החתול הרג את הסקרנות?
במלחמה בין המינים, הקורבן העיקרי הוא האנושיות שלנו. קל להזדהות עם הסיפור הקצר ״חובב חתולים״ (Cat Person), אבל הוא מסתכן בסילוק הסקרנות, האומץ והאכפתיות מן המין — ומן היחסים בין המינים.
לפני שנים רבות ראיתי סרט אימה משונה, אנשי החתול (Cat People), על אישה שרובצת עליה קללה: כצאצאית ל״אנשי החתול״ בכפרה, ברגע שתתעלס תהפוך לפנתר שחור ותפגע בבן זוגה, כנראה עד מוות. חשבתי על הסרט כשקראתי את חובב חתולים (Cat Person), סיפורה הקצר של קריסטן רופניאן. כאן הסקס אינו מסתיים ברצח, אבל הסיפור שהוא מספר על זמננו ועל דורנו אולי אפל עוד יותר.
לאון ספיליארט, הרוחצת (La Baigneuse) (1910)
כשמרגו פגשה את רוברט
בניו יורקר התפרסם ״חובב חתולים״, שהפך אולי ליצירה הספרותית הוויראלית ביותר שידעה הרשת. מרגש לגלות שלספרות עוד יש משקל, לא רק בחיים האישיים אלא גם בחברה; שהיא עוד יכולה לפרוט על מיתרים עמוקים, לדבר אל רבים כל כך ברחבי העולם — אם כי, צריך להודות, בעיקר במערב ובעיקר בארצות הברית — ולהפוך למעיין של מחשבה ודיון באמנות, בחברה ובפוליטיקה של זמננו. בעיניי, אמנות במיטבה אינה מאשרת את מחשבותינו ורגשותינו ואינה פוטרת אותם מביקורת. היא מאתגרת אותם. היא אינה רק מנחמת אותנו, אלא גם מתעמתת איתנו: דורשת שנחשוב מחדש, שנשוב לפגוש את האחרים ואת עצמנו. במובן אחד, רופניאן עושה זאת להפליא; במובן אחר, היא נכשלת כישלון חרוץ.
אמנות במיטבה אינה מאשרת את מחשבותינו ורגשותינו ואינה פוטרת אותם מביקורת. היא מאתגרת אותם… במובן אחד, רופניאן עושה זאת להפליא; במובן אחר, היא נכשלת כישלון חרוץ.
אם עוד לא קראתם את הסיפור, אני ממליץ לקרוא אותו — ואחר כך, בתקווה, לחזור לכאן. העלילה סוחפת ופשוטה: מרגו, סטודנטית בת 20, פוגשת את רוברט בן ה־34. במשך שבועות הם מסמסים פלירטוטים, בין השאר על שני החתולים שהוא טוען שיש לו, מו ויאן. הם נפגשים שוב ויוצאים לדייט מביך למדי, שבמהלכו מרגו חוששת מדי פעם לשלומה. אחריו, אצלו בבית, הם שוכבים. מרגו אינה נהנית. בהמשך, במעונות, היא מתחבטת איך לסיים את הקשר. חברתה מאבדת סבלנות, חוטפת את הטלפון ומסמסת לרוברט: ׳היי אני לא מעוניינת בך תפסיק לסמס לי׳. מרגו חוששת מתגובתו, אבל הוא פשוט משיב: ׳בסדר, מרגו, אני מצטער לשמוע. אני מקווה שלא עשיתי משהו שפגע בך. את בחורה מתוקה ומאוד נהניתי מהזמן שבילינו יחד. בבקשה תודיעי לי אם תשני את דעתך׳.
כעבור חודש מרגו רואה את רוברט בבר, וחבריה מקיפים אותה וממהרים להוציא אותה משם. רוברט מבחין בכך, ופותח בסחרור דיגיטלי יורד, מלל מסתחרר והולך: מחמאות ליופייה, געגועים אליה, בקשה שתגיד לו מה עשה לא בסדר, שאלות על הבחור שהיה איתה, עד לשיא: ׳כשצחקת כששאלתי אם את בתולה זה היה כי הזדיינת עם כל כך הרבה גברים — את מזדיינת עם הבחור ההוא עכשיו — את — את — את — תעני לי — זונה׳.
מבול ההודעות של רוברט הוא טפטוף לעומת המבול שהציף את פרסום הסיפור — וגם הרשימה הזאת אינה יוצאת מן הכלל — והפך פרוזה למם, על התפר שבין יצירת אמנות למאמר דעה. ׳ציפיתי שאנשים יגיבו לסיפור, אבל היקף כזה של תגובות חורג מכל מה שראיתי בעבר סביב סיפורת׳, אמרה עורכת הסיפורת של הניו יורקר. ׳בכל פעם שיצירה ספרותית היא הפריט הנקרא ביותר באתר שלנו במשך ימים, זה אומר שמשהו יוצא דופן קורה׳. בדיעבד, אותו ״משהו״ ברור למדי: חובב חתולים הוא סיפור שקל עד מאוד להזדהות איתו. נשים רבות, אולי רובן, יכולות לראות את עצמן במרגו ואת רוברט בגברים שהיו איתם.
ברור שבימינו, ברגע המסוים הזה, העניין עמוק יותר. חובב חתולים נוגע ישירות ברוח הזמן של #MeToo, ומשתתף במאמץ לשרטט מחדש את גבולות האינטימיות והמין שבהסכמה. לפני הסקס מרגו ׳נרתעת׳, ׳אבל המחשבה על מה שיידרש כדי לעצור את מה שכבר הניעה הייתה מכבידה מנשוא׳. היא חוששת שאם תגיד עכשיו ׳לא׳, ׳תיראה מפונקת וגחמנית׳ — ומניחה לגוף להמשיך.
אין כאן אונס, אבל רופניאן בהחלט מציגה את מרגו כקורבן. היא קורבן של רוברט: שנינותו ומראהו הלא־מזהירים, כישוריו המיניים הדלים וכוונותיו שאולי אינן טהורות. היא קורבן של ציפיות חברתיות: מנסה לרכך את הפגיעה ברגשותיו, חוששת ש׳תיראה מפונקת׳ — בעיני מי? היא קורבן של הרשתות החברתיות: לעולם אינה מכירה את האדם שמאחורי ההתכתבות הכמו־משעשעת. ולבסוף, מרגו היא קורבן של עצמה: של חרדותיה — מה רוברט יעשה? מה אחרים יחשבו? — ושל דמיונותיה, כשהיא מתגעגעת ׳לרוברט שדמיינה מצדו השני של כל אותם מסרונים בחופשה׳.
ההונאה העצמית של מרגו
אבל אולי, אני תוהה, מרגו היא גם קורבן של רופניאן. ושלנו. ואולי סיפור אחר על דייט ראשון יעזור להבין מדוע. בהישות והאין, ז׳אן־פול סארטר מחדד את המתח המרתיע שבין חירות ל״הונאה עצמית״, bad faith. חירות, הוא אומר, היא בחירה, ולנו, בני האדם, היא תמיד עומדת: תמיד אפשר לבחור, יהיו דבריהם ומעשיהם של האחרים אשר יהיו. גם בתא כלא אפשר לבחור לנסות לברוח. ההונאה העצמית משכיחה מאיתנו את חירותנו, ונכנעת במקומה למהותנות — זה פשוט מי שאני וככה אני; לדטרמיניזם — העבר שלי מכתיב את עתידי; ולפטליזם — אין בכוחי לעצב את הצפוי לי. זהו כחש עצמי: שקר שאנחנו מספרים לעצמנו, ומאמינים לו, אף שאיכשהו אנחנו יודעים שאינו אמת.
פליקס ואלוטון, השקר (1898)
מופשט מדי? סיפור על דייט ראשון בא לעזרה. סארטר מתאר אישה שנענית להזמנתו של גבר לצאת איתו לראשונה. היא יודעת שיש לו כוונה מסוימת, ושבמוקדם או במאוחר תצטרך להחליט אם רצונה כרצונו. בינתיים היא לכודה בין הרצון שיחשוק בגופה לרצון שיכבד אותה — כאדם החופשי שהיא. נניח שהוא אוחז בידה. מה תעשה? להשאיר את ידה בידו פירושו להסכים; למשוך אותה — לדחות. אבל היא עדיין אינה מוכנה לבחור. לכן, אומר סארטר, ׳הצעירה משאירה שם את ידה׳, ומבצעת ׳גירושים בין הגוף לנפש… היד נחה בלי נוע בין ידיו החמות של בן לווייתה — לא מסכימה ולא מתנגדת — חפץ. נאמר שהאישה הזאת שרויה בהונאה עצמית׳.
האם נאמר כך גם על מרגו? יש סימנים מאלפים. כמו ה״אישה״ של סארטר, גם מרגו של רופניאן חווה דיסוציאציה: ניתוק מן המציאות באמצעות הפרדת הגוף מן הנפש — תגובה מוכרת לטראומה, בפרט בתחום המיני. רגע לפני החדירה מרגו ׳דמיינה את עצמה מלמעלה, עירומה ופשוקת איברים, עם אצבעו של הזקן השמן הזה בתוכה׳. במהלך המעשה היא ׳הרגישה שוב כמו בובה… בובת גומי, גמישה ועמידה, אביזר בסרט שהתנגן לו בראש׳.
כשהיא מרחפת מעל גופה, ואחר כך נעשית מעין בובה, מרגו מנסה לברוח מחירותה: להדחיק את העובדה שעדיין, איכשהו, יש לה בחירה. לשווא. אנושיותה מתקוממת נגד העמדת הפנים. תחילה ה׳סלידה׳ מרוברט הופכת ל׳גועל עצמי ולהשפלה׳. בסוף היא פוסקת: ׳זאת ההחלטה הכי גרועה שקיבלתי בחיים!׳ בדיעבד מרגו מבינה שזו הייתה, ולו בחלקה, ׳החלטה׳ שלה.
הגועל והמלודרמה מאפילים על הרגע שבו מרגו מכירה בבחירתה — בחירה משונה ומאלפת של רופניאן עצמה. האמריקאים יכולים לשקול גישה פתוחה ונינוחה יותר למין, כמו זו הרווחת למשל בסקנדינביה, שבה בהסכמה. אבל לטפח גועל כמצפן מוסרי ולהציג סקס גרוע כ׳ההחלטה הכי גרועה בחיים׳ — זו כנראה אינה הדרך לשם. סקס הוא עסק מבולגן, בגוף וברגש. לשלוט בו פירושו להרוג אותו, או לפחות את החקירה הסקרנית, המוסכמת, שמזינה אותו. לגזור את מארג החוטים והקשרים הסבוך הזה — מעין ״עריסת חתול״ — ולסדר אותו במבנה נקי של כללים נעימים, אולי יעזור לעמק הסיליקון לתכנת למעננו מכונות מין מושלמות. אבל בדרך ייפגע גם עצם החיבור האנושי בין רוח לבשר.
סקס הוא עסק מבולגן, בגוף וברגש. לשלוט בו פירושו להרוג אותו, או לפחות את החקירה הסקרנית — בהסכמה — שהוא ניזון ממנה.
״אני רוצה, אבל לא אעשה״: אמנות האובדן — של החירות
ניתוק הגוף מן הנפש אינו דרכה היחידה של מרגו להונאה עצמית. קשה יותר לזהות, וקשה יותר לנצח, את הגירושים בין רצון וחירות לבין בחירה. אפשר לסכם אותם כך: ׳אני רוצה, אבל לא אעשה׳. אנחנו רוצים דבר־מה, קובעים שלא נוכל לעשות או להשיג אותו, ומוותרים על הניסיון. אחר כך אנחנו מספרים לעצמנו שממילא אין כאן באמת ׳בחירה חופשית׳. הרצון נעשה משאלת לב, והחירות — שליטה מוחלטת. בנישואים המוזרים האלה שבין מעשיות לדמיון, ׳בחירה חופשית׳ קיימת כביכול רק אם נוכל לעשות ולהשיג כל מה שנרצה. מופרך, אולי, אבל מפתה כל כך: דווקא משום שלעולם איננו כול־יכולים, תמיד נוכל לפטור את עצמנו מן הניסיון לממש את רצוננו. אנחנו מתנערים מחירותנו כשאיננו מתאמצים עד קצה יכולתנו, באומץ, גם כשהסיכוי להצליח קלוש. כשבחירה הופכת לשליטה, אחריות הופכת לקורבנוּת: תערובת דליקה של האשמת הזולת ורחמים עצמיים, ולפעמים, כמו אצל מרגו, גם תיעוב עצמי.
בנישואים המוזרים האלה שבין מעשיות לדמיון, ׳בחירה חופשית׳ קיימת כביכול רק אם נוכל לעשות ולהשיג כל מה שנרצה.
אני חושש שאנחנו הולכים ומשכללים את סוג ההונאה העצמית הזה, שסארטר לא העלה בדעתו. אנחנו נעשים אמנים באובדן — אובדן חירותנו. ארקייד פייר לוכדים יפה את השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו, כשאנחנו מוותרים על הבחירה בתוך אוקיינוס של רעש, רעש לבן ושחור משחור — בין שמקורו בסובבים אותנו ובין שבטכנולוגיה.
לך יש הסיבות שלך ולי — לי יש את שלי אבל כל הסיבות שנתתי היו רק שקרים לקנות לי עוד קצת זמן
באוקיינוס של רעש שמעתי לראשונה את קולך אז מי מאיתנו כאן עוד מאמין בבחירה? לא אני!
אין דרך לדעת מה יעשה אדם אוקיינוס של אלימות בינך לביני
נצליח לפתור את זה בינינו? אני חושב שאנחנו צריכים — ומאמין שאנחנו יכולים. בינתיים, בסיפורה של רופניאן, הוויתור על הבחירה בתוך אוקיינוס של רעש ואלימות מקבל צורה ברורה. בריאיון לאחר פרסום הסיפור העירה רופניאן הערה חדה וחושפנית:
׳האפשרות הזאת, של סירוב חד־משמעי, אפילו אינה עולה בדעתה במודע. היא מניחה שאם היא רוצה להגיד לא, עליה לעשות זאת בדרך מפייסת, עדינה, מלאת טקט, באופן שיצריך ״מאמץ שאי אפשר היה לגייס״. ואני חושבת שההנחה הזאת גדולה מן המפגש המסוים בין מרגו לרוברט. היא נוגעת לאופן שבו נשים רבות, בעיקר צעירות, מתנהלות בעולם: לא להכעיס אנשים, לקבל אחריות לרגשות של אחרים, להתאמץ בלי סוף כדי שכולם מסביב יהיו מרוצים. זו תגובה אוטומטית ומגוננת, והיא גם מתישה. ואם עושים זאת מספיק זמן, מפסיקים לשים לב במודע לכל הרגעים הנפרדים שבהם בוחרים בבחירה הזאת׳.
ו״הבחירה הזאת״ היא למעשה בחירה שלא לבחור: לחשוב ׳אני מוכרחה׳ במקום ׳אני בוחרת׳, לומר ׳אני לא יכולה׳ במקום ׳אני מסרבת׳. על פני הדברים, זה כמעט לא הגיוני — למה מרגו לא יכולה ׳פשוט להגיד לא׳? הרי נדמה שאין לה סיבה אובייקטיבית רבה לפחד מרוברט. פעמיים הוא כבר הפתיע אותה כשנישק את מצחה במקום את פיה, ואמר שייקח אותה הביתה כי היא שיכורה. ובכל זאת, אצל מרגו של רופניאן, פחד וחרדה סובייקטיביים מאפילים על איומים אובייקטיביים. מרגו מרחפת לא רק מעל מיטתו של רוברט, אלא לאורך הסיפור כולו מעל ׳אוקיינוס של אלימות׳, שבו אורב האיום הגברי באונס וברצח. בים אכזר כזה מוטב לצוף מלטבוע. לפרוץ דרך הגלים זו בכלל לא אפשרות — זהו מאמץ ש׳אי אפשר לגייס׳.
צחוק ורצח
האם נגזר על נשים לשוט לבדן בים המפלצתי הזה? האם גברים יכולים לעזור ולהפוך את המשימה לקצת פחות ׳בלתי אפשרית׳? אם מרגו של רופניאן כלל אינה שוקלת את האפשרות הזאת, ודאי לא ביחס לרוברט, אולי זה משום שרופניאן עצמה רואה בו, כפי שאמרה באותו ריאיון, ׳אדם שאימץ את כל הסימנים המוכרים האלה כמעין הסוואה, אבל מתחת להם היה משהו אחר — או לא כלום׳. האם אדם כלשהו — אישה או גבר, אפילו רוברט! — יכול להיות ׳לא כלום׳?
לכאורה, רגשותיו של רוברט חשובים מאוד למרגו. היא נזהרת, אולי יותר מדי, שלא לדרוך על האגו הגברי השברירי שלו. ובכל זאת מתעוררת השאלה אם באמת אכפת לה ממנו, מעבר לאופן שבו התנהגותו עלולה להשפיע עליה. הרי עוד לפני הסקס מרגו כבר יודעת שאינה רוצה לפגוש אותו שוב. הבחירה לשכב איתו בכל זאת תשפיע מן הסתם גם עליו, אולי אפילו קשות יותר משעליה, אבל המחשבה הזאת כלל אינה חולפת בראשה. כמובן, כדי לחשוב אותה צריך להביא בחשבון שרוברט הוא יותר מ׳לא כלום׳. אולי לכן היא לא חלפה גם בראשה של רופניאן.
ברשימת התכונות האנושיות הייחודיות שמור מקום של כבוד ל״תאוריה של התודעה״: היכולת לייחס לאחרים רצונות, כוונות וידע. זהו גם היסוד ליכולת לאמץ את נקודת מבטו של האחר — דרך הרגש, ואז זו אמפתיה, או דרך המחשבה: להרגיש ולחשוב כאילו היינו בתוך לבו וראשו של אדם אחר. רופניאן עושה עבודה נהדרת באימוץ נקודת מבטה של מרגו. לגיבורה שלה, לעומת זאת, נקודת מבטו של בן לווייתה כמעט אינה מזיזה. נכון, מדי פעם מרגו מנסה לנחש את כוונותיו של רוברט. אבל כשהוא סוף־סוף נחשף בפניה באמת, היא נסגרת כמניפה: ׳ואז, משום מקום, הוא התחיל לדבר על רגשותיו כלפיה׳. כאן מתחיל נטל האישה הלבנה של מרגו: להקשיב לחוסר הביטחון של רוברט. היא מגייסת רק די כוח כדי ׳לשכב בשקט ולהקרין הילה שחורה, מלאת שנאה, עד שלבסוף רוברט השתתק׳.
רופניאן עושה עבודה נהדרת באימוץ נקודת מבטה של מרגו. לגיבורה שלה, לעומת זאת, נקודת מבטו של בן לווייתה כמעט אינה מזיזה.
למרגרט אטווד מיוחסת האמירה שגברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם, ואילו נשים מפחדות שגברים יהרגו אותן. שני הפחדים מופיעים בחובב חתולים, אבל הדמיונות הנלווים אליהם רחוקים זה מזה. קשה לדמיין את רוברט רוצה להרוג את מרגו; היא, לעומת זאת, בהחלט צוחקת עליו. תחילה בקול, עם ׳נימה היסטרית קלה׳, כשהוא שואל אם ׳כבר עשתה את זה פעם׳. אחר כך בשקט, בזמן הסקס, וגם אחריו, כשהיא מדמיינת את עצמה עם בחור מושלם — ׳בחור כזה לא היה קיים, ולעולם לא יהיה׳ — ושניהם צוחקים יחד על מגרעותיו של רוברט.
אחרי פרסום הסיפור, הצלחתו ושלל התגובות הגבריות, היה כמעט מתבקש שמישהו יהפוך את היוצרות ויצחק על הסיפור עצמו. ואכן, ב־BBC Three הופיעה תשובת נגד אנונימית, של גבר אולי: ״חובב חתולים: מה רוברט חשב, כנראה״. היא מגלה שרוברט ׳בעצם היה יותר טיפוס של כלבים׳. ייתכן. ובכל זאת, כמו סיפורה הטוב יותר של רופניאן, גם גרסתו החלופית של רוברט לרומן עסוקה יותר בהשגת יתרון בשדה הקרב של יחסי נשים וגברים מאשר בטיפוח הקרקע האנושית המשותפת שקשרים כאלה יכולים להצמיח. במלחמה הזאת בין המינים, שני הסיפורים להוטים יותר להקים חומות מלבנות גשרים. כמו אנשי החתול האגדיים, הם כולאים את התשוקה במסלול שסופו לטרוף את כל המשתתפים.
אתה רוצה את החופש שלך?
יש חלופה טובה יותר? הרי עם סקס גרוע או בלעדיו, זוגות וכמעט־זוגות נפרדים ומשאירים צלקות, לעיתים עמוקות, לפעמים כאלה שאינן נרפאות לעולם. ובכל זאת, אם אנחנו מחפשים רמז באמנות, אפשר בהחלט לפנות לפליטווד מק ולאלבומם מ־1977, Rumours. ׳גאונות היא גם כאב׳, העיר פעם ג׳ון לנון, והרצועות הראשונות באלבום ממחישות זאת היטב. לפני ארבעים שנה נפרדו שני הזוגות בלהקה, שניהם אחרי שמונה שנים. אחד הזוגות, הזמרים המובילים לינדזי בקינגהאם וסטיבי ניקס, הפך את הפרידה הרומנטית ליצירת אמנות משותפת: מבולגנת, כואבת וגדושה טינה, אבל יפה ומעוררת השראה. היא גם מציבה חידה משונה: מי עזב את מי, ולמה?
לינדזי בקינגהאם וסטיבי ניקס
בקינגהאם עושה את הצעד הראשון עם “Go Your Own Way” — לכי בדרכך. זה אינו סיפור יפה במיוחד. המילים כוללות את השורה המרה ׳לארוז ולעבור ממיטה למיטה זה כל מה שאת רוצה׳ — ארס שרוברט היה יכול להזדהות איתו בקלות. ניקס קוראת היטב בין השורה ובין האדם שהיא אוהבת, או אהבה: ׳ממש כעסתי שהוא מספר לעולם שכל מה שאני רוצה זה ״לארוז ולעבור ממיטה למיטה״ עם גברים שונים. הוא ידע שזה לא נכון. הוא פשוט אמר את זה בכעס. בכל פעם שהמילים האלה נשמעו על הבמה רציתי לגשת אליו ולהרוג אותו. הוא ידע את זה, ולכן ניצל אותן כדי להוציא אותי מדעתי. זה היה כאילו הוא אומר: ״אני אגרום לך לסבול על שעזבת אותי״. וסבלתי׳. אולי עזר לה להצטרף לפזמון ולשיר: ׳אתה יכול ללכת בדרכך׳.
ברצועה השנייה באלבום, “Dreams” — חלומות — ניקס עוברת מקולות רקע לשירה מובילה, בשיר שכתבה בעצמה. הנמען גלוי לעין ולאוזן, אבל מתחת לפני השטח חושפות המילים את סיבות הפרידה. נדמה ששורות הפתיחה שלה מהדהדות, כמעט מצטטות, את הנימוק של בקינגהאם לפרידה: ׳הנה אתה שוב, אתה אומר / שאתה רוצה את החופש שלך / ובכן, מי אני שאעצור אותך׳.
הנמען גלוי לעין ולאוזן, אבל מתחת לפני השטח חושפות המילים את סיבות הפרידה.
׳החופש שלך או אני?!׳ — כך נדמה שבקינגהאם שואל, דורש. ואם ניקס צודקת, שוב מתערבבות כאן בחירה ושליטה: בקינגהאם רוצה את ניקס רק לעצמו. עכשיו אפשר להבין טוב יותר את האשמתו, ׳זה כל מה שאת רוצה׳. ניקס מתקוממת נגד הדרישה ונגד ההאשמה, ביתר שאת משום שהיא מבינה שאולי היא באמת האחת בשבילו: ׳רק אני רוצה לעטוף את החלומות שלך׳. ובכל זאת, משבקינגהאם אינו מקבל את מבוקשו, הוא שולח את ניקס לדרכה. היא משיבה והופכת את נבואתו המרה, ׳עוד יום בודד׳ שמצפה לה, ל׳חלומות על בדידות׳ שהוא ׳רוצה למכור׳ — לה? לקהל שלהם? — ומוסיפה נבואה משלה: החלומות האלה, ׳בדממת ההיזכרות׳ במה שהיה לו ואבד, יוציאו אותו מדעתו.
קשה להיות פוגעניים הרבה יותר מזה. ואפשר רק לדמיין איך רוברט של רופניאן היה מגיב. ניקס נזכרה איך הגיב לינדזי בקינגהאם: ׳אני זוכרת את הלילה שבו כתבתי את “Dreams”. נכנסתי ונתתי ללינדזי קלטת של השיר. זו הייתה הקלטה ראשונית, רק אני שרה ומנגנת בפסנתר. אף שבאותה תקופה הוא כעס עליי, לינדזי הקשיב ואז הרים אליי את עיניו וחייך…׳ הגיע תורו של בקינגהאם לעבור לקולות הרקע.
מרגו ורוברט אינם מצליחים ליצור מתוך חורבן היחסים כפי שהצליחו סטיבי ולינדזי. אבל אולי אנחנו, הדמויות הבדיוניות קצת פחות, יכולים לפחות לנסות לפעמים.
תגובות