתך הראשון הוא העמוק מכולם״. לאט התחברו הנקודות. הפצע העמוק ביותר יכול לזהם את כל השאר.
הזמן מרפא הכול, אומרים — מי? — ובוודאי יש בזה משהו. אם ״הזמן הורס את כל הדברים״, גם פצעים שמסרבים להגליד אינם יוצאים מן הכלל. הכול חולף, ולחסרי הסבלנות התאבדות יכולה להאיץ את התהליך. האינסטינקטים האבולוציוניים אולי מקשים עלינו להרוג את עצמנו, אבל התאבדות רגשית קלה יותר ומקובלת יותר חברתית. אם נלמד להתנתק, להרגיש פחות, לאהוב פחות, לקטוע את האיבר שנפגע בחתך הראשון — הכאב אמור להיפסק.
להחלים ולהישאר בחיים — זו בקשה קשה יותר, ומשימה קשה יותר. בין השאר מפני שטראומה גם מכאיבה וגם מנחמת: היא עוזרת לנו לתת שם לאוטוביוגרפיה שלנו. במובנים רבים אנחנו סכום פחדינו. ובכל זאת, באמת אנחנו פוחדים רק מדבר אחד: כאב. אנחנו יראים מפני מקורותיו האפשריים. לטראומה יש מקום מיוחד במטריצה הזאת, משום שהיא מציעה מראית עין של ודאות עמוקה, גופנית. הכאב הצפון בעתיד תמיד אינו ידוע. הכאב מן העבר כבר הוכח, נחרת בתודעה ולעיתים קרובות בבשר. בקלות הוא נעשה למקור הפחד העיקרי שלנו, ולתחושת העצמי העיקרית שלנו: הטראומה מסבירה אותנו, מצדיקה אותנו, מעסיקה אותנו.
איך אפשר גם לשמר את הטראומה וגם להתעלות עליה? גם להחזיק בה למען תחושת העצמי וגם לעבור הלאה למען שלומנו? אולי באמצעות השבת היכולת לפעול, דרך זהות המבוססת על הטראומה. היא מעניקה לנו דרקון יורק אש. אם נלמד לאלף אותו, נוכל לרכוב עליו ולהיות לגיבורים האמיתיים של חיינו. עכשיו אפשר להפוך פחד לכוח וצלקות לקעקועים, להמיר רגעי שבריריות, בושה והשפלה במקור לגאווה. בטוויסט משונה בעלילה, העבר, ולא העתיד, מניע את התכלית שלנו. כשאנחנו יושבים בחדר העריכה של סרט חיינו, הסיפור אולי מעולם לא הרגיש מסעיר כל כך כמו ברגע שבו אנחנו הופכים את החתך הראשון לקאט הסופי. עכשיו אפשר לענוד את הפצע כאות כבוד.
למהלך הזה יש כוח המשיכה של הונאה עצמית, של בריחה מחירות. ייתכן שטראומה היא צורת הדטרמיניזם הרגשי הפופולרית ביותר של המודרניות. אולי לא מפתיע שהראיות המדעיות הקלושות למקורות האפיגנטיים של טראומה בין־דורית נעשו פופולריות כל כך. נראה שהן מלהיבות אותנו. עכשיו אנחנו יכולים להיות לפצע, מן הלידה ועד הפרידה.
״היקשרות טראומטית״ היא אחד הענפים של התופעה. המונח המדעי, שזכה לחיים פופולריים משלו, מתאר איך הטראומה קושרת את הקורבן למתעלל, כשהוא משבץ בתוך הפגיעה והאדישות הפגנות חיבה מזדמנות.
אבל האם הטראומה רק קושרת אותנו למתעלל, או שהמתעלל גם קושר אותנו לטראומה? זו אולי צורה חמקמקה והרסנית יותר של ההיקשרות הטראומטית. היא יוצרת את התחושה שאנחנו ״מכירים את עצמנו״ מפני שאנחנו יושבים ליד מה שנדמה כליבתנו. בפועל אנחנו כולאים את עצמנו בפקעת שאפשר לפתוח רק מבפנים — ולכן אולי לעולם לא תיפתח. מאלף לראות איך אנחנו מעניקים לפצע אישיות: העבר רודף אותנו, הטראומה מבעיתה אותנו. הם לא. אנחנו עושים זאת, בדרכים שבהן אנחנו קושרים את עצמנו לטראומה.
ומתנתקים מאנשים, מן היכולת לדאוג, לאהוב, לחוות אינטימיות אמיתית. מאבדים אמון באנושיות. יותר מההתנקשות בארכידוכס, עלינו לחשוש מההתנקשות בנפשנו.
לאחרונה נשביתי בחומריו האפלים של פיליפ פולמן, בעיבוד של HBO. במיוחד ביחסים בין ליירה לאמה המתעללת, וביחסים של שתיהן עם הדמונים שלהן — מופעי החיה של העצמי הפנימי. בשיחה מקסימה סיפר פולמן איך הבין מה מייחד את ליירה: ״היא מסוגלת לחיבה עצומה... גם להעניק חיבה וגם לעורר אותה״, ממעמקי המוות ועד פסגות האהבה.
אולי בעולם הלא־בדיוני שלנו נוכל ללמוד דבר או שניים מן הדרך שבה כמה בעלי חיים מטפלים בפצעיהם: מלקקים אותם. מבחינה כימית אנחנו יודעים למה זה עובד. הרוק מכיל את האנזים ליזוזים, חלבון מורכב בעל תכונות אנטיבקטריאליות חזקות.
ואולי נוכל ללמוד דבר או שניים גם מליירה. בסופו של דבר, אם יש ריפוי אמיתי, הוא טמון בעזרה זה לזה. ואם ליקוק הדדי של פצעים קצת מגעיל מדי — וגם לא בטוח במיוחד — אפשר לפנות למקור מצוין אחר של ליזוזים: דמעות, של עצב ושל שמחה.
שבוע לפני ההתנקשות בווידובדן 1914, ביום הארוך בשנה, מתה בווינה ברטה פון זוטנר. פציפיסטית רדיקלית, היא כתבה את הניחו את הנשק! ובזכותו הייתה ב־1905 לאישה השנייה שזכתה בפרס נובל. מארי קירי הקדימה אותה ב־1903. כעבור עשרות שנים שאבה אן שלטון מן הרומן ושרה: ״הניחו את הנשק, והיכנעו לזרועותיי״. גם הסטונס חתמו את תחינתם הפצועה למחסה בהבטחה: ״אהבה... היא במרחק נשיקה אחת, נשיקה אחת, נשיקה אחת״.
לא משנה מה זקנים כמוני אומרים על 28 ביוני: בדור האחרון, משום מה, הוא חדל לשלוח לעולם אותות מבשרי רע. הייתי רוצה לחשוב שגם זה אות. שיום אחד, איכשהו, מי שנושא על גבו את מעגל וידובדן האכזרי יקום וישבור אותו. בוודאי תגיע לו עוגה טעימה להפליא. ואז, כפי שוויטוס הקדוש רצה כל הזמן, נצא לרקוד!
יום הולדת שמח! 🎂
תגובות