האם נוכל לדמיין את אורפיאוס מאושר?
מה יכולים סיזיפוס ואורפיאוס, הגיבורים המתריסים נגד המוות, ללמד אותנו? סיזיפוס הוא סיפור על חירות שאבדה, ואורפיאוס — על חופש ועל אהבה העומדת במבחן.
סיזיפוס ואורפיאוס. שני הגיבורים הגדולים של המיתולוגיה היוונית, המתריסים נגד המוות. האחד באמצעות תחבולה, האחר באמצעות אמנות; האחד למען התהילה, האחר למען האהבה. שניהם גברו — ואז נכשלו, ולמדו בדרך הקשה שהמוות הוא גורל שאין להימלט ממנו. מי מהם, אם בכלל, היית בוחר להיות, ובמי היית רוצה שיילחם למענך? מה הם יכולים ללמד אותנו על חופש ואהבה, על אמת, אמון ואמנות?
סיזיפוס הערים על תנאטוס, המוות בכבודו ובעצמו, לא פעם אחת אלא פעמיים.
סיזיפוס, מלך קורינתוס, היה ערמומי דיו כדי להערים על תנאטוס, המוות בכבודו ובעצמו, לא פעם אחת אלא פעמיים. זאוס ציווה על תנאטוס לכבול את סיזיפוס הסורר בטרטרוס, התהום העמוקה ביותר בממלכת האדס. אבל לסיזיפוס היו תוכניות אחרות: הוא גרם לתנאטוס, בתחבולה, לכבול את עצמו, ובכך הדיח את המוות מעל פני האדמה. ארס, אל המלחמה, לא היה מוכן לסבול זאת. הוא שחרר את תנאטוס ודאג לכך שהפעם סיזיפוס אכן ימות. אבל סיזיפוס, מתריס כתמיד, הונה את פרספונה, אלת השאול, ושכנע אותה לשחרר אותו. ואז הופיע זאוס, זועם עד אימה, ושם קץ לכל התעלולים האלה באמצעות עונש מחריד: הוא גזר על סיזיפוס לגלגל סלע אדיר במעלה גבעה, רק כדי לראותו מתגלגל מטה רגע לפני שהגיע לפסגה — מעשה חסר תוחלת שאין לו סוף.
״ייחלתי שאוכל להשלים עם זה״ [מות אורידיקה], אבל ״האהבה ניצחה״.
אורפיאוס לא היה מלך, אבל שירתו והמוזיקה שלו הפכו את העולם כולו למולדתו. אורידיקה הייתה אהבת חייו, וכאשר חייה הגיעו לקצם זמן קצר לאחר חתונתם, בעקבות הכשת צפע, העז אורפיאוס לרדת אל האדס ולהתחנן לפניו ולפני אשתו, פרספונה.
בנגינתו בלירה מציג אורפיאוס את טיעונו לפני שליטי השאול (במטמורפוזות של אובידיוס): ״לכאן כולנו נועדנו להגיע, זהו משכננו האחרון, ולכם השלטון הממושך מכול על המין האנושי״.
אבל הכרת המציאות והיכולת לשאת אותה הן שני דברים שונים. ״ייחלתי שאוכל להשלים עם זה״, אומר להם אורפיאוס על מות אורידיקה, אבל ״האהבה ניצחה״. והרי גם אתכם ״חיבר אמור בברית נישואים״, לא כן? תנו לי להחזיר אותה לחיים, הוא מתחנן, אחרת ״אני נחוש שלא לשוב: תוכלו להתענג על מות שנינו״.
בני הזוג מן השאול נעתרים לבקשתו בדמעות, ואורפיאוס עושה את דרכו אל העולם העליון, כשאורידיקה הולכת אחריו. יש רק תנאי אחד: אסור לאורפיאוס להביט לאחור.
הם הולכים בדממה אפלה וחשופה, עד שהם מגיעים אל סף החיים, ואז, ״מתוך חשש שאינה עוד שם, ומתוך כמיהה לראותה, הפנה האוהב את עיניו.״ אורידיקה נסוגה לאחור, בעוד אורפיאוס ״מושיט את זרועותיו כדי לחבקה ולהיות מחובק, ונאחז רק באוויר הנסוג.״ בקושי הוא שומע את מילת הפרידה האחרונה שלה.
סיזיפוס ביקש שליטה, בעיקר על המוות, ולכן נידון לחיים נטולי חירות, כבול לחוסר התוחלת המוחלט.
ייתכן שגורלותיהם הטרגיים של סיזיפוס ואורפיאוס אינם רחוקים זה מזה כל כך. בין אם הם רודפים אחר סלע ובין אם אחר אהבה, בתחומו של המוות שני הגברים רואים את עניינם צונח, ומתאמצים להעלות אותו שוב מן הבור אל הפסגה — רק כדי לראותו נופל מחדש. אלא שכמובן, אצל אורפיאוס, שלא כמו אצל סיזיפוס, המרדף אינו גורל שנקבע בידי האלים, אלא מרדף שנבחר מרצונו החופשי.
סיזיפוס הוא סיפור על חירות שאבדה, אורפיאוס — על חופש ועל אהבה העומדת במבחן. סיזיפוס ביקש שליטה, בעיקר על המוות, ולכן נידון לחיים נטולי חירות, כבול לחוסר התוחלת המוחלט. אורפיאוס אימץ את החופש, והלך מרצונו לגיהינום — או לפחות להאדס — למען האהבה, ואז נאלץ להתמודד שוב ושוב עם הבחירה והפיתוי להביט לאחור.
בסיום מיתוס סיזיפוס, קאמי מצווה, כידוע, ״עלינו לדמיין את סיזיפוס מאושר.״ ניסיתי לעשות זאת, והאושר שדמיינתי היה דל וחסר תקווה — השלווה המגיעה עם ההשלמה עם גורלו (כביכול), השלווה שבוויתור על המאבק.
אבל מדוע שקאמי, שדגל בבחירה, ירומם ייאוש כזה? אולי כדי להצדיק את גינויו לתקווה, העומד בבסיס החיבור כולו. אבל אולי גם מפני שחש, אף שטרם ניסח זאת בקול באותה עת, שייאוש מוחלט עשוי להצמיח תקווה טובה יותר.
סיזיפוס אולי יכול להסתפק בסלע, אבל אני מעדיף לדמיין אותו זועם על האלים, מוצא במרדף האינסופי אחר הסלע סיבה לזעם, ואפילו לזעם מוסרי, לנוכח האכזריות האלוהית. ובכל זאת, בלי חופש — תחושה של בחירה אחראית, שקולה וממומשת במעשה — זעם כזה הוא לשווא. האם יש לסיזיפוס האומץ לעסוק, תוך כדי מרדפו אחר הסלע, בחשבון נפש, בנטילת אחריות על ההיבריס שלו? הרי כעת יש לו את כל הזמן שבעולם התחתון לחשבון נפש.
עם רוחה של אורידיקה, הוא גם הרים חיננית (או שמא נרקיס?).
אורפיאוס שונה. לבחירה יש מחיר, ואורפיאוס שילם אותו בכאב. הוא אינו יודע כמה זמן הם כבר הולכים בעולם התחתון. בתחילה לא הצליח לחשוב על דבר מלבד האיחוד המתקרב שלהם. כל פיתול ופנייה בדרך המתפתלת עד אין קץ נשאו את הבטחת אור היום והחיים. עם כל הבטחה שלא קוימה, הוא החל, מעט מעט, לצפות לפחות. הוא אילף את לבו להשיב על ה״מתי?״ הכואב בתמורה שהלכה ופחתה. כאשר ״עוד מעט״ הפך ל״בקרוב״, ו״בקרוב״ ל״בבוא הזמן״, הוא התחיל להתגאות בסבלנותו: הכול למענה, הכול למעננו, לחש לעצמו.
אבל אז, יותר ויותר, לאורך כל הדרך, הדממה הולכת וגוברת — הדממה שלה: אין שום צליל מלבד טפטוף מים מזדמן, שום נשימה חמה, שום צעד רך. האם הוא עדיין מרגיש את ידה האוחזת בו, או שמא ידו שלו אוחזת עכשיו באוויר? שוב ושוב הוא נעצר, בתקווה שהיא תיתקל בו, אבל לא. והדרך מתמשכת, הדממה חודרת עמוק יותר. הוא מנסה להשליך את הספקות מעליו, אבל הם שבים וחוזרים. האם היא נטשה אותו? או שמא האדס שיקר? האם טעיתי כשיצאתי אחריה אל המוות? האם הוא יכול לבטוח בלבה, האם בלבו שלו?
עם רוחה של אורידיקה, הוא גם הרים חיננית (או שמא נרקיס?), ובחרדה, בכל צעד אילם, תלש עלה כותרת אחר עלה כותרת, ושאל את עצמו, את דמותה הרפאית: ״היא אוהבת אותי — קצת — הרבה — בלהט — בטירוף — יותר מכול — בכלל לא?״ האפשרות האחרונה מהדהדת בכאב במחשבתו, ואורפיאוס הופך את מגיד העתידות המענה הזה להונאה עצמית, כדי להימנע מלהביט לאחור: ״היא לא אוהבת אותי,״ הוא מרמה את לבו, ״עלי להמשיך הלאה, וגם לאחר שאעבור את שערי האדס, לעולם לא להביט לאחור.״ הוא מצליח בכך יותר מדי, וככל שהוא מאמין יותר ויותר באגדה שיצר, אורפיאוס נמלט עכשיו מאורידיקה במהירות האפשרית — אבל אז מגיעים השערים... והבגידה באהבתם, שהוא חולל בעצמו, מוחצת אותו. בייאוש, בלהט, בחיפזון אך ברשלנות, אורפיאוס פוקח את עיניו כדי לגאול את הלב.
אם גורלו של אורפיאוס, כמו גורלו של סיזיפוס, הוא עונש, הרי שהעונש שלו הושת עליו בידיו שלו.
כשהכול נגמר, במבט לאחור, הוא מבין שהפור נפל עוד לפני שהביט לאחור: ״הכול אבד כששכחתי לנגן בלירה שלי״, הוא חושב. ״אולי זה היה ‘צדק רחב’, כפי שמרמז שמה של אהובתי״, הוא אומר לעצמו.
כך ממשיך אורפיאוס בעולם העליון, מענה את עצמו על שאיבד את אהבתו פעמיים — לנחש ולהאדס — בגלל חוסר הזהירות וחוסר האמון שלו עצמו. אם גורלו, כמו גורלו של סיזיפוס, הוא עונש, הרי שהעונש שלו הושת עליו בידיו שלו: האשמה שמניעה את האבל, והכמיהה הנואשת לגאולה. גם בלי קללת הנצח הסיזיפית, הייסורים הארציים של אורפיאוס נדמים שופעים. ובכל זאת, האם אנחנו יכולים לדמיין את אורפיאוס מאושר?
אינני מכיר מבחן תובעני יותר לאושר מ״הכובד הגדול מכול״ של ניטשה, שבו הוא מפתח לראשונה את רעיון ״החזרה הנצחית״:
מה אם יום אחד, או לילה אחד, יתגנב אחריך שד אל בדידותך העמוקה ביותר ויאמר לך: ״את החיים האלה, כפי שאתה חי אותם עכשיו וכפי שחיית אותם, יהיה עליך לחיות שוב, ועוד אינספור פעמים. ולא יהיה בהם דבר חדש: כל כאב וכל שמחה וכל מחשבה ואנחה, וכל פרט בחייך, קטן או גדול מכדי לבטאו במילים, ישובו אליך — הכול באותו סדר ובאותו רצף. אפילו העכביש הזה ואור הירח הזה שבין העצים, ואפילו הרגע הזה ואני עצמי. שעון החול הנצחי של הקיום מתהפך שוב ושוב — ואתה איתו, גרגר אבק!…״ האם לא היית משליך את עצמך ארצה, חורק שיניים ומקלל את השד שדיבר כך?… או עד כמה צריך להיות טוב יחסך לעצמך ולחיים, כדי שלא תשתוקק לדבר בלהט רב יותר מלאישור והחותם הנצחיים והמוחלטים האלה? (פרידריך ניטשה, המדע העליז)
כיצד היית משיב לשד? וכיצד היה אורפיאוס משיב לו? אני רוצה שיאמר ״כן״: תן לי את הכול מחדש — את העונג ואת הכאב, את רגעי הקסם ואת רגעי הייאוש, את החיבוק המאושר של החיים ואת האשמה עד המוות, ובכלל זה את שתי החרטות האדירות האלה — שלא הצלחתי להציל את אהובתי מן המוות, ולא להחזיר אותה לחיים באותו ניסיון תהומי של ספק.
ואולי גם את זה: אני רוצה שאורפיאוס יהיה מאושר על שניגן בלירה הקסומה ההיא במהלך תחינתו בעולם התחתון — לא רק משום שהעניק הזדמנות שנייה לחיות (מחדש) את האהבה, אלא גם משום שהציע הקלה לשוכני התהום האחרים — ובראשם סיזיפוס.
inque tuo sedisti, Sisyphe, saxo
שני הגיבורים שלנו מעולם לא נפגשו פנים אל פנים, אבל האחד שמע על האחר, או ליתר דיוק, הקשיב לנגינתו. אובידיוס מבחין בכך שכאשר אורפיאוס ניגן בלירה שלו, העולם התחתון כולו עצר מלכת, אפילו אותו מלך שנפל, הטרגי מכולם, ״ואתה ישבת, סיזיפוס, על סלעך״ (inque tuo sedisti, Sisyphe, saxo). עם כל ברכותיו השיריות, שהעניק לחיים, האם לא הייתה זו מתנתו הגדולה ביותר של אורפיאוס — להביא אל הארורים את אותו רגע מאושר, רגע של התעלות, אולי של אהבה, אם לא לאדם מסוים אז ליצירה האנושית; להתריס נגד המוות באמצעות האמנות, לא כדי לגבור עליו, אלא כדי להיכשל — להיכשל יפה? עכשיו אני יכול לדמיין, באותו זמן ממש, גם את סיזיפוס וגם את אורפיאוס מאושרים.
אבל אז, שוב, הרגע חולף. סיזיפוס שב לעמדתו, הנצנוץ בעיניו כבה, והוא פושט את זרועותיו לקראת דחיפת הסלע במעלה הגבעה הבוגדנית. קרוב יותר ויותר לפסגה, כפות רגליו כבר דואבות, גופו שכח את האושר הקודם של הנפש. כשסיזיפוס נושא מבט, ברגע שקצה הסלע וקצה הגבעה נפגשים, אורפיאוס מביט לאחור — והאיחוד הנכסף של החיים אובד.
״לבבות שפעם נישאו זה לזה — עתה אתם סלעים״
לאחר שהביט לאחור פעם אחת, אורפיאוס לעולם לא יביט קדימה, אלא אל מותו שלו, שיגיע, כפי שיגיע בוודאות לכול, כאשר המנאדות המקנאות, חסידותיו של דיוניסוס, יקרעו אותו לגזרים.
מה הרגיש, ומה חשב, בשעה שנשם את נשימותיו האחרונות — את כאב המוות, את האיחוד המאושר המצפה לו? או שמא שוב, אותם ספקות חודרים: אולי, ב״משכן האחרון״ הזה, אורידיקה תפנה אליו את גבה? האם תפנה? האם יש מקום לאהבה בלב התהום?
״לבבות שפעם נישאו זה לזה — עתה אתם סלעים״, מסכם אובידיוס את סיפורם הקצר של אורפיאוס ואורידיקה. אבל ליבי רוצה להאמין שלבבותיהם יינשאו שוב, גם בשאול, ואהבתם עד מוות תהיה לסלע שלהם, המשותף.
![סיגלית לנדאו, צמא [מלון עלמה, ישראל]](https://static.wixstatic.com/media/a27d24_b398b338dc8f4265a707f0b02c622134~mv2_d_3505_2123_s_2.jpg/v1/fill/w_980,h_594,al_c,q_85,usm_0.66_1.00_0.01,enc_avif,quality_auto/a27d24_b398b338dc8f4265a707f0b02c622134~mv2_d_3505_2123_s_2.jpg)
תגובות