יכולים לשבת בשקט בחדר, לבד?
מאת אוריאל אבולוף ושירלי לה־פן
דור של בדידות שהטכנולוגיה העצימה היה אמור להכין אותנו היטב לריחוק חברתי. הוא לא הכין. בני אדם עדיין רוצים סולידריות ואינטימיות, אבל כדי לזכות באמת בשתיהן, עלינו ללמוד מחדש להיות לבד. אולי עכשיו זה זמן טוב.
[גרסה מקוצרת של הפוסט הזה מופיעה בבלוג שלנו ב־Psychology Today, DoubleEdged]
כתבנו את זה לבד, קרובים אך רחוקים זה מזה. כתבנו את זה כדי להתחבר. לחבר את הנקודות במחשבתנו, לחבר תודעה אחת לאחרת, לחבר את מחשבותינו למציאויות הקשות, להתחבר לאחרים שאולי ימצאו משמעות במילים האלה. האם הן אכן משמעותיות?
כל כך הרבה מילים בימינו מתכנסות תחת הכותרת השחוקה, ״[אהבה ושנאה |אמונה |פוליטיקה נשיאותית |טיולים בחוכמה] בימי הקורונה.״ גם זה ניסיון להתחבר — אל הרומן האהוב של גבריאל גרסיה מארקס — וליצור מסגרת שתנתב את דאגותינו ואת פליאותינו. ובכל זאת, כשאנחנו מנסים להבין את המשבר הזה, רומן אחר של מארקס מספק כותרת הולמת לא פחות: מאה שנים של בדידות.
ובכל זאת, אפילו מאה ימים עלולים להיות יותר מדי כשאנחנו כל כך רוצים, צריכים, להתחבר לאחרים ולחוויותיהם, שעכשיו דומות כל כך לשלנו. כשהמוות מרגיש קרוב יותר, אנחנו רוצים להרגיש — ולתת לאחרים להרגיש — שאנחנו בזה יחד, לא לבד בייאוש ולא לבד בתקווה. כשאיטלקים בסגר שרים ומנגנים בנפרד אבל יחד, ומראים לנגיף מה זה באמת ויראלי, קשה להחמיץ את הרוח האנושית שמנסה להתרומם בצלילים מעל התסבוכת שלנו. אפילו בונו קיבל השראה לפרסם שיר לא רע. ברוך שובך, באמת עבר זמן. הידיעה שכל זה נובע מן הצורך הטבוע בנו להשתייך, וגם להיות נחוצים, חשובה פחות. זה יפה.
אבל אולי יש לכך גם צד אפל. כשאנחנו כמהים כל כך לקשר חברתי, האם אנחנו בורחים ממה ש״ימי הקורונה״ דוחקים בנו לעשות יותר מכול — להיות לבד, כשרק המחשבות שלנו מארחות לנו חברה? זו כשלעצמה מחשבה מטרידה. אנחנו מבועתים מן האפשרות לפגוש את עצמנו בסמטה חשוכה. ״כל צרות האנושות נובעות מחוסר יכולתו של האדם לשבת בשקט בחדר, לבד״, כתב בלז פסקל במחשבות (Pensées). ומחקר מדעי מן הזמן האחרון מאשש זאת: אנשים מעדיפים לתת לעצמם מכת חשמל מאשר להישאר לבד עם מחשבותיהם. מוטב לנו לפגוע בעצמנו מלהצטרף אל ה״שניים-באחד״ של השיחה הפנימית שלנו, אותו מחול של התבוננות ביקורתית בתוך האדם עצמו.
השהייה לבד חיונית לסולידריות אמיתית, שעניינה אינו רק להרגיש טוב אלא לעשות טוב, יחד. ואי אפשר לקוות להבין מה טוב בלי, ובכן, לחשוב על כך. האם אנחנו בורחים מן המחשבה כשאנחנו לבד, בעידודן של טכנולוגיות חדשות שמציעות חיבור בלי חיבה — ובלי כאב? אחרי הכול, למה לברוח מעצמנו באמצעים אלקטרוניים מכאיבים, כשאפשר לעשות זאת באמצעים מענגים?
כבר דור שלם הטכנולוגיה עוזרת לנו להתכנס יחד, אבל גם, אם רק נרצה, להימלט מעצמנו ומאחרים, ובכך לערער סולידריות אמיתית — ואינטימיות. אם הרשתות החברתיות הותירו אותנו לשמצה ״לבד ביחד… מצפים ליותר מהטכנולוגיה ופחות זה מזה,״ הרי שזה מפני שלהיות באמת עם עצמנו, או להיות במלואנו עם אחרים, הוא לעיתים קרובות כואב. וכך חיפשנו סולידריות בטוויטר, והחלפנו אינטימיות בטינדר. עם מכשירים זוהרים לצידנו — ולצד מיטתנו — אין צורך שנטריד את עצמנו באינטימיות שכרוכה בפגיעוּת עם עצמנו או עם רעינו; עכשיו אפשר להשליך כאב כזה בעזרת מנה גדושה של דופמין.
ובכל זאת, לאורך השנים התגנב כאב אחר: קודם כול ״הרעב למגע״, אבל יותר מכך כאב הרפאים של איבר האינטימיות החסר — האיבר שאנחנו עצמנו כרתנו מגופנו ומנשמתנו. האם לא למדנו דבר מניסוייו של הארי הארלו, שבהם קופי מקוק תינוקות שניצבו מול אם עשויה תיל שהחזיקה בקבוק מזון, ואם עשויה בד שלא החזיקה מזון, שבו ונצמדו דווקא לאחרונה? אולי רצינו להאמין שכבר התפתחנו מעבר ל״נחמת המגע״ אל ״נוחות החומר״. אולי כדאי להיזהר במה שאנחנו מאחלים לעצמנו.
כאב הפנטום היה קל יותר לניהול כשיכולנו לומר לעצמנו שאולי נשוב לאינטימיות בכל רגע. נגיף הקורונה מנפץ את האשליה הזאת באכזריות. ואנחנו מפחדים. ב־אהבה בימי כולרה, פלורנטינו אריסה ממתין חמישה עשורים ארוכים, מוכי אהבה, עד שפרמינה דאסה תאהב אותו שוב. נדמה שאנחנו בקושי מסוגלים להמתין חמישה ימים כדי להתחבר מחדש. כשהמחשבה שמה שבזבזנו עלול ללכת לאיבוד לנצח מתגרה בנו, אנחנו מחפשים עכשיו בייאוש להתחבר (מחדש) לאחרים.
אבל אחרי שאיבדנו את עצמנו, האם נוכל למצוא אחרים? בלי לחבק את ה״שניים־באחד״ התוך־אישי שלנו, איך נוכל לחבק באמת אחרים, ולהפוך ל״אחד־בשניים״ — ואחד למען האחר? 🌿🍁
או שאולי איננו רוצים בכך. באוניברסיטה שלנו, קורנל, כמו במקומות רבים אחרים ברחבי העולם, ההוראה המקוונת החליפה את החינוך פנים אל פנים. האם מורים וסטודנטים ייצאו מזה בתהייה מדוע בכלל נזקקנו מלכתחילה לקשר הגופני הזה, או שיבינו שבלעדיו אנחנו הופכים ל״מכונות, לומדות״?
אולי כדאי לחזור למקורה של המילה crisis, שמשמעותו ״הכרעה״, ולהשתמש במשבר הנגיפי הזה כהזדמנות לבחור טוב יותר. אם סולידריות אמיתית, ועל אחת כמה וכמה אינטימיות, דורשת גם שהייה לבד במחשבה — אם ״דע את עצמך״ הוא תנאי ל״דע את זולתך״ — אולי גם ההפך נכון: אולי נמצא את עצמנו מחדש גם באמצעות חיבור אמיתי לאחרים. אז בפעם הבאה שתשמעו איטלקים בסגר מנגנים את הסוויטה התזמורתית מס׳ 2 בסי מינור של באך, תנו לעצמכם לשאוף את ההרמוניה האלוהית הזאת. אחר כך שבו בשקט בחדר, לבד.
תגובות