ההגדרה העצמית חוזרת? קרים של רוסיה ומשבר הלגיטימיות העולמי

המערב יכול היה להחזיק בעמדה המוסרית העליונה במשבר קרים, אבל בחר שלא לעשות זאת.

בנאום הסיפוח שלו (18 במרץ 2014), נעזר ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין בעיקרון ההגדרה העצמית כדי להצדיק את תביעתו לקרים: "אוקראינה השתמשה בזכות הזאת, אבל מתושבי קרים היא נשללת. מדוע?" שאלה יפה, אכן, שאלה שהמערב היה צריך להתמודד עמה, ובחר להתעלם ממנה. זה מצער, מפני שהניסיון להעלים מן העולם את ההגדרה העצמית רק יחמיר את המצב. זה כבר קרה.

ולדימיר פוטין בקרים, אוגוסט 2014

בתחילת המשבר באוקראינה נשיא ארצות הברית אובמה לא הזכיר במפורש "הגדרה עצמית", אבל התקרב לכך מאוד כשהדגיש ש"העם האוקראיני ראוי" ל"זכות האוניברסלית לקבוע את עתידו שלו". זה כבר היה קרוב מדי בעיני משפטנים ופרשנים מובילים, שנזפו באובמה על כך שהוא "משתמש במילים הלא נכונות... הבעיה היא שהכרה בהגדרה העצמית... היא חרב פיפיות". בהמשך בחרו אובמה ורוב מנהיגי המערב לדחות מכל וכל את משאל העם בקרים, במקום לתמוך בו לאחר תקופת צינון ותחת פיקוח בינלאומי. הילרי קלינטון פנתה לאנלוגיה הנאצית: "אם זה נשמע לכם מוכר, זה מה שעשה היטלר בשנות השלושים... כל הגרמנים ש... הגרמנים האתניים, הגרמנים ממוצא, שישבו במקומות כמו צ'כוסלובקיה ורומניה ומקומות אחרים, היטלר חזר ואמר: לא מתייחסים אליהם כמו שצריך".

כיבוש חבל הסודטים, עם חיילי משמר גבול גרמנים וצ'כים העומדים על הגשר שמסמן את הגבול החדש. שלט מעל כתוב בגרמנית: "אנו מודים לפיהרר שלנו" (אדולף היטלר).

התפיסה הרווחת במערב את פוטין כמי שמבקש בציניות להרחיב את תחומי השפעתה ושטחה של רוסיה היא כנראה מדויקת. פוטין עצמו חשף זאת די במפורש בנאומו : "קרים היא המורשת המשותפת שלנו, וגורם מרכזי ליציבות באזור, וטריטוריה אסטרטגית, וממילא צריכה להשתייך למדינה יציבה, וזו יכולה להיות היום רק רוסיה". מובן. אבל שוב, פוטין חש היטב עד כמה הוא זקוק למעטה של שפת הלגיטימציה הבינלאומית כדי לכסות על ההתרחבות שלו: "מסיבה כלשהי, מה שהותר לאלבנים בקוסובו, אסור לרוסים, לאוקראינים ולטטרים של קרים. ושוב, מעניין מדוע". פוטין פנה במיוחד אל העם שמכיר יותר מכל את ההגדרה העצמית הלאומית: "ואני מקווה שהגרמנים יתמכו בתקוותיה של רוסיה להשבת האחדות".

מעבר לחוסר האיזון החומרי, הפער המוסרי הזה חושף משבר לגיטימיות עולמי. בלבו מונח המתח המתמשך בין עמים ומדינות, בין שחקנים למבני־על, וההגדרה העצמית מגלמת את המשבר והמתח הזה גם יחד. מראשיתה הייתה ההגדרה העצמית עיקרון מסוכן, נפיץ כשהוא נופל לידיים – ולפיות – הלא נכונים. מדינות הזוכות להכרה רחבה לא נזקקו להגדרה העצמית כדי להצדיק את קיומן, אבל מנהיגי המדינות יכלו להשתמש בה כדי להעניק לגיטימציה לעצמם ולמדיניותם, לא אחת לשם הרחבת ההשפעה והטריטוריה. עם זאת, ההגדרה העצמית יכולה הייתה באותה מידה להתהפך על יוצריה: לשלול לגיטימציה ממדינות רב-לאומיות, ממשלות בלתי-אהודות ומדיניות אימפריאלית. אכן, אפילו היטלר חשש מלתבוע לעצמו אזורים שגבולותיהם נקבעו במשאלי עם (למשל משאלי העם בשלזוויג ב-1919).

עבור מדינות, הדואליות העוצמתית הזאת הפכה את ההגדרה העצמית ל"קלף ג׳וקר" שחייבים לרסנו. גם פוטין וגם אובמה אינם יוצאי דופן לכלל הזה; ההבדל טמון בדרך שבה הם מבקשים לרסן את ההגדרה העצמית. בעיני אובמה, כמו בעיני וודרו וילסון לפני מאה שנה, ההגדרה העצמית חייבת להיות ליברלית, לעסוק בחירויות הפרט ובקולקטיב האזרחי. עבור פוטין ההגדרה העצמית צריכה להיות לאומית, לחול על עמים, לא על יחידים – אבל על עמים מסוימים ולא על אחרים, וגם באמצעות כוח, במקרה הצורך. שניהם מבקשים שהפרשנות שלהם להגדרה העצמית תשרת את האידיאלים ואת "האינטרסים הלאומיים" שלהם.

בעולם הטוב ביותר, ההגדרה העצמית צריכה להיות גם כפולה וגם הדדית. היא כפולה כאשר ההגדרה העצמית שייכת גם לפרט וגם לקולקטיב, ומזמינה אותם לבחור בחופשיות בזהותם ובמסגרתם המדינית, בהתאמה. לפרטים צריכה להיות הזכות ליצור יחדיו עם אתני, ולא רק אזרחי, וככזה לקבוע את מסגרתם המדינית, לשנות, אם צריך, גבולות מדינה ואף להקים מדינות חדשות. אבל ההגדרה העצמית צריכה להיות גם הדדית: היא שייכת לעצמי רק במידה שהיא מתרחבת גם לאחר. בעיקרון, העמים באוקראינה וברוסיה, כמו במקומות אחרים, צריכים להיות חופשיים להחליט לאיזה קולקטיב, אם בכלל, הם רוצים להשתייך, ואז לקבוע את המשטר הפוליטי שלהם. שמשאל העם בקרים היה רחוק מלהיות חופשי – זה מובן מאליו. שאיש אינו מצפה למשאלי עם בקרוב בקרב טטרים, בשקירים וצ'צ'נים – גם זה נכון באותה מידה.

משבר קרים ממחיש כיצד מדינות מבקשות להשליט את מרותן על עמים. אבל הפרקטיקה הזאת הופכת ליותר ויותר בלתי-ברת-קיימא. ההגדרה העצמית מספקת את ההצדקה המרכזית לעצם קיומן של מדינות ריבוניות מודרניות – בניגוד לעיקרון שלמות הטריטוריה, שמעניק להן לגיטימציה רק להישרדותן. ככל שחברת המדינות הבינלאומית (כלומר, הבין־מדינתית) נשענת על נורמות משותפות, אם השחקנים המרכזיים אינם מסוגלים להסכים על העיקרון המרכזי הזה, משברים מבית ומחוץ עתידים להפוך את "קץ ההיסטוריה" לזמן מסעיר למדי.

* פורסם לראשונה בהאפינגטון פוסט, 20 במרץ 2014