סכנות השיח שאיש לא ביקש
בבית הספר התיכון נפתח בפניי עולם ההשפעות של שינויי האקלים על הדבורים. מאז התפתחה בי אהבה ארוכת שנים למאביקות החיוניות האלה. כשצילמתי סרט קצר במערב וירג'יניה, זכורה לי הבומבוסית השמנמנה ביותר שראיתי מימיי, שנאבקה להיאחז בפרחים שבאגרטל שלפניי בחוץ. היא הייתה כבדה מדי עבור עלי הכותרת של השושן שכבר התחילו לנבול. אז, ברגע השיא של חיי כחובבת דבורים, החזקתי אצבע מתחת לבומבוסית כדי שלא תיפול בזמן ששתתה את הצוף מהפרחים השונים. הרגליים הקטנות והפרוותיות שלה החליקו אל האצבע שלי, אז נתתי לה דחיפה קטנה כדי שתוכל לחזור למשימתה. כמעט שעלו דמעות של שמחה.
וביותר מכל, זכור לי שבכיתי מתסכול ונאמר לי: "תפסיקי לבכות. אני לא יכול לדבר איתך כשאת כל כך רגשנית". מסתבר שהכעס של גבר לא נחשב לרגש.
מרגע שלמדתי על שינוי האקלים, התנהלו כמה "דיונים" (צעקות) ביני לבין אבי השמרני עד עמקי נשמתו. הוטמעו בי הערכים האלה כילדה, כך שכאשר הקשבתי להוריי על חשיבות ההשכלה, הם נעלבו מכך שבסופו של דבר הפכתי ל"ליברלית בכיינית עדינה כמו פתית שלג" כתוצאה מכך. זכור לי שניסיתי לדבר עם אבי העקשן על הדבורים ועל שינוי האקלים. זכור לי ששלחתי לו במייל את המקורות שדרש ממני, שמעולם לא קרא. וביותר מכל, זכור לי שבכיתי מתסכול ונאמר לי: "תפסיקי לבכות. אני לא יכול לדבר איתך כשאת כל כך רגשנית". מסתבר שהכעס של גבר לא נחשב לרגש.
התחושה הזו חוזרת אליי כשאני עושה שוב את אותה טעות ונכנסת לשיח כביכול-ברמה-גבוהה עם חברים וזרים באחד מגיהנומי המדיה החברתית הקיימים. רגילים שם למצוא אותי ראש בראש מול שמרנים אונליין, כאלה שאינם מבינים שהם מתייצבים נגד זכויות אדם בסיסיות, וכאלה שאין בהם אמפתיה וחושבים שהחוויה שלהם היא אוניברסלית. אבל לאחרונה מצאתי את עצמי בוויכוח מקוון דווקא עם כמה מחבריי הליברלים מאוד, ולכן רציתי לשתף את הטעויות שעשיתי בתקווה שאתם, קוראים יקרים, לא תחזרו עליהן.
טעות מספר 1: התקנתי מחדש את פייסבוק על הטלפון. בחרתי להשתמש ברוע שמארק צוקרברג יצר, ועוד עשיתי אותו נגיש במיוחד. להגנתי ייאמר שהתקנתי אותו מחדש כדי לקנות ולמכור רהיטים לקראת מעבר הדירה הקרוב שלי – היה צורך באפליקציה כדי לפרסם מודעות ולהגיב לקונים/מוכרים. זו הייתה הפעם הראשונה מזה חודשים שהוא שוב חי על הסמארטפון שלי, מקופל בתוך כיסוי צהוב מתכלה עם דבורים וחלת דבש חרוטות בגבו. מצאתי הרבה שקט כלפי העולם שבחוץ, ולכן החזרה שלי לסיוט הזה של אתר מדיה חברתית הייתה מטרידה במיוחד ותזכורת מצוינת למה השבתתי אותו מלכתחילה.
טעות מספר 2: קראתי פוסט של חברה. היא פתוחה מאוד לגבי העבודה הפנימית הקשה שהיא עושה כדי לרפא את נשמתה העדינה, והיא שיתפה תמונה של ציוץ של גבר לבן שנראה גנרי לחלוטין. הנה הוא.
יש כמה מההצהרות האלה שאני מסכימה שהן שינויים טובים. החלפתי חברים רעילים וחיי השתפרו. אני נוטה לחשוב יותר מדי, אז להזכיר לעצמי לעשות פעולות קטנות זה מצוין. יחד עם זאת, בציוץ מסתתרים כמה רגעים של פרודוקטיביות רעילה ותרבות ה"האסטל" (וגם היעדר מוחלט של פיסוק). אני לא מאמינה ששינה עד מאוחר, נטפליקס, הוצאת כסף או אלכוהול דורשים תחליף. אלו דרכים נהדרות לנוח או למצוא רגעים קטנים של שמחה כשנהנים מהן במידה בריאה. ועם הטון המצווה של ההצהרות האלה, ברור שיכול להיות כאן גם רובד של אשמה או בושה אצל מי שנהנים מהדברים הללו. עם זאת, זה בכל זאת לא ציוץ פוגעני במיוחד, אלא תזכורת לאלטרנטיבות להתנהגויות שמשמרות אותנו בהלך רוח שלילי, גם אם לא מסכימים עם כל ההחלפות שהוא מציע.
טעות מספר 3: קראתי את התגובות לפוסט הזה. זו הייתה חרטתי הגדולה ביותר, כשדמי החל לבעור בעוצמתה של פומפיי (ולמען האמת, גם עכשיו כשאני כותבת). מצאתי כמה מכרים שמתארים כמה מזיק הציוץ הזה. ראשית, הובהר שיש בו תת-גוון של פרודוקטיביות רעילה ותרבות ה"האסטל". עם זה אני מסכימה. אבל את התחושה הזו ליוו טון מתנשא של מי שרואה בעצמו "מוסרי וצודק", ואיחולים שהחברה שלי "תלמד מהטעות הזו". זה לוּוה בכמה הערות מתונות יותר כמו "זו דעה גרועה", אבל זה הדרדר מהר לשיחה על כך שחובה לחקור מי האנשים שאנחנו משתפים מהם תכנים וכמה פוגעניים יכולים להיות פוסטים כאלה עבור אדם. כל האנשים האלה, שכולם מבוגרים ממני — אני בת 25 —, החליטו שזה הפוסט הפוגעני כל כך שבו הם, גיבורי ההמונים, יכולים להשתמש כ"רגע לימודי".
איך קרה שמכריי הליברלים, בדרך כלל אמפתיים, נוטלים חלק באותן מניפולציות? לא היינו אמורים להיות הצד ה"אתי"?
אבל הטעות הבאה שלי הגיעה אחרי שראיתי את החברה שלי מסבירה את עצמה. היא פרסמה מחדש את הציוץ מוקדם בבוקר, כתזכורת לעצמה לבחור הרגלים בריאים יותר. ולפעמים פוסטים פשוט לא עמוקים עד כדי כך. כשקראתי את התגובות להסבר שלה, היה ברור שאין שום הקלה בשיחה הזו. גם אחרי שהחברה שלי חזרה בה מההסכמה שלה לשיח ברמה הזו, שני מכרים שלי המשיכו במסע הצלב שלהם בשפה המגעילה ומטילת האשמה ביותר שקראתי. כל תגובה בסגנון "חשבתי שיש בינינו קשר שמאפשר לי להביע מולך את הדברים האלה ולעזור לך ללמוד, אבל כנראה שטעיתי" או "את חייבת לחשוב על ההשפעה שיש לפוסטים כאלה על אנשים אחרים. חיפוש קצר אחד בגוגל מספיק כדי לדעת שהמקור בעייתי" החריפה בי את החשק לאלימות מילולית. אלה היו אותן טקטיקות מניפולטיביות שחוויתי כילדה מידי הוריי השמרנים. איך קרה שמכריי הליברלים, בדרך כלל אמפתיים, נוטלים חלק באותן מניפולציות? לא היינו אמורים להיות הצד ה"אתי"?
טעות מספר 4: הגבתי לתגובות האלה וניסיתי להרגיע את המצב. הסברתי שהציוץ הוא דעה גרועה ושרגשות הפגיעה שלהם לגיטימיים. המשכתי והזכרתי להם שבעוד שהם זכאים לרגשותיהם, האחריות לטפל בהם היא שלהם, לא של החברים שמעלים לפיד דעות לא-מושלמות. אין דרך למנוע לחלוטין פגיעה מהרטוריקה שלנו, כי אנחנו בני אדם ואי אפשר לתפור את מילותינו לכל קהל בעולם. כתבתי שלפעמים עדיף להשמיע את הטיעון ולנוע הלאה, במקום להטיף לאחרים על הלכלוך שעל ידיהם בזמן שהם עובדים בגינה ונאבקים בעשבים שוטים ולומדים לעשות טוב יותר. רמת השיח הפילוסופית הזו פשוט אינה הולמת את מדור התגובות בפוסט של מישהו אחר, במיוחד אחרי שהוא כבר הסביר את עצמו. בעיניי הייתי אדיבה וקשובה מאוד למורכבות בשיחה, מאשרת את התחושות משני הצדדים ומעודדת סיום ההתגוששות. אבל הטעות הבאה הייתה ממש מעבר לפינה.
טעות מספר 5: קראתי את התגובות לתגובה שלי. סבב השיח הבא התנהל בין גבר מוזר בעל שיער ארוך שאינני מכירה לבין מכרה שיש בי כלפיה הרבה בוז, על סמך המעשים שראיתי מצדה. נאמר לי שהם מקדישים זמן לשיח מעמיק ומורכב משום שהחברה שלנו לא התכוונה לפגוע. אבל יחד עם הפגיעה, מגיעה אחריות, ולכן הכוונה מאבדת חשיבות ברגע שנגרם נזק ("איזו מורכבות מעמיקה", חשבתי בסרקזם). הזר השיב ש"להסיר עוקב" או להסיר חברות משמעו "לוותר על מישהו", ואם לא מצטרפים לשיח, לא באמת אכפת לנו מהאדם. ובזמן שלא ניתן להיות נקיים לחלוטין מפגיעה רטורית, זה לא אומר שאין טעם לנסות. אם כולנו בגינון בעולם הזה, מי לא ירצה עזרה עם העשבים השוטים שלו?
כל זה שזור היה בהתקפות אישיות מתנשאות כמו: "לומר שאי אפשר להיות מוסרי או נוח לכולם זה מראה ממש מכוער". מיד אחרי זה הם סתרו את עצמם במשפט הבא: "אי אפשר להיות לחלוטין אנטי-גזעני, אנטי-סקסיסטי ונגד אפליה על רקע מוגבלות" – אבל ההערה הזו מונעת יותר מהכעס הקטן שלי מאשר ממשהו שבאמת רלוונטי לדיון.
אבל כשחזרתי במחשבה אל הוריי ואל הצעקות, ואל כל העבודה שנעשתה בטיפול בעשר השנים האחרונות, סוף סוף התגבש בי מה לא בסדר. והמטרתי אש.
טעות (?) מספר 6: הרתחתי את עצמי בכעס על התגובות האלה. לא היה ברור מדוע הזעם בי עז כל כך, אבל היה ברור שצריך לרדת לשורש הדבר לפני שאענה לתגובות המתנשאות. שוחחתי על זה עם בן הזוג, שסיים אז זה עתה לימודי משפטים. הוא הרגיע, יעץ למחוק שוב את פייסבוק ולהגן על השקט הנפשי במקום להיגרר פנימה. אבל פחות הטרידה אותי ההפרעה לשלווה ויותר הטרידה השאלה למה בכלל זה מפריע. מה בתגובות האלה עורר בי כעס? מהמריבות עם אבא כבר היה ידוע שצריך לדעת לבנות היטב את התגובה ולהעדיף היגיון על רגש. (אם כי מעט עוקצנות אכן זלגה אל התגובה הסופית, על כך אין חרטה.) אבל כשחזרתי במחשבה אל הוריי ואל הצעקות, ואל כל העבודה שנעשתה בטיפול בעשר השנים האחרונות, סוף סוף התגבש בי מה לא בסדר. והמטרתי אש.
מהלך טוב מספר 1: העמדתי אותם במקום על הבולשיט שלהם. הצבעתי בדיוק על הנקודה שבה נשללה ההסכמה לשיח ברמה הזו. לא ניתנה הסכמה להיכנס לגינה של החברה שלי. (ובכנות? האנשים האלה בחיים לא היו מוזמנים לגינת העבודה הפנימית שלי; הם כנראה היו מועכים את הפטוניות בדרכם לעשבים שהיו יכולים לקטוף מהם עלים, לטפוח לעצמם על השכם ולהכריז שעשו עבודה נפלאה, ושוכחים מהשורשים ומהפרחים המרוסקים.) נתתי מילים מדויקות לטקטיקות הפעלת האשמה שלהם והראיתי כמה פשוט היה יכול להיות לפנות אליה בהודעה פרטית, לשיחה במקום מסע השיימינג הפומבי עטוף משאלות מזויפות לצמיחה, כאילו היו הם המומחים לצדק ולמוסר בחדר. קטע העוקצנות האהוב עליי מהחלק הזה היה: "האם ביליתם את חייכם בלימוד הנושאים האלה וקיבלתם סיכה מאפלטון שמתירה לכם להחליט מה מוסרי וצודק באינטרנט?" מוסרי וצודק הם בהחלט שאיפות ראויות, אבל אין תפיסה אחת נכונה וגדולה שלהם. אילו הייתה, פילוסופים היו מיותרים וכנראה נאלצים לעבור לפוליטיקה, כדי להתווכח שם מהו הכי צודק ומוסרי בפועל.
כל השיחה הזו התנהלה יותר סביב מראית עין ציבורית ואכיפה של מה מותר לפרסם ברשתות החברתיות של אחרים. המטרה לא הייתה ללמד. המטרה הייתה לשלוט ולהביא אדם לכניעה מול הרטוריקה שלהם, מה שמפיץ ניחוחות כבדים של סמכותנות והוא "מראה ממש מכוער".
הראיתי שהתגובות שלהם, בעיני, אינן מוסריות משום שהם כופים את אמונותיהם על מי שלא נתנו לכך הסכמה. זה נראה בלתי מוסרי להניח שכל מי שמעלה פוסט עם דעה די גרועה מוכן פתאום לשיח מעמיק ולדיון. התת-מסר הכבד שקיוויתי שיעבור היה שהם מתנהגים כמו מפגינים נגד הפלות – בהטרדה ובעליונות מוסרית, כלומר משתמשים בספר המשחקים של הפשיזם. כל השיחה הזו התנהלה יותר סביב מראית עין ציבורית ואכיפה של מה מותר לפרסם ברשתות החברתיות של אחרים. המטרה לא הייתה ללמד. המטרה הייתה לשלוט ולהביא אדם לכניעה מול הרטוריקה שלהם, מה שמפיץ ניחוחות כבדים של סמכותנות והוא "מראה ממש מכוער".
הנקודה הבאה נגעה לוויסות רגשי ולכלים שמדיה חברתית מציעה כדי להגן על השקט הנפשי, מבלי "לוותר" על מישהו. יש לי פוסט־טראומה מכמה אירועים מטלטלים במיוחד שהתרחשו בחיי. באחד הימים בראשית המגפה, נתקלתי בתמונה של אקס פוגעני שהפך אותי לניצולה מאלימות במשפחה. מוחי נזרק חזרה ליום הראשון של 2020, כשעמדתי צמודה לקיר מול דמות ענקית בגובה כ־1.83 מטר, עם אגרופים קפוצים שהופנו רגע קודם לכן כלפי המזרן כדי לבטא את הכעס. נזכרתי במבט השנאה המבטלת-אנושיות שנשקף מעיניהם. והחברה שלי העלתה תמונה של שניהם מחייכים יחד. האם זו אשמתה שהעלתה את התמונה? לא. האם בכל זאת הוטלתי חזרה לפאניקה אלימה של פלאשבק? כן. כאב לי. רעדתי. דמעות זלגו. אז שלחתי לאותה חברה הודעה פרטית וביקשתי להסתיר ממני בעתיד פוסטים כאלה. שאלתי אותה אם היא רוצה לשמוע למה זה פגע בי. ביקשתי הסכמה לשיח הזה, מתוך הבנה שאולי היא לא מוכנה לשיחה הזו. אולי אין לה את האנרגיה, המקום, העוצמה להחזיק את הסיפור שלי. והיא, כמו כולם, צריכה להיות רשאית לבחור שלא להיכנס לשיחות כבדות כאלה, כי לפעמים שיח גורם ליותר נזק מתועלת.
הערך העצמי שלי אינו תלוי בדעות שלכם. אז אם בעיניכם הדעות שלי גרועות וזה ״נראה ממש רע״ שאני מכירה במורכבות של הסכמה ושל תפיסות מוסריות — שיהיה לכם יום מקסים.
סיימתי כך: ״בסופו של דבר, אני לא שמה זין על מה שאתם חושבים עליי. הערך העצמי שלי אינו תלוי בדעות שלכם. אז אם בעיניכם הדעות שלי גרועות וזה ‘נראה ממש רע’ שאני מכירה במורכבות של הסכמה ושל תפיסות מוסריות — שיהיה לכם יום מקסים. תדאגו לשתות מספיק מים. ולמקרה שזה לא היה ברור: אני חוזרת בי מהסכמתי לנהל שיח ברמה הזאת בתגובות לפוסט של מישהי אחרת״. הלוואי שהייתי מבינה מוקדם יותר שהרטוריקה שלהם סמכותנית. הלוואי שהייתי מנסחת את הדברים אחרת. אבל אמרתי מה שאמרתי, והייתי מרוצה מכך שהמסר שיקף את האמונות שלי.
טעות מספר 7/מהלך טוב מספר 2: חזרתי לתגובות כשראיתי שהמילים האחרונות שלי מקבלות לבבות מאנשים שאני אוהבת ומעריכה בחיי. היו גם אנשים שלא הכרתי, שנראה שהמילים שלי דיברו אליהם. מישהי הודתה לי שכתבתי את זה יפה והסכימה שהתייחסויות שנעשות בלי הסכמה שמנסות בכוח לסחוט איזושהי תגובה הן לא רק צבועות, אלא פשוט לא הולמות. ועם זאת, זה לא עצר את הגבר הזר והמשונה מלטעון שהדרישה להסכמה מראש כדי שיגידו למישהו שעשה משהו בעייתי (אני שונאת את המילה הזו) היא "אוף. פשוט... פאקינג אוף." הוא השתמש בטיעון איש קש על חקיקת נשק וירי בבתי ספר בנוגע ל"תפיסה המעוותת לגמרי של הסכמה" שלי, עד כדי כך שהיא כבר לא ניתנת לזיהוי. והוא חתם בשורה כל כך שנונה וחותכת: "נראה לי שאין דבר ודאי מלבד: מוות, מיסים, ואנשים שטוענים שיש להם 'עמדה מורכבת' כשהם בעצם מתכוונים 'עמדה גרועה'." ("וואו, איזה נוקאאוט, ממש הפיל אותי לקרשים," חשבתי לעצמי עם כל הסרקזם הקטן והקטנוני שהיה בי.) עוד נקודה קטנונית: התגובה שלו קיבלה שני לייקים – מהאדם שהתעמתתי איתו קודם ומעוד מישהו. שלי קיבלה תשעה לבבות וגם תגובות שתמכו בעמדה שלי. קח לך את זה, זר מהאינטרנט.
בסופו של יום, אני לא מצטערת על זה. זה נתן לחברה שלי את הביטחון שהיא לא אדם רע. היא עמדה על שלה ואמרה להם להפסיק. היא אמרה להם שהיא לא רוצה ש"יחנכו" אותה על ידי האנשים האלה ושהעבודה הפנימית שלנו עוד רחוקה מלהסתיים. היא המשיכה להצביע על האנרגיה הליברלית הקיצונית שמונעת מרגשות עצומים, ועל האופן שבו "להכריז שכל דבר קטן הוא עמוקות בעייתי זה כל כך דבר של נשים לבנות וליברליות בסגנון ״קארן״. זה עמוק כזה אוי-אוי-אוי תראו כמה אני מסכנה כי אני נחה." ולבסוף, זה נגמר כשאמרה להם: "לא אכפת לי אם לכבד אותי אומר מבחינתכם לשתף ולא לוותר עליי. תוותרו עליי, אני לא רוצה או צריכה כל הזמן תהליכי מחשבה מסובבים וספירליים שמוקרנים עליי."
איבדתי את האמפתיה שלי בזעם מנותק ומדולל בפייסבוק, שם בני אדם מיוצגים על ידי תמונות קטנות ושמות.
המשך התגובות היה בעיקר תמיכה קצרה בשרטוט גבולות ובהסרת אנרגיות רעילות. הזעם שבי שכך, והרגשתי את המתיקות של תחושת הניצחון ברשתות החברתיות. מכרתי את הפריטים שלי, קיבלתי כיסא כחול נחמד והדום, והסרתי שוב את האפליקציה מהטלפון. עם זאת, ברור לי שנכנעתי לפיתוי לקרוע מישהו אינטלקטואלית אונליין. נפלתי למלכודת של לשכוח שעד כמה שאני לא סובלת את האנשים האלה, עדיין יש בני אדם בצד השני בזמן שאני מחדדת את המילים שלי לקראת חיסול. איבדתי את האמפתיה שלי בזעם מנותק ומדולל בפייסבוק, שם בני אדם מיוצגים על ידי תמונות קטנות ושמות.
חזרתי הביתה אחרי שנת הלימודים הראשונה לתואר הראשון, ב-2016. אנשים שחשבתי שהם חברים קרובים זרקו אותי, בחור גדול שרצה להיות שוטר איים עליי בקביעות באלימות פיזית ובמוות, והותקפתי מינית בידי גבר שיצאתי איתו. אבל הכרתי חברים נפלאים שחזרתי אליהם בקשר בתקופת הקורונה, הייתי הסטודנטית הראשונה בשנה א' בתוכנית ה-BA שלי שקיבל תפקיד במחזה המרכזי על הבמה (ועוד בתור אלמיר ב"טרטיף", לא פחות!), וקיבלתי את חתולת התמיכה הרגשית שלי, קליאופוואטרה, שיושבת כרגע בשמחה בתוך קופסת קרטון בזמן שאני כותבת בסטודיו שלי היום.
אבא ישב במרפסת האחורית, צופה על אגם האני מבעד למסגרת של עלי קיץ צפופים שתלויים על עצים עתיקים. לאמא עדיין לא הייתה הזדמנות לצבוע מחדש את הדק, אז הצבע הלבן על המעקות התקלף בצורה נוראית, כמו בכל שנה. לידנו היו שיחים של פרחים, אולי לבנים, אולי סגולים. אבא עדיין נראה כמו לובסטר, עם העור האירי שלו שנשרף חזק בשמש כשהיה ילד. השיער האפור שהקיף לו את הראש עדיין לא היה כולו לבן. והוא עדיין היה קצת מלא, ותמיד נלחם בתרמוסטט כי היה לו חם.
ב-2020 קיבלתי ממנו טלפון, שבו סיפר לי שהוא נכנס למחרת לניתוח לב. ובקיץ 2021 קיבלתי את השיחה באמצע יום עבודה, עם החדשות שיש לו סרטן גרון מתקדם למדי, שייקח ממנו את שארית השיער ויהפוך אותו לשלד בגודל שלי. היום הוא מרגיש טוב, ומתרגש בטירוף להיות "ילד הפוסטר" של הניסוי הקליני שהוא משתתף בו. עיניים כחולות-ירוקות בוהקות בחיים כשהוא סיפר לי על כל הבדיחות שהוא פלט לכיוון הרופאים והאחיות, ועל כך שהטיפול נעצר בדרך כלל ב-75% הצטמקות של הגידול לפני שהוא שבר את השיא הזה עם 92%.
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אבל היה ברור לגמרי שזה רגע כבד משקל – שאבא שלי מודה לראשונה שאני צדקתי, עם הרמיזה הכבדה שהוא עצמו טעה.
באותו יום מאי חמים בשנת 2016, לפני שידענו לאן יתגלגלו חיינו בשנים שאחר כך, הוא הסתכל עליי ואמר משהו שלא שמעתי ממנו מעולם – ושלעולם לא אשמע ממנו שוב.
"צדקת."
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אבל היה ברור לגמרי שזה רגע כבד משקל – שאבא שלי מודה לראשונה שאני צדקתי, עם הרמיזה הכבדה שהוא עצמו טעה.
הוא ראה שאני מבולבלת והסביר: "לגבי שינויי האקלים. לא ראיתי השנה כמעט דבורים בגינה. משהו לא בסדר."
קשה ליישב בתוכי את האהבה שלי לאבא שלי עם כל הדברים הנוראיים שהוא אמר לי. כל הרטוריקה הפוליטית הארסית שבה שטפו את מוחו מאז שהיה ילד שגדל בסאות' בנד, אינדיאנה. ידוע לי שהמשפחה שלי עשתה נזק. הם פגעו בי הרבה, וכשעזרו לבחור בטראמפ ב-2016, הם גרמו נזק לכולנו כאן בארצות הברית – נזק שממשיך עם ההדלפה על ההחלטה לבטל את פסיקת רו נגד ווייד. אבל יש דבר אחד אחרון שהוא טעה לגביו.
לעולם לא אשכח את הרגע שבו שאל אותי, נוטף ארס: ״מי בכלל יקשיב לך אי פעם?״
תגובות