אמנות ולב מכני
כמה קל לאבד את עצמך בסרט, וכמה קשה למצוא? את הראשון אני חווה לא פעם, את השני לעיתים רחוקות. את שניהם הכרתי ב״לב בחורף״ של קלוד סוטה מ-1992.
היא אמרה לי שהכינור הוא הכלי הכי פחות סלחני. היא צדקה יותר משהתכוונה. הכינור הכי פחות סלחני — גם למי שמנגן בו, גם למי שמתקן אותו. ״לב בחורף״ של קלוד סוטה מ-1992 הוא סיפור לכינור: נגינה מכאיבה ותיקון כמעט בלתי אפשרי. [אם טרם צפיתם, הנה התרופה: 1:44:44 של קולנוע מושלם]
אחד הסימנים לסרט טוב הוא שאנחנו רוצים לדעת "מה יקרה הלאה?" בזמן הצפייה בו. סרט טוב עוד יותר הוא זה שאחרי שצפינו בו, אנחנו עדיין שואלים: "מה יקרה הלאה?" הסקרנות הזאת חודרת עמוק יותר אם איכשהו אנחנו רואים את עצמנו על המסך. אנחנו רוצים לדעת מה יקרה לגיבורים — וגם לנו. לפעמים, למזלנו או שלא, אנחנו גם זוכים לגלות.
לכתוב את זה מרגיש כמו לשלוח לעצמי גלויה פרטית, ארוכה מאוד. כשצפיתי לראשונה ב־לב בחורף לפני כשלושים שנה, ראיתי את השתקפותי שלי, מזמינה ודוחה, בסטפאן (מגולם בידי דניאל אוטיי), משקם כינורות מחונן. שנים אחר כך, אחרי שצפיתי בו שוב, הבנתי שהפכתי לקמיל (עמנואל ביאר), הכנרת שהתאהבה בו. בסרט אחר, האהוב עלי ביותר, שעליו אעז לכתוב יום אחד, אני תמיד נער, קורא את הספר הסודי שלי בעליית הגג של בית הספר. עם לב בחורף, גדלתי. עכשיו צפיתי בו בפעם השלישית, מנסה להבין.
סטפאן וקמיל חולקים תשוקה לכינור — אבל האם הם, האם הם יכולים, לחלוק תשוקה זה לזה? הכימיה ביניהם על המסך אינה מוטלת בספק, ובמידה מסוימת היא מונעת מן החיים האישיים של השחקנים: ביאר ואוטיי היו יחד שנים לפני לב בחורף — אחר כך נישאו — ואז התגרשו. ועל המסך?
חידה אפלה
המוזיקה מחברת בין סטפאן לקמיל; הרגש והיעדרו קורעים אותם זה מזה. הלב של קמיל גלוי לכול — לב שיכול לכאוב וליצור אמנות. לבו המכני של סטפאן פועם בחורף נצחי ומקיים את מלאכתו המדוקדקת. כדי לנגן היטב קמיל חייבת להרגיש עד הסוף, ולהיחשף לפגיעה. סטפאן, מאופק ושיטתי, אינו זקוק לרגש כדי לעשות את מלאכתו; הרגשות רק מפריעים. הוא נראה אטום, חסין למגע ולשבר. לא רק מרוחק — אטום בפני הנפש.
איך זה ייתכן? קמיל מגיבה בחוסר אמון מוחלט או בהכחשה: ״אתה לא כזה; אף אחד לא כזה. זו הצגה״. אבל לא, זו השלכה — של קמיל. כמו רובנו, היא בקושי יכולה לתפוס אדם שלא אכפת לו מאחרים. סטפאן האמיתי, האכפתי, מוכרח להיות שם, מתחת לכיסוי, כמו הילד שהוא עוזר להסתיר מאחורי מפת שולחן.
כולנו משליכים: מצמידים את המחשבות והרגשות שלנו לאחרים. זה חלק מן האופן שבו אנחנו מכירים, כביכול, אנשים. אנחנו עושים זאת כי קל יותר מאשר לנסות באמת לגעת בנפשו של הזולת, אבל גם מפני שזה עובד: אנשים בדרך כלל לא כל כך שונים. אלא שלפעמים הם כן.
סטפאן מבטל בשלווה את אי־האמון של קמיל ואת החיפוש שלה אחרי הסבר: "נדמה שאני חושף את עצמי... את רוצה שאמציא סיבות, טראומות? ילדות אומללה, תסכול מיני, קריירה שנקטעה באיבה?"
כמה מתוסכלים שקמיל ואנחנו נהיה, סטפאן נראה כן. נכון, כמה מבקרי קולנוע מציירים אותו כנרקיסיסט, והיעדר האמפתיה שלו אכן מרמז על כך, אבל כנותו, קרת לב ככל שתהיה, אינה מתיישבת עם התווית הזאת. בתוך סבכי אהבה, רבים מרגישים שהם אכפתיים מדי ומנסים להעמיד פנים שלא, ואילו נרקיסיסטים, לזמן מה, מעמידים פנים שכן.
סטפאן קורץ מחומר אחר. הוא מפגין בהתרסה שלא אכפת לו, כמעט מזמין את האחרים להאמין שאיכשהו דווקא כן. כמו אצל הזר של קאמי, חידת האדישות האפלה מושכת אותנו. אבל האם אנחנו באמת רוצים להבין אותם — או רק להפריך ולהוכיח?
ייתכן שקמיל מבינה את סטפאן טוב מאחרים, גם כי היא רוצה וגם כי היא מסוגלת — היא אינה שונה ממנו לחלוטין. סטפאן שואל את מורו אם הוא זוכר אותה. הוא זוכר: ״ילדה קטנה, קשה ומלוטשת, שהרחיקה אותך ממנה. אבל הרגשת שיש בה מזג אמיתי״. ומקסים, בן זוגה, אומר אחר כך לסטפאן שקמיל ״מסוגרת כששואלים אותה שאלות, לא מתוך התגנדרות. למעשה, היא נחשפת רק כשהיא מנגנת״. תשוקה שמורה אמנם רחוקה מאדישות קרה, ובכל זאת אני חושד שסטפאן יכול לראות את עצמו בקמיל. אולי בלי לדעת זאת, הוא מבין שדרכה יוכל להבין את עצמו טוב יותר — ואפילו להיות טוב יותר. אולי גם קמיל מרגישה כך.
אולי גם אני הרגשתי כך. ייתכן שחידת האדישות משכה אותי לסטפאן בגיל שבו ניסיתי לפצח את חידת עצמי, להבין מי ומה אני. החלק שלו בתצרף הזה היה אפל במיוחד, ולכן חזק במיוחד: קצת השתקפות של ההווה שלי, קצת עתיד אפשרי. כדור בדולח עמום, מושך ומבעית: ״תמשיך ככה ותגמור כמוהו״. האם הבריחה מהסטפאן שבי הייתה אחת הסיבות שהפכתי לקמיל?
חורף חם
אולי כבר הייתי קמיל, ולכן נשביתי כמוה בסטפאן. חלק מן המשיכה ברור: הוא גאון במלאכתו ומצליח למדי. חד, קשוב, עמיד ואסטרטגי. אבל הקסם הגדול יותר חבוי מתחת לפני השטח. אם אפלטון צדק, ואנחנו אוהבים את מה שחסר לנו, רוצים את מה שאנחנו חסרים, קמיל אינה מחפשת את הצלחתו של סטפאן. היא עצמה כבר מוכשרת ומצליחה כל כך.
אולי קמיל הלוהטת ביקשה לעצמה את אדישותו של סטפאן. להרגיש כל כך הרבה, בעוצמה כזאת, גובה מחיר; אדישות קרה מציעה מפלט מכאב הלב ומהבושה. האם קר יותר פירושו חזק יותר, וחזק יותר פירושו טוב יותר? לשתי השאלות תשובתי שלילית. אני מאמין — או משליך? — שגם קמיל, שרוצה לחיות ולהרגיש עד הסוף, הייתה אומרת כך. חשוב לה פחות להציל את כבודה ויותר להציל את לבה, פראי וכואב ככל שיפעם.
אם לא אדישות, מה כן? משהו אחר מתרחש כאן, וסצנה אחת לוכדת אותו להפליא. הוא קשור להקבלה ביניהם: שניהם חלק מצמד. בסצנת הפתיחה סטפאן מספר על מקסים, שעימו הוא עובד בהרמוניה שלמה: ״מקסים ואני מכירים כל כך הרבה זמן, שאנחנו כבר לא זקוקים למילים. אנחנו עובדים יחד, אבל הוא הבוס״. הם משלימים זה את זה: סטפאן קודר ומתבודד, מקסים עליז ומלא חיבה. סטפאן מסגיר בכנות מרירות, ואפילו קנאה: מקסים ״שלם עם גופו… החיים קלים עליו. אם הוא צריך לשקר, הוא עושה זאת בלי מאמץ״.
קמיל, בת זוגו של מקסים, מצאה השלמה מקצועית משלה ברז׳ין, המנהלת שלה. רז׳ין דואגת לעניינים המעשיים; קמיל בקושי יודעת מה יש ביומן שלה. השותפות הזאת מניעה את הסצנה הגורלית. אחרי מריבה עם רז׳ין, קמיל מרגישה אשמה ומתוודה בפני סטפאן: ״בלעדיה, לא הייתי משיגה את מה שהשגתי. היא מנעה ממני לוותר בייאוש. אני חייבת לה הכול״. קשה לדמיין את סטפאן חש אשמה והכרת תודה כאלה, ועוד פחות מכך מבטא אותן. אבל פגיעותה של קמיל פותחת לו פתח:
סטפאן: אולי את נוטרת לה על זה. היא מגינה עלייך. קמיל: הייתי צריכה את זה, אבל זה נעשה מין תלות. סטפאן: שפעם קיבלת, ועכשיו את כבר לא יכולה לשאת. קמיל: כן, בדיוק.
עכשיו אפשר להבין טוב יותר מה חסר לקמיל — מה היא ראתה, ולכן חיפשה, בסטפאן: לא אדישות אלא עצמאות, שנדמה שיש לו. הוא בלתי תלוי לחלוטין — בלי שום תלות. מה שאולי חמק מעיניה אז הוא שהאידיאל הרגשי של עצמאות הוא אדישות. כשמבקשים עצמאות, מכשירים את הלב לאדישות.
חשוב מכך, קמיל מאמינה שסטפאן באמת מקשיב לה ורואה אותה. כמו אדם עיוור ששומע טוב יותר, הניסוח החסכוני של סטפאן (שמובן שגם מעצים את קסם החידה שלו) נדמה כפותח מרחב להקשבה טובה יותר. קמיל, כמו רובנו, כמהה לכך.
בשיחה הקצרה הזאת ברור בעדינות שמתחילה אצל קמיל תגובת־שרשרת רגשית. היא מביטה בסטפאן וחשה שהוא מבין אותה, ברוגע, בתמציתיות ובדיוק. הוא חש היטב את פגמיו של כינור, ואת הכשלים של בני אדם — שלה, ושל אחרים. והוא מבין היטב מה חסר לה, ובו בזמן מגלם את אותה תכונה נכספת ממש: עצמאות.
עצמאות, והגנה מפגיעה — ומסכנה. בסצנה מאוחרת יותר מגיע המגע הראשון ביניהם: בדרך לבית קפה הם מגלים שיורד גשם שוטף. קמיל, חסרת זהירות כדרכה, רצה קדימה; סטפאן המהסס רץ אחריה ומספיק לאחוז בה רגע לפני שמכונית פוגעת בה. הוא מבחין היטב לא רק בפגמים אלא גם בסכנות העולם. רגע אחר כך, בגשם, הוא מציע לה את מעיל הגשם שלו. הוא הגנה — ולכן, בהשקפת עולמו, גם תלות חדשה.
קמיל אמנם מאוהבת בסטפאן בכל לבה, אבל היא אינה ילדותית כל כך, ובוודאי אינה עלמה במצוקה שמחכה למושיע. אם כבר, אולי יש לה תסביך הצלה. היא בטוחה בעצמה, אמיצה או פזיזה דיה — ואולי מדי — להאמין שתוכל לתקן את לבו כשם שהוא תיקן את הכינור שלה. החידה שלו היא בעיניה לא רק סוד לפצח, אלא סדק לאחות, לב קר להפשיר.
בעיוורון
האם קמיל פשוט סקרנית מדי, בורה, יהירה, נאיבית? כנראה הכול, אבל בעיקר מלאת תקווה. "אתה מתנהג כאילו רגשות לא קיימים," היא מאתגרת את סטפאן , "ובכל זאת אתה אוהב מוזיקה." לשווא, אין כאן סתירה: "מוזיקה היא חומר הגלם של חלומות," הוא עונה. אבל האם אז קמיל, יוצרת מוזיקה, לא יכולה גם להפוך את חלומה עליו, ועליהם, למציאות?
קמיל הייתה רואה את חוסר התוחלת שבאהדה ובאהבה הלא גמורות שלה, לוּ הכירה את סטפאן כמו מקסים, עד כדי כך שמקסים אף מעודד את קמיל להתקרב אל מושא התאהבותה החדש; הוא יודע שלבו של סטפאן קשה מספיק כדי לעמוד בקסמיה. ובכל זאת קמיל מתעקשת, חושפת שוב ושוב את הפנימיות שלה, בתקווה לכבוש את לבו החורפי, כדי שיוכל לבחור בדרך טובה יותר, איתה. אם הוא עזר לה לראות את עצמה טוב יותר, איך לא תוכל לעזור לו?
אבל סטפאן לא רוצה שיעזרו לו, קל וחומר שיצילו אותו. בעיניו, הוא לא באמת זקוק לאהבה. קמיל הייתה צריכה להבין את זה. למעשה, היא הבינה חלק מזה, את היוהרה, כבר מוקדם מאוד, כשחשה בשיחה הראשונה ביניהם שאין כל כך הרבה תובנה, תשומת לב, או בעצם חידה, אצל סטפאן. בארוחה עם חברים, קמיל מתעמתת עם טענת אחד האורחים ש-יש אנשים שמצוידים טוב יותר להעריך אמנות .
סטפאן בוחן אותה מקרוב, כמעט כטורף, ואז מנסה לחנך אותה: גם את, הוא אומר לקמיל, מאמינה שההמונים עיוורים. אבל כאן הוא העיוור; הוא אינו רואה אותה באמת. בלבה, קמיל מאמינה שכל אדם יכול להתרגש, ובפרט מאמנות — גבוהה או נמוכה. מה סנוור את סטפאן? אז, כמו בהמשך, זו ההשלכה: הוא מלביש על קמיל את גישתו נטולת האהבה לבני אדם.
הרגע הבא חושף לא פחות. כששואלים לעמדתו בוויכוח, סטפאן אומר ״אין לי דעה״, משום שכל ״הטיעונים הסותרים״ הללו ״תקפים״. קמיל רואה מבעד לשתיקתו: ״כשמדברים מסתכנים בלהישמע טיפשים. כשלא מדברים, אפשר להיראות חכמים״. היא מבינה ששתיקתו אולי מסתירה רק מעט מדי אומץ, או מעט מדי מה לומר.
אבל אז סטפאן מפגין מודעות עצמית: "אולי פשוט מפחדים," הוא אומר לה, "אין לי את הרצון הטוב שלך." נכון, זה מה שחסר לסטפאן: האומץ הרגשי והרצון הטוב של קמיל. אבל דווקא משום שיש לה את מה שחסר לו, הוא מחפש אותה, והיא, בתורה, הופכת את "נורות האזהרה" האלה להזמנה לתיקון, של לבו ושל הכמיהה שלה.
משחקים בבני אדם
אם חופרים עמוק יותר, עולה עוד אות אזהרה — כבר מן הרגע האינטימי הראשון שלהם. נחזור לאותה שיחה גורלית על הריב של קמיל עם רז׳ין: השיחה הנראית קשובה הזאת מתנהלת למעשה במעמד צד אחד. סטפאן קורא את האשמה והכרת התודה של קמיל ככיסוי לטינה הנובעת מהצורך שלה בהגנה ומהתלות המרירה שלה ברז׳ין. אבל גם כאן סטפאן משליך: הוא זה שחווה טינה, ומבקש נקמה, במקסים, שהוא תלוי בו ושהוא מגן עליו מפני העולם.
קמיל חשבה שסטפאן רואה אותה. אבל הוא ראה בתוכה רק את השתקפותו הקרה, כמו בכל אחד, כמו בכולם. דבריו חתרניים ויעילים כל כך מפני שקל להזדהות איתם — לא רק לקמיל, אלא לרוב האנשים שמבינים שאינם שולטים בכול ואינם יכולים לשלוט בכול; שהם שבריריים, זקוקים להגנה ותלויים. שכולנו תלויים. מה שבא אחר כך לא פעם, אנחנו יודעים, הוא עוד לבנים בחומה.
מה שסטפאן אינו מבין, או אינו יכול להבין, הוא שקמיל אינה מעמידה את השליטה באחרים, או אפילו בעצמה, בראש. היא רוצה לדאוג, אף שהדאגה יוצרת תלות. ההערכה והחיבה האמיתיות של קמיל לרז׳ין מאפילות על כל טינה חולפת, ולכן קמיל, חרף התסכול, יכולה בסופו של דבר לקבל את תלותה בחברתה בלי להפוך למרירה. היא יכולה לקבל הגנה, וכנראה גם להציע אותה, בלי להרגיש שהיא משפילה את עצמה:
"אעמוד לפנייך / אקח על עצמי את עוצמת המכה / הגנה."
אצל סטפאן המצב שונה בתכלית. מקסים פשוט מועיל לו, כפי שהוא מגלה בלי כחל וסרק: ״אין בינינו ידידות… זה האינטרס המשותף שלנו, זה הכול״. קמיל נעצבת ומוחה: ״אני לא מאמינה לך… הוא רואה בך חבר״. לשווא. בעיני סטפאן, בני אדם הם כמו כינורות: כלים ותו לא — שימושיים כשהם מכוונים היטב, וכשמנגנים בהם.
אבל בני אדם, לעומת כינורות, קשים יותר לכיוון, וגם לנגן בהם היטב קשה. לכן בידיו של סטפאן הם נעשים פחות חביבים, ואפילו בלתי ניתנים לאהבה. קשר רומנטי הוא בעיניו כבל רומנטי. הוא מאמין שבקושי יוכל לאהוב, ושאין לו צורך להיות אהוב. בדיוק כשקמיל מגלה לו, ״בשבילך ניגנתי״, הוא חומק ממכונית שכמעט פוגעת בהם. ״הוא בטח שיכור״, הוא מסנן. סביר שהוא חושב כך גם על קמיל, שבקרוב ישליך מעליו על שהתמסרה לו.
"אני רוצה אותך״, היא אומרת לסטפאן, "גם אתה רוצה... אני כאן בשבילך. תסתכל עלי. אתה לא יכול להמשיך לחיות ככה. אתה חייב לראות שאתה משתנה." אבל הוא לא — רואה, או משתנה, או שניהם — ומנסח את דחייתו כלפיה בכנות בוטה יותר: "החלטתי לפתות אותך, בלי לאהוב אותך... כנראה כדי לפגוע במקסים." קמיל מוחה בתדהמה, "לא מחליטים דברים כאלה." אבל יש אנשים שכן, וסטפאן מסביר, "את לא מבינה, קמיל. את מדברת על רגשות שלא קיימים, שאין לי גישה אליהם. אני לא אוהב אותך." קמיל רוצה משהו שלעולם לא יוכל להיות שלה.
סטפאן הוא התגלמות ה״אין כניסה״, אבל לשני חברים הוא מתיר כניסה מוגבלת: הלן, להנאה מזדמנת, ולאשום, עד מוות. על הלן הוא אומר: ״מישהי שאני מעריך. אנחנו מסתדרים היטב״. היא מכירה אותו היטב, די הצורך לנזוף בו בחיבה על שהוא ממעיט שלא בצדק ב״כוח המשיכה״ שלו ומוליך את קמיל שולל: ״כשאתה משחק אותה מת, אתה רק מקשה עליה יותר״. אלא שבמובן מסוים, כשהוא משחק מת הוא נאמן לעצמו יותר מכול.
לאשום, מורו של סטפאן, הוא התחנה הראשונה שלו אחרי אותה שיחה אחרונה עם קמיל. סטפאן מביט בלאשום החולה מרחוק, כשהוא רב עם אשתו, והמראה מאשש בעיניו את חוסר התועלת שברומנטיקה. הוא אינו נשאר די זמן לגלות שגם בקשר השבור הזה יש אכפתיות. בהמשך יוכיח סטפאן את התועלת שבו, כשייענה לרצונו של לאשום למות, ויטפל במינון הקטלני בקפידה האופיינית לו.
חלומות מתים
מה נשאר בעקבות האהבה? משמרת אבל והתעוררות — אבל והתפכחות שלובים זה בזה. קמיל לא פסעה בנחת אל אותו לילה טוב של הלב; היא זעמה נגד גסיסת האור, ונגד המכונה שסטפאן הפך אליה את לבו — והפסידה.
מוטטת מן האופן שבו סטפאן משליך אותה הצידה בלי רחמים, היא מחליטה להתעמת איתו בבית הקפה . ״מי האיש הזה? מה הוא?" היא שואלת אותו, כשאנחנו, הצופים, שואלים את עצמנו, ויודעים שהוא לעולם לא יענה. קמיל, שהתעוררה, עושה זאת: "אוזן. גאון בידיו, כפי שאומר חברו מקסים. חבר אם זה משרת את האינטרסים של שניהם. ידידות אין כאן... אה, נדמה שהוא אוהב מוזיקה. כי היא חומר הגלם של החלומות ואין לה שום קשר לחיים. אתה לא יודע דבר על חלומות. אין לך דמיון, אין לך לב, אין לך ביצים. אין לך כלום בפנים!"
קמיל מביטה היישר בתהום, וזו מביטה בה בחזרה. היא לעולם לא תוכל לרפא לב שאינו מבקש להיות שלם. אבל, התעוררות והליכה — החוצה. ומה הלאה?
גם סטפאן הולך, בסופו של דבר, לדירתה, כדי לומר לה שעכשיו גם הוא התעורר. הוא נראה שונה, כמעט פגיע, ובכל זאת מביע מעט מאוד חרטה או אשמה — ואהבה אין. אבל הוא מודה בריק שבתוכו: ״צדקת. משהו בי אינו חי. אני אף פעם לא מצליח… דחיתי את זה כל כך הרבה זמן. אכזבתי אותך, ואיבדתי את מקסים. את עצמי אני הורס. אין טעם להגיד את זה רק לעצמי. הייתי מוכרח לומר לך״. לא במקרה נדרשו כישלון רומנטי וגם אובדן מקצועי כדי שסטפאן יעשה סוף-סוף את הצעד. ובכל זאת, צנוע ככל שיהיה, יש בו אומץ.
אבל לקמיל זה מאוחר מדי: ״אמרת [לי], אבל עכשיו אני הריקה״. אם זה נכון, ההשלכה שלה הפכה להפנמה: היא הפנימה את אדישותו. אולי כעת תוכל להכיר אותו טוב עוד יותר. אבל לשם מה? לריקוד ציני של שני כלים ריקים? כך הופכת שלוותה לכאורה לניצחון פירוס, שמכסה על תבוסה עמוקה. את ה״אין כניסה״ שלו היא פגשה ב״יציאה״ שלה, הראתה לו את הדלת ואיחלה לו ״בהצלחה״. אבל האם לבו הקר באמת רוקן את לבה?
הם נפגשים בפעם האחרונה בבית הקפה אחרי מותו של לאשום. "אהבת אותו?" היא שואלת את סטפאן. "הבן אדם היחיד שכן, חשבתי כך זמן רב," הוא עונה, ומתקרב הכי קרוב שאי פעם יגיע לביטוי אהבתו אליה. נשיקת הפרידה העדינה שלהם שוברת את לבי. מבטה האחרון של קמיל אל סטפאן, עיניה מרסנות דמעות, מגלה את לבה: מעולם לא התרוקן באמת, והוא עדיין חם, אבל עצוב יותר מתמיד — עבורו, עבורה, ואולי עבור העולם, כשסטפאן נותר כלוא בכלוב הזכוכית הבודד של לבו.
אפילוג: מבעד לזכוכית אפלה
יום אחד, כאשר [הגובלין המרושע] היה במצב רוח שמח, הוא יצר מראת קסמים שהייתה לה היכולת לגרום לכל דבר טוב או יפה שהשתקף בה להצטמק כמעט לאין־כלום, בעוד שכל דבר חסר ערך ורע נראה גדול יותר וגרוע מאי־פעם... כל מי שלמד בבית הספר של השד — שכן היה לו בית ספר — דיבר בכל מקום על הפלאים שראה, וטען שבני אדם יכולים עכשיו, לראשונה, לראות איך העולם והמין האנושי באמת נראים...
הם נשאו את המראה לכל מקום, עד שבסופו של דבר לא הייתה ארץ ולא היה עם שלא התבוננו בהם מבעד למראה המעוותת הזאת... ככל שהגביהו לעוף נעשתה הזכוכית חלקלקה יותר, וכמעט שלא יכלו להחזיק בה, עד שלבסוף החליקה מידיהם, נפלה לארץ, ונשברה למיליוני רסיסים. אבל עכשיו מראת הקסם גרמה ליותר אומללות מאי־פעם, כי חלק מן השברים לא היו גדולים כגרגר חול, והם התעופפו בעולם לכל מדינה. כשאחד מן האטומים הזעירים האלה עף לתוך עינו של אדם, הוא נתקע בה מבלי שידע, ומאותו רגע הוא ראה הכול מבעד לעיוות, או יכול היה לראות רק את הצד הגרוע ביותר של מה שהביט בו, כי אפילו השבר הקטן ביותר שמר על אותו כוח שהיה למראה כולה. לכמה אנשים אפילו חדר שבר מן המראה אל לבם, וזה היה נורא מאוד, כי לבם נעשה קר כגוש קרח.
אולי אין זה מקרה ש״מלכת השלג״ של הנס כריסטיאן אנדרסן פורסמה ב-21 בדצמבר 1844, בלילה הארוך ביותר. מעט אגדות לוכדות כך את קסמה של הזכוכית האפלה: לראות בבני אדם יצורים רעים, או כלים לשימוש, או תמימים עד סכנה — מחבריהן של, ובכן, אגדות. כזה הוא מסעה של גרדה למצוא את קאי, חברה היקר, ולחלץ מעיניו ומלבו את רסיסי מראת הטרול, שהפכו אותו לאכזר ולפגיע לקסמיה הקרים של מלכת השלג.
האם מסעה של קמיל היה רק אגדה, פנטזיה שנרקחה במוחה הקודח של אישה מאוהבת? אולי סטפאן צדק: ״את מתעקשת לראות אותי כפי שדמיינת… כמישהו אחר. אבל אני לא האיש הזה״. זה נכון לגבי שניהם: כמו כולנו לא פעם, כל אחד השליך על האחר את חוויית חייו, והאמין שהאחר מעמיד פנים. קמיל חשבה שסטפאן, כמוה, ודאי מסוגל לרקום ידידות ורוצה אהבת אמת. סטפאן חשב שקמיל, כמוהו, ודאי מלאה יותר בוז וטינה.
שניהם, אני חושד, גם רצו משהו גדול יותר מן האחר: הם רצו גם לאשש את השקפת עולמם, ובכך את אורח חייהם. ייתכן שסטפאן רצה להרוס את תקוותה הנאיבית של קמיל; קמיל רצתה לאשש את חיי הלב מלאי התקווה שלה. שניהם נכשלו, בין השאר משום שהחליפו תפקידים. הסרט ארג בעדינות את האמנות של קמיל ואת המלאכה של סטפאן יחד. היא ניסתה לתקן אותו, בעוד הוא ניגן עליה כמו על כינור. אבל שניהם עשו זאת בנאמנות לטבעם: קמיל ניסתה לתקן את סטפאן בדרך מלאת התשוקה שבה היא מנגנת; הוא ניגן עליה באופן מחושב.
בצלקותיה שאינן נמחקות של אהבה נכזבת למדה קמיל, בדרך הקשה, שאין תיקון רומנטי בלי רצון משותף. איש לא יוכל לתקן אותך במקומך; בסופו של דבר המלאכה הזאת בידיך שלך. סטפאן לא רצה בתיקון עד שהבין שאולי יוכל — אבל אז כבר היה מאוחר מדי. יש דברים שאי אפשר לתקן.
ובכל זאת, גם אל הלב הקר ביותר יכול החורף להביא סערה. אולי סטפאן עבר זה עתה סערה כזאת, והיא הותירה אותו בכלוב הזכוכית, מול האתגר הגדול ביותר שלו: לתקן את לבו שלו, במקום את אמנותם של אחרים. האם יוכל? אולי דרושה לשם כך לידה מחדש, בדומה לזו של לאונרד כהן, שבעיצומו של משבר אישי עבר טבילת אש במלחמת יום הכיפורים ב-1973, וביקש לעצמו שם חדש במקום השם ש״מכוסה בפחד ובזוהמה ובפחדנות ובבושה״.
אולי גם באין יש תקווה. השממה שנותרה אחרי חורף הרסני מזמינה אכפתיות בונה. גם אם כמעט לא אכפת לסטפאן מאחרים, והוא כמעט אינו דואג להם, מעצמו אכפת לו. יש אנשים שהמתנה האחרונה הטובה ביותר שתוכלו לתת להם היא ללכת. ללכת ולקוות שהכאב ישנה את לבם; שילמדו לאהוב את עצמם, כדי שיום אחד יוכלו לאהוב באמת אחרים. אולי גם אתכם.
ומה על קמיל? ז׳אק דרידה כתב פעם, בגלויה משלו: ״לפצע יכול להיות (וצריך להיות רק) שם פרטי אחד. כך אני מזהה שאני אוהב — אותך: אתה מותיר בי פצע שאיני רוצה להחליף״. אני לא חושב שקמיל הייתה רוצה להחליף את הפצע ששמו סטפאן. ספק בעיניי אם אי פעם תוכל למחוק אותו, וגם אם תרצה, אילו יכלה.
אבל מה היא יכולה לעשות? לשמור בלבה את זכרו, לטוב ולרע, ולהודות על כנותו הקרה, שסיימה את התאהבותה במהירות כזאת; אילו היה מזייף אהבה, ייתכן שהייסורים שלה היו נמשכים שנים. פניו של סטפאן הן מסכה שחושפת את מה שהיא מסתירה; ההתעקשות של קמיל לראות בעיניו את מה שהוא עצמו בקושי הצליח לראות בתוך עצמו היא זו שהביאה אותם יחד וקרעה אותם לגזרים.
לבסוף, לאחר שלמדה שיעורים חדשים באהבה, קמיל יכולה לפנות אל מה שהיא עושה הכי טוב: לתת ללב שלה להניע את חיפושיה אחר ראייה ויצירה של יופי שמרטיט לבבות אחרים. יש לה את זה, פשוטו כמשמעו, בידיה.
כשאני חוזר למסעי האישי עם ״לב בחורף״, אני תוהה: אולי לא הייתי פעם סטפאן ואחר כך קמיל, אלא ששניהם חיו בי כל הזמן, בדיאלוג שקט ומתמשך. כאן ניסיתי לתת לו מילים, ויום אחד אני מקווה לשוב אליו. האם אזכה לכתוב פרק חדש?
פחד ותקווה: האהבה אבדה, אבל החיים לא. קמיל ואני לעולם לא נשכח את הסטפאן שלנו, אבל נוכל לנסות לסלוח לו, וגם לעצמנו — על שהתאהבנו בו, על שאכזבנו אותו, על שניגנו למענו, על שהוא ניגן עלינו.
האהבה לימדה אותנו את היין-יאנג של החיים, אפילו עם סטפאן: לחפש באמת את השלם פירושו לראות גם את החור, ואת צידו האחר — יש רסיס שלו בתוכנו, ורסיס שלנו בתוכו. מכאן מתחיל ריפוי הלב. אחרי הכול, אם הכינור הוא הכלי הכי פחות סלחני, מה נאמר על בני האדם?
"קאי, יקירי הקטן, מצאתי אותך סוף־סוף!"
אבל הוא ישב דומם לגמרי, נוקשה וקר.
ואז בכתה גרדה הקטנה דמעות חמות, שנשרו על חזהו, חדרו אל לבו, המסו את גוש הקרח, ושטפו את פיסת הזכוכית הקטנה שנדבקה שם... ואז פרץ קאי בבכי. הוא בכה עד שרסיס הזכוכית צף החוצה מעינו. אז הוא זיהה את גרדה ואמר בשמחה, "גרדה, גרדה הקטנה והיקרה, איפה היית כל הזמן הזה, ואיפה הייתי אני?" והוא הביט סביבו ואמר, "כמה קר כאן, וכמה גדול וריק נראה הכול," והוא נצמד לגרדה, והיא צחקה ובכתה מרוב שמחה.
אני מודה מכל הלב ל-B, ל-E, ל-N, ל-M ול-R על שהתכנסו להבין את ״לב בחורף״ ואת הלבבות.
תגובות