בלונדיני בסבך
בהיתי מחלון הרכבת בבחור הבלונדיני הזה, ותהיתי איך לעזאזל הגיע לשם. זה לא הסתדר. הנה הוא, על אי התנועה, גדר לצדו, חומת שיחים אדירה מאחוריו ושורת עצים דלילה לפניו, הולך לעבר הזברה שעל האספלט. אולי הוא עובד שם? זו הייתה הסיבה ההגיונית היחידה להיותו שם, אבל משהו בהתנהגות ובלבוש שלו אמר שלא. במשך כמה שניות הוא פילס את דרכו בין העצים. אז הרכבת חלפה על פניו, והוא נעלם. לעזאזל, חשבתי, אם הרכבת הייתה מקדימה קצת, הייתי רואה איך הוא הגיע לשם.
אם לא הייתה שום הצדקה הגיונית להיותו שם, מוכרחה להיות אחת לא הגיונית. טעות כלשהי? הבלונדיני ודאי חשב שאפשר לחצות את הכביש בלי זברה, ואז הגדר חסמה אותו, אז הוא התחיל ללכת לאורך אי התנועה כדי לעלות על הזברה. לא הייתי לגמרי מרוצה מה... הסבר הזה? אבל לא הצלחתי לחשוב על אחר. ניאלץ להסתפק בו.
לתחנה שלי נותרו עוד עשרים דקות טובות — נדמה לי? — ולא היה לי משהו טוב יותר לעשות. אז שעשעתי את עצמי בהתבוננות באנשים סביבי, בניסיון להבין איך הגיעו לאן שהגיעו. פסגת הבילוי האנושי, אני יודע. בכל אופן, כמה דקות אחרי התצפית הראשונה הרכבת הגיעה לתחנה נוספת, ואישה מבוגרת עלתה. היא נעזרה בהליכון. אחד הנוסעים שעמדו — כל המושבים בקרון היו תפוסים — נאלץ לעזור לה לעלות לרכבת. היא רעדה מן המאמץ.
הבטתי סביב והמחשבות רצו. ריחמתי על האישה? לא, חשבתי. הזדהיתי איתה? לא. תחושת מחויבות לטובת הכלל? לא. היה לי רצון כלשהו לקום? לא נראה לי. אחרי שעברתי על כל אלה, הנהנתי לעצמי וקמתי. לקחתי את התיק וסימנתי לאישה לשבת במקומי. אותו נוסע שעזר לה קודם עזר לה עכשיו להתיישב, והיא אמרה: ״תודה, חמוד״. לא הייתי בטוח אם היא מדברת אליי או אל הנוסע.
בעודי מתפתל בניסיון להניף את התיק אל הגב בלי להתנגש בשום דבר, בחנתי את עצמי שוב. הרגשתי גאווה על מה שעשיתי? לא. שמחה? לא. סיפוק? לא. נחת? לא. כשהיא הודתה לי — אם בכלל הודתה לי — הרגשתי משהו חיובי? רק אם סופרים עצבנות קלה בתור משהו חיובי. האם הרגשתי משהו חיובי כלשהו בזכות המעשה שלי? צד אחד של התיק הכביד יותר בגלל בקבוק מים, והרצועות שהשתלשלו ממנו התחפרו לי בגב. היה לי חם הרבה יותר מקודם, אולי בגלל כל האנשים שעמדו סביבי והזיעו. הגב כבר גירד, מהזיעה או מהרצועה. נותרה עוד כרבע שעה לתחנה שלי. הייתי צריך להושיט את היד למעלה וימינה ולאחוז בעמוד כדי שלא אפול כשהרכבת מאטה או פונה. בשקלול הכול, התשובה לשאלת ״הרגשות החיוביים״ שלי, ולכל שאלה דומה, הייתה לא חד־משמעי.
ברגע שהבנתי את זה, כשההבנה חלחלה, חייכתי. חיוך מלא שמחה נקייה. התרוממות רוח. לא בגלל המעשה, אלא בגלל מה שהוא הוכיח. החיוך נעלם מהר כשהרכבת נכנסה לעיקול, ונאלצתי לאמץ את היד שכבר כאבה. כבר לא הייתי שמח, אבל עכשיו הייתי מרוצה. והסיפוק הזה נשאר איתי עד סוף הנסיעה. אז הגעתי לעבודה ושכחתי מכל העניין.
תגובות