הדקאמרון: אנחנו צריכים סיפורים כדי לחיות

״אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי לחיות״: מילותיה של ג׳ואן דידיון מעולם לא נראו נכונות כל כך.

איטליה הייתה המדינה האירופית הראשונה שנפגעה מנגיף קוביד־19 בהיקף עצום.

אנחנו הכרנו לפני כולם את המוות, את הסגר, את האמבולנסים בחוץ ואת הדממה בפנים.

מה שניכר לי הוא עד כמה אנחנו זקוקים עכשיו לסיפורים — גם להקשיב להם וגם לספר אותם.

הסיפור שלי נרקם תוך כדי עדכון קדחתני של החדשות על נגיף הקורונה, כדי לדווח עליהן למשפחה בארוחת הערב; וכך עושה גם אחותי, כשהיא מתלוננת כמה קשה לעבוד עם מסכה וכפפות.

כל פילוסוף וכל סופר שמתארים במילים הפיוטיות ביותר את ימי הסגר שלהם מספקים לנו סיפורים.

אפילו תיאורטיקני הקונספירציה שמזהירים אותנו מפני סכנת ה־5G מספרים את הסיפור שלהם.

מה שראוי לשים לב אליו הוא שכאשר האנושות מתמודדת עם מגפה, כשהמוות מגיע יחד עם הכאוס, וכשאנחנו לא רק רואים אחרים מתים אלא גם חיינו הרגילים משתנים, אנחנו פונים לסיפורים לעזרה.

חוויות קולקטיביות, כמו מלחמות או מגפות, אכן מולידות גם נרטיב קולקטיבי.

כשמדובר באירועים דומים, אנחנו מרגישים צורך לנסח את החוויות ואת הרגשות שלנו, כאילו כך נוכל לא רק לשרוד אלא גם, כפי שאמרה ג׳ואן דידיון, לחיות.

למה אנחנו זקוקים כל כך לסיפורים? האם יש לנו עדות לכך שהצורך הזה כבר ניכר בתולדות האנושות? האם אנחנו מספרים סיפורים כדי להימלט מן המציאות, או כדי לאחוז בה טוב יותר?

הדקאמרון מאת ג׳ובאני בוקאצ׳ו נחשב לאבן דרך בספרות האיטלקית; בהכירו בהשפעתו, ולאחר מכן בהשפעתו על הספרות האירופית, כלל הרולד בלום את היצירה בקאנון המערבי שלו, באומרו: ״הסיפור האירוני, שנושאו הוא סיפור סיפורים, הוא פחות או יותר המצאתו של בוקאצ׳ו, ומטרת פריצת הדרך הזאת הייתה לשחרר את הסיפורים מן הדידקטיות ומן המוסרנות, כך שהמאזין או הקורא, ולא המספר, נעשה אחראי לאופן השימוש בהם, לטוב ולרע״ (הרולד בלום, הקאנון המערבי, 1994)

הדקאמרון - Hamilton 90

העיר פירנצה, כפי שהיה גם אצל דנטה, מילאה תפקיד מרכזי בכתיבתו של בוקאצ׳ו.

ובכל זאת, את הרגעים המאושרים ביותר שלו בילה בעיר נאפולי, שם עבד כשכיר בבנק.

נאפולי, האצולה הנפוליטנית וחיבתה לספרות הצרפתית, ובייחוד לרומנסות האבירים, השפיעו עליו לאורך זמן; הוא טען ששם מצא את ייעודו האמיתי בשירה.

בוקאצ׳ו חזר לפירנצה ב־1340; לא ידוע אם נכח בזמן המוות השחור הידוע לשמצה, המגפה שפגעה בעיר ב־1348 והרגה שלוש חמישיות מן האוכלוסייה.

חוויית המגפה מסמנת פריצת דרך בחייו של בוקאצ׳ו: לאחריה החל לכתוב את הדקאמרון, ואת יצירת המופת שלו העמיד בפירנצה החרבה ממגפה בשנת 1348.

הדקאמרון בנוי כסיפור מסגרת: אוסף של מאה נובלות (סיפורים), שמספרות עשר דמויות במשך עשרה ימים.

אם תבנית סיפור המסגרת נראית לכם מוכרת, זה כנראה בגלל סיפורי קנטרברי מאת צ׳וסר, שהושפע עמוקות מבוקאצ׳ו.

לדקאמרון ולסיפורי קנטרברי יש גם כמה מרכיבים משותפים, כמו מבנה סיפור המסגרת והעובדה ששתי היצירות לא נכתבו בלטינית אלא בלשונות המדוברות.

בעוד שדמויותיו של צ׳וסר סיפרו זו לזו סיפורים בעיקר כדי ליהנות קצת במהלך מסע העלייה לרגל שלהן, בוקאצ׳ו הציג, בהשוואה לכך, תפאורה אפלה בהרבה.

שלושה צעירים ושבע צעירות נמלטים מפירנצה כדי למצוא מקלט בווילה שעל הגבעות, כנראה בהשראת אחוזה שהייתה בבעלותו של בוקאצ׳ו עצמו.

הווילה היא locus amoenus, מקום אידילי שבו החבורה, המכונה בריגטה, יכולה לכונן מחדש הגינות בסיסית ונימוסים. הניגוד לעיר חריף: שם אנשים מתים בלי הרף, והישרדות עצמית קודמת לכול אצל מי שנותרו בחיים.

לפיכך פמפינאה, מנהיגת החבורה, מציעה למנות מתוכם בכל יום מלכה או מלך.

על השליט או השליטה של אותו יום מוטל לקבוע את סדר היום שלהם ולבחור את הנושא של הסיפורים שעל כולם לספר.

הנושאים יהיו שונים מאוד זה מזה: אהבות שמסתיימות באופן טרגי, הסתבכויות שמסתיימות בטוב, נשים שמתעתעות בבעליהן ולהפך…

מה שעולה מן הסיפורים האלה הוא תיאור מדויק של שלהי ימי הביניים באיטליה, תוך התמקדות מיוחדת בחברה הפירנזית ובמאפייניה, כגון עליית מעמד הסוחרים, היריבות עם האצולה ושחיתות הכמורה; משום כך פרשנים רבים הגדירו את הדקאמרון כ״הקומדיה האנושית״, ויש שאף כינו אותו ״האנטי־קומדיה״.

בסך הכול, מה ששולט ביצירה הוא האמונה הומניסטית בכוחה של האנושות, במשאבינו האינטלקטואליים.

אם נתבונן מקרוב במשמעות שבוקאצ׳ו מעניק לפיקחות בדקאמרון, נשים לב שרוב הדמויות בסיפורים מצליחות לחמוק מצרות רבות בזכות כושר הנאום העוצמתי שלהן (סר צ׳אפלטו, מלכיצדק, מונה נונה דה׳ פולצ׳י… ), ורובן גם מסוגלות לשאת נאומים מרגשים רבים (נאומה של ג׳יזמונדה על האהבה).

בוקאצ׳ו רואה ביכולת שלנו לספר סיפורים (גם כשפירוש הדבר לשקר) את הביטוי הנעלה ביותר של הטבע האנושי שלנו.

היום השישי מעמיק עוד בנושא הזה (וראוי לציין שמתוך עשרת הימים, היום השישי תופס מקום מרכזי במבנה הספר).

בתקופת שלטונה של אליסה מספרת החבורה סיפורים שבהם מתקפה או מבוכה נמנעות בזכות הערה פקחית, אמרת־מחץ. הדבר יכול להתאים לנסיבות משעשעות, כמו במקרה של אישה שנפטרת ממספר סיפורים טרחן בזכות שנינותה, או למצב מסובך יותר, כאשר בסיפור אחר טבח מצליח להימלט מעונש בזכות בדיחה מחוכמת.

אבל הנובלה שמייצגת יותר מכול את היום השישי — ואעז לומר, את הדקאמרון כולו — היא זו על המשורר והפילוסוף גווידו קבלקנטי (VI,9).

גווידו קבלקנטי, ידידו הקרוב של דנטה, היה חכם, אבל גם מעט קשה להתקרב אליו.

הנוער המוזהב של פירנצה התרעם עליו בשל כך, ומשום שסירב להצטרף אליהם; לכן, כאשר הם נתקלים בו בעודו הולך ליד כמה קברי שיש, הם מתחילים להתגרות בו.

קבלקנטי משיב בשלווה שמאחר שכאן הם בבית (בין הקברים, כלומר בין מתים כמותם — הערה), הם יכולים לומר ככל העולה על רוחם; ואז, בזינוק מהיר, הוא מסתלק.

הזינוק הזה אינו רק פעולה גופנית, אלא מסמל את המהירות ואת העליונות של מחשבתו של קבלקנטי.

הסופר האיטלקי איטלו קאלווינו רואה בקבלקנטי דמות שכדאי לשאת אליה עיניים. בספרו ״שש הצעות לאלף הבא״ (1988) הוא כותב: ״אילו בחרתי דימוי מבשר טוב לאלף החדש, הייתי בוחר בזה: זינוקו הפתאומי של המשורר-הפילוסוף, המתרומם מעל כובד העולם ומראה שעם כל כובד ראשו הוא יודע את סוד הקלילות[…]״.

קבלקנטי הוא הייצוג הנעלה ביותר של האיש והאזרח האידיאליים בעיני בוקאצ׳ו: הוא חכם ומנומס, אך עדיין יודע להשתמש בלשונו כנשקו החד ביותר.

כפי שכבר ציינתי, אנחנו פוגשים בדקאמרון דמויות רבות הבקיאות באמנות הנאום; מה שמבדיל את קבלקנטי הוא השכלתו הרחבה ומחשבתו הלא־שגרתית.

נדמה לי שהסיפור הזה מסכם היטב מדוע האנושות זקוקה כל כך לסיפורים.

בעוד שרבים טוענים שדמויות הדקאמרון החלו לספר משום שרצו ליהנות קצת או להסיח את דעתן, בעיניי זו פרשנות צרה מדי.

תוקידידס, קאמי וסופרים רבים אחרים לימדו אותנו מה באמת מפחיד את האנושות במגפה: התפרקות כל המבנים החברתיים והנורמות, האתיקה והמוסר — הכאוס שמסתתר ביסוד קיומנו ונחשף פתאום. ״התפרצות נגיף הקורונה אינה חושפת עד כמה הרגע הנוכחי אינו ממשי, אלא את האשליות שהיא מנפצת״; מה שאנו מכנים ״חיים רגילים״ אינו קיים, אומר צ׳רלס יו בהאטלנטיק.

מלחמות ומגפות מפעילות את יצר ההישרדות שלנו; אנחנו מוצאים את עצמנו נלחמים על חיינו.

בה בעת, סיפורים מעניקים לנו הקלה מסוימת, ואנחנו מתחילים לספר אותם — קודם לעצמנו ואחר כך לאחרים; בסופו של דבר הסיפורים האלה יתפתחו לנרטיב קולקטיבי.

כנראה זה אותו דחף שהניע את אבותינו הקדמונים לצייר ביזונים על קירות מערות: הצורך לבטא את עצמנו מעבר לגבולות העולם האמפירי, תוך הסתמכות בלעדית על המשאבים האינטלקטואליים שלנו.

מן הצד האחר, העובדה שאנחנו מתקשרים בשפה מורכבת כל כך, ומשתמשים בה לא רק באופן תועלתני אלא גם כדי לספר סיפורים, היא אחד ההישגים הגדולים ביותר שלנו.

בספרו ״קיצור תולדות האנושות״ (2015) אומר הררי שמה שמבדיל את הומו סאפיינס מ״בני דודיו הלא־מתורבתים״ הוא הדמיון שלו, ומכאן יכולתו לפתח מושגים כמו דת וכלכלה — דברים שמעולם לא ״ראינו, נגענו בהם או הרחנו אותם״ — כדי לשתף פעולה.

״בעלי חיים רבים ומינים אנושיים רבים יכלו בעבר לומר: ׳זהירות, אריה!׳

אולם הודות למהפכה הקוגניטיבית, הומו סאפיינס רכש את היכולת לומר: ׳האריה הוא שומר השבט שלנו׳״.

מכאן שיכולתנו לספר סיפורים העניקה לנו יתרון על פני כל יצור חי אחר:

״הבדיון אפשר לנו לא רק לדמיין דברים, אלא לעשות זאת יחד. אנחנו יכולים לטוות מיתוסים משותפים, כגון סיפור הבריאה המקראי, מיתוסי זמן החלום של האבוריג׳ינים האוסטרלים, והמיתוסים הלאומניים של מדינות מודרניות. מיתוסים כאלה מעניקים לסאפיינס יכולת חסרת תקדים לשתף פעולה בגמישות במספרים גדולים״.

דמויות הדקאמרון לא החלו לספר רק כדי להשתעשע או לברוח מן המציאות. הן סיפרו כדי להזכיר לעצמן מי היו לפני המגפה, ולהתחבר מחדש לצד שבנו — היכולת לספר סיפורים — שאפשר לנו לבצע את ה״זינוק״ המכריע: להיות אנושיים.