משהו משונה להפליא
הרהורים מתוך ג׳ט לג על שני סרטים מטיסה: דיוקן של נערה עולה באש ושרלוט
אם אתם בוחרים את דרככם בחיים, החיים מוצאים דרך להציג אתכם לעצמכם — ואם יתמזל מזלכם, גם לעולם.
במקרה שלי, בחירת הדרך בחיים כוללת גם בחירת סרטים בטיסות טרנס־אטלנטיות. בדרך מאיתקה שבניו יורק בחזרה לירושלים צפיתי בשניים. הראשון היה סרטה של סלין סיאמה מ־2019, דיוקן של נערה עולה באש (Portrait de la jeune fille en feu); השני, שרלוט, של אריק וארין וטאהיר ראנה, יצא שנתיים אחריו. הראשון בדיוני, והסרט הטוב ביותר שראיתי זה שנים, עם תסריט ללא דופי ומשחק נפלא. השני מבוסס על סיפור אמיתי: ביוגרפיה מונפשת, עשויה היטב, של הציירת הגרמנייה יוצאת הדופן שרלוטה סלומון. אם עדיין לא צפיתם בהם, הרגישו חופשיים להפסיק לקרוא את הרשימה מוכת הג׳ט לג הזאת, ולעבור לצפייה בסטרימינג. אני מוכן להמר שעל מסך גדול יותר זה אפילו מוצלח יותר!
בשני הסרטים מופיעות נשים המסורות לאמנותן, מציירות את הכאב ואת התשוקה בתוך בדידות גאוגרפית או חברתית, ומוצאות אהבה. לא תכננתי את צירוף המקרים הזה, אבל בדיעבד הוא הגיוני. בדיוק עזבתי את איתקה אחרי ארבעים וארבעה ימים של כמעט־התבודדות. הייתי רוב הזמן לבד, ולא הרגשתי בודד אפילו פעם אחת. כנראה מפני שלא ביליתי ולו פעם אחת עם אנשים שלא רצו בחברתי — רק עם מי שרצו, כולל אני עצמי. שני הסרטים מראים כמה קשה הדבר יכול להיות, וכמה גאולה יש בו.
מריאן חוקרת את הלוויז, אבל האם היא מכירה אותה?
הדרך שלי אל דיוקן כמעט נחסמה בייאוש מוקדם מדי. עיניי שוטטו זמן רב במסך המטוס הזעיר, בין ״סרטים חדשים״, ״נוסף לאחרונה״, ״קולנוע עצמאי״ ומה לא — לשווא. עד שממש לפני ההמראה הן נחתו, תוך שיטוט במדור הבינלאומי, על שם מסקרן.
כבר בהתחלה זה הרגיש אישי: מריאן, ציירת המפליגה לאי בסירה מתנדנדת, קופצת לים כדי להציל את תיבת העץ שלה ובה בדי ציור. עד מהרה מתברר שהם ריקים, מחכים לדיוקנה של אלואיז. אמה, הרוזנת, הזמינה את העבודה וגמרה אומר להשיא את בתה לאציל ממילאנו. אלואיז, שחזרה לא מכבר ממנזר לאחר התאבדות אחותה הבכורה, מסרבת לשבת כמודל לציור. הרוזנת מורה אפוא למריאן ללוות את בתה בטיולים מדי יום, כדי שתוכל לצייר אותה בחשאי מן הזיכרון.
מריאן מתבוננת באלואיז, קשובה למראה שלה ולתנועותיה, ואז מציירת בסתר את רשמיה. היא לומדת אותה — אבל האם היא מכירה אותה? לעיתים המבט נראה לנו טורפני, ואולי גם למריאן עצמה. כשהיא מתוודה לבסוף בפני אלואיז ומראה לה את הדיוקן, תגובתה המאופקת של אלואיז חושפת את מה שמריאן כבר חשה: זהו דיוקן רגיל למדי, המגרד רק את פני השטח של מוסכמות חלולות. כדי לתאר היטב את אלואיז כאדם, ולא כחפץ, צריך להכיר אנשים מבפנים, ולא רק מבחוץ. משהו אחר, משונה להפליא, חייב לקרות. והוא קורה — כשמריאן מכירה באמת את אלואיז, ואוהבת אותה.
למה אורפיאוס הסתובב רגע לפני שהתאחד, חי, עם אהובתו אורידיקה?
הרומן שלהן מזכיר לי רומן קולנועי אחר, סרטו של לוקה גואדנינו מ־2017, קרא לי בשמך, שלו הקדיש סאפייניזם סימפוזיון בן ארבעה חלקים. מסקרן להעמיד את שני הסרטים זה לצד זה. בשניהם נרקם בסתר רומן חד־מיני, בעקבות הגעתו של מומחה בהזמנת אחד ההורים. גם ההבדלים מאלפים. קרא לי מתמקד באמנות ובמדע הארכאולוגיה; ב־דיוקן זהו הציור. ב־קרא לי האב מבין את הקשר, ואף מעודד אותו; ב־דיוקן האם מתייצבת בנחישות לצד הנורמות החברתיות המדכאות. ב־קרא לי המרחב חם ולבבי, וילה שטופת שמש בצפון איטליה הירוק; ב־דיוקן זו אחוזה ריקנית באי קר בברטאן.
אבל בעיקר אני חושב על השאלה שרדפה אותי בסופו של קרא לי: למה לעזוב את אהבתך? איך יכול קשר מופלא כל כך להסתיים בעוד ״קיץ של אהבה״? הקיץ נוכח גם ב־דיוקן — לא במזג האוויר, שסוער על חופי האי, אלא ברגע המוזיקלי הנדיר שלו: קיץ של אנטוניו ויוואלדי, וההתקדמות הסוערת שלו מאדאג׳ו לפרסטו.
וכמוהו גם אהבתן הלוהטת של מריאן ואלואיז. אלא שלפני הסערה הן מצטרפות לסופי, המשרתת, לפירוק המיתוס של אובידיוס על אורפאוס ואורידיקה. השאלה שלהן פשוטה ונוקבת: למה הסתובב אורפאוס רגע לפני שיכול היה להתאחד בחיים עם אהובתו אורידיקה? הרי כבר שכנע את האדס להניח לה לצאת מן השאול. היה עליו רק להתאזר בעוד מעט סבלנות, ולא להביט בה לאחור עד שייצאו מן המוות ויגשימו את החלום.
בעבר השלכתי על המיתוס את הקריאה המשונה שלי: אורפאוס בחר באורידיקה, אבל פקפק באהבתה. גם מריאן משליכה עליו מעצמה, ומעמיקה את הבחירה: ״הוא בוחר בזיכרון שלה; לכן הוא מסתובב. הוא לא בוחר את בחירת האוהב, אלא את בחירת המשורר.״ לבסוף גם אלואיז מציעה השלכה מטלטלת משלה, ומשלימה את הבחירה.
בהשלכות האלה, שהופכות לנבואות לב, מריאן ואלואיז חושפות את עצמן ואת מסלול אהבתן: הבחירות של אורפאוס ואורידיקה יהיו לבחירות שלהן. מיתוס שמופיע באמצע הסרט יתממש לקראת סופו. מריאן תמשיך להתבונן, לצייר וללמד. אלואיז תבחר להשתייך לעולם התחתון של הנורמות המקובלות, להיות לאישה ולאם. עוד אהבה שאבדה — להביט, להשתייך, להיעלם?
״ככל שאנו ממריאים גבוה יותר, כך אנו נראים קטנים יותר בעיני מי שאינם יכולים לעוף״
כן, אילו הייתה זו אהבה אחרת, קטנה יותר. אבל מריאן ואלואיז המריאו גבוה יותר. ואף שאומץ לבן בקושי יכול היה לשחררן מן הכבלים החברתיים, האש שלהן ניזונה מן הכנות, האכפתיות, התשוקה והסקרנות שאין לה סוף.
רצף נפלא המגיע אחרי המיתוס מלבה את אש הרומן: אחוות נשים שרה א־קפלה ״fugere non possum״ סביב מדורה. ״כתבתי את המילים בלטינית״, הסבירה אחר כך סיאמה, התסריטאית והבמאית, ״שפירושן ׳הן באות לעוף׳. זה עיבוד של משפט מאת [פרידריך] ניטשה, שאומר בעצם: ככל שאנו ממריאים גבוה יותר, כך אנו נראים קטנים יותר בעיני מי שאינם יכולים לעוף.״
אם דבר אנושי כלשהו יכול להתקרב לאיכותו האלוהית של ״הסנה הבוער״ המקראי — שינוי מתמיד, להבה שמכלה הכול ובכל זאת מחייה — הרי זו האהבה.
וכפי שארקייד פייר ניסחו פעם יפה כל כך, וכפי שמריאן ואלואיז גילו, כשמדובר באהבת אמת, זה אף פעם לא נגמר.
שרלוטה סלומון ירדה אל השאול שנפער תחת רגליה — הוא לא היה רק פוליטי; הוא היה אישי.
אצל שרלוטה סלומון הכול נגמר מוקדם מדי. הזמן הלא נכון, המקום הלא נכון, ה״גזע״ הלא נכון. אילו הייתה בת תקופתם של קלימט ושילה, יצירתה של האמנית היהודייה הייתה מצטרפת כנראה, ובגאווה, ל״אמנות מנוונת״ של הרייך השלישי. אבל שרלוטה הייתה רק בת 15 כשהיטלר עלה לשלטון בתחילת 1933. עשר שנים אחר כך, בחודש החמישי להריונה, היא גורשה לאושוויץ ונרצחה בגז מיד עם הגעתה.
״דר שטירמר״ [צהובון נאצי]: גברים ונשים גרמנים! התנקמו!!!!!!!!!! כאשר דם יהודי יפרוץ מן הסכין, חייכם יהיו טובים בהרבה
בין לבין יצרה יותר מ־1,300 ציורי גואש — צבעי מים אטומים — ולמעלה ממחציתם כינסה ליצירתה הגדולה חיים? או תיאטרון? מחזה מוזיקלי (Leben? Oder Theater? Ein Singespiel), המשלבת דימויים, טקסט והנחיות מוזיקליות כדי להמחיז את סיפור חייה.
הסרט מ־2021 עוקב בנאמנות אחר מסעה של שרלוטה בעשור הזה, ומפיח בו חיים יפהפיים באנימציה. אבל אני תוהה אם יכול היה להעז יותר, כפי שהיא העזה, ולרדת עמוק יותר, כפי שניסתה. שרלוטה סלומון ירדה אל השאול שנפער תחת רגליה — והוא לא היה רק פוליטי; הוא היה, בראש ובראשונה, אישי.
הסרט מתעכב על חיי הנישואין של שרלוטה עם אלכסנדר נגלר, פליט יהודי־גרמני נוסף, בווילפראנש־סיר־מר שליד ניס. אלא שבמכתב הווידוי שלה, שאליו עוד נשוב, כתבה עליו: ״הוא רק הכלי הריק שאני צריכה כדי לשפוך לתוכו את הרעיונות המשוגעים שלי.״ הוא אינו מופיע ביצירתה הגדולה.
״שלעולם לא תשכחי שאני מאמין בך.״
הסרט מציג, אך אינו עומד על מלוא משמעותו של הרומן בין שרלוטה לבין נמען מכתב הווידוי שלה: אלפרד וולפסון. היא הקדישה לו את עצמה ואת יצירתה; הוא היה מבוגר ממנה בעשרים ואחת שנה. אחרי שיצא מן הקבר — פשוטו כמשמעו — במלחמת העולם הראשונה, פיתח אלפרד טכניקות קול ייחודיות והיה למורה לפיתוח קול ולפסיכותרפיסט. במובן מסוים היה לאורפאוס של שרלוטה, כפי שהיא הייתה שלו. ב־חיים? או תיאטרון? ההתייחסויות לתזות הרבות של אלפרד, ובהן אלה על אורפאוס, תופסות כמעט שליש מהטקסט כולו; היא ציירה את פניו 2,997 פעמים.
כפילו של אלפרד [אמדאוס דברלון] קורא את אורפאוס
כפילו של אלפרד [אמדאוס דברלון]: ואז התחלתי לחקור את עצמי, והבנתי שלכל דבר יש שני צדדים: יום ולילה, שמש וצל, מוות וחיים. את אחד הצדדים האלה, את המוות, כבר הכרתי, כי כפי שאפשר לראות, קמתי מן המתים. נותר לי רק להכיר את הצד האחר, את החיים, כדי להיות היצור המושלם הניצב כאן לפניכם. דברלון אל שרלוטה: ״לדעתי נועדת ליצור משהו מעל לממוצע.״
אמדאוס דברלון אומר לשרלוטה: ״שלעולם לא תשכחי שאני מאמין בך.״
“נעשיתי אמי, סבתי, למדתי לעבור בכל הנתיבים שלהן והפכתי לכולן… ידעתי שיש לי שליחות, ושום כוח בעולם לא יכול היה לעצור אותי.”
שרלוטה זכרה. אלא שעוצמת אהבתה לאלפרד השתוותה לעוצמת שנאתה לסבה, לודוויג גרינוואלד. הסרט נרתע מהצגת מלוא ההתעללות שספגה. באחד הקטעים היא מתארת את בקשותיו של סבה לחלוק ״מיטה איתי״, בטענה ״אני בעד מה שטבעי״; בפעמים אחרות הוא דוחק בה: ״קדימה, תתאבדי ושימי קץ לכל הפטפוט הזה!״ בעיניה הוא גילם הצגה אכזרית, ״תיאטרון של גבר תרבותי, אדם מתורבת״. לנו, קוראיה, נותר לחבר את הנקודות בין ה״בובה״ הזאת, ש״מעולם לא חשה תשוקה אמיתית לדבר״, לבין התאבדויותיהן של שתי בנותיו, ובהן אמה של שרלוטה, ולבסוף גם של אשתו.
שרלוטה: למה היא לא באה, אמא שלי — היא הבטיחה.
שרלוטה מצאה באמנות תשובה לייסוריה. כמו מריאן, גם היא הבינה שאמנות פורחת מתוך הידיעה הפנימית ביותר: ״אחיה בשביל כולם״, היא כותבת, ״נעשיתי אמי, סבתי, למדתי לעבור בכל הנתיבים שלהן והפכתי לכולן... ידעתי שיש לי שליחות, ושום כוח בעולם לא יכול היה לעצור אותי.״ לפחות לא גרינוואלד. ב־2015 נודע כיצד מת: במכתב הווידוי בן 35 העמודים שכתבה לאלפרד בזמן אמת, שרלוטה מתוודה שהרעילה את סבה, ולבסוף מכריזה: ״התיאטרון מת!״
סלומון ציירה את הדיוקן הזה של סבה בפברואר 1943, כשהוא גסס לנגד עיניה.
כשסיימה את חיים? או תיאטרון?, ידעה שרלוטה שהכול מתנקז לבחירה יסודית אחת: ״לשים קץ לחייה, או לצאת ולעשות משהו משונה להפליא.״
![שרלוטה סלומון (1917–1943), דיוקן עצמי [1940]](https://static.wixstatic.com/media/a62535_11ec5ceb51394d3fb86989c02e2a791f~mv2.jpg/v1/fill/w_980,h_1065,al_c,q_85,usm_0.66_1.00_0.01,enc_avif,quality_auto/a62535_11ec5ceb51394d3fb86989c02e2a791f~mv2.jpg)
תגובות