מניעת התפרצות הנגיף הבאה
מגפת הקורונה היא תוצאה של סחר בחיות בר ושל תנאי המחיה של בעלי החיים – אם ברצוננו למנוע את המגפה הבאה, עלינו לטפל בשני הגורמים.
פורסם גם ב־Social Europe
נגיף הקורונה (SARS-COV-2) מציב אתגרים כלל־עולמיים, ומדענים רבים מנסים לפתח חיסונים למחלה. מעבר לחשיבות שבגילוי תרופה, צריך להבין מדוע הנגיף התפשט וללמוד מכך כדי למנוע התפרצויות של מגפות בעתיד. התפרצות הנגיף, כפי שבריאן רזניק סיכם במאמר שפורסם באתר החדשות VOX, נובעת מהתנהגות אנושית. כיצד? מדענים וכתבים בסין מסבירים שכדי להבין זאת, צריך לחזור בזמן לשנת 1970.
בשנת 1970 פקד את סין רעב כבד, שבעקבותיו רעבו יותר מ־36 מיליון בני אדם. הממשל הקומוניסטי ששלט בייצור המזון נכשל כישלון חרוץ במשימתו ולא הצליח להציל את העם. כתוצאה מכך, בשנת 1978 ויתר הממשל על שליטתו הבלעדית בחקלאות ואפשר ליזמים פרטיים לסחור באופן פרטי. כך החל המגזר הפרטי לצמוח. בעוד שרוב החקלאים גידלו בעלי חיים מבויתים, כגון עופות, חזירים ופרות, וכן דגנים וקטניות, מגזר קטן ועשיר יותר החל לצוד ולגדל חיות בר, כגון עטלפים, צבים ונחשים. בתחילה היה זה מגזר קטן מאוד, שגידל וסחר בחיות בר רק בביתו. אף שסחר בחיות בר היה בלתי חוקי באותן שנים בסין, הממשלה הסינית לא התערבה, משום שהסחר תרם לפרנסתם של העוסקים בו – דבר שהיה נחוץ באותן שנות משבר כלכלי.
כאשר הבינה ממשלת סין את הפוטנציאל הכלכלי שבמכירת חיות בר, החליטה בשנת 1988 לשנות את חוקי הכלכלה וקיבלה החלטה ששינתה את החקיקה באופן חסר תקדים: היא קבעה שחיות בר הן "משאב טבע", ולכן מותר להשתמש בהן לצרכים אישיים. ההחלטה הזאת עוררה בתעשייה עניין מסוים בסחר בחיות בר.
עד מהרה התברר שההחלטה הזאת הייתה למעשה תקדים להתפשטותם של נגיפים חדשים. מדוע? משום שככל שהתעשייה התפתחה, החלו לצוץ שווקים עצומים שמכרו מגוון רחב של בעלי חיים בשטח מצומצם: קרנפים, זאבים, עכברים, תנינים, ברווזים ונחשים לצד חזירים, תרנגולות ועוד. כאשר יש ריכוז של אוכלוסיות בעלי חיים רבות בשטח אחד, נוצרת הזדמנות להעברת מחלות מבעל חיים לבעל חיים, ומבעל חיים לאדם – וזה בדיוק מה שקרה.
בשנת 2003 התפרץ בשוק במחוז גואנגדונג שבסין נגיף הסארס (SARS-CoV), שמקורו בבעל חיים אסייתי, גחן דקלים. הנגיף הגיע ל־71 מדינות והרג כ־774 בני אדם. בעקבות התפרצות הנגיף ממשלת סין אסרה על תעשיית המזון מחיות בר. אף שערכה של תעשיית חיות הבר זניח ביחס לתמ"ג הכולל של סין, לוביסטים שאיבדו רווחים עצומים בעקבות ההחלטה החלו ללחוץ על הממשל בניסיון לחדש את הסחר. הלחץ עשה את שלו – כעבור כמה חודשים הכריזה הממשלה מחדש על 54 מיני חיות בר כמינים שסחר בהם חוקי. בשנת 2016 נוספו מינים נוספים, כגון טיגריסים ופנגולינים.
בשנת 2019 התפרץ נגיף הקורונה. הפעם הגיע הנגיף ל־176 מדינות וכבר הרג כ־7955 בני אדם. מדענים משערים שמקורו של הנגיף הוא ככל הנראה בעטלף, שהעביר אותו לפנגולין (בעל חיים בסכנת הכחדה), ומשם הגיע הנגיף לבני אדם בשוק בווהאן.
המשותף לשני השווקים שבהם התפרצו נגיפי הסארס והקורונה הוא הריכוז הגבוה של מיני בעלי חיים שונים ותנאי הצפיפות, המאפשרים את העברת הנגיפים מזה לזה. המפגש בין שלושת הגורמים – עטלף, פנגולין ואדם – חייב להתרחש במקום שבו בעלי החיים חיים בצפיפות. פיטר לי, פרופסור לסחר בבעלי חיים בסין, אמר במאמר ב־Vox שכתב סם אליס: "הכלובים דחוסים זה בזה. בעלי החיים שבתחתית ספוגים בנוזלים. זה אחר זה." כך בדיוק נגיפים מגיחים. לאחר התפרצות נגיף הקורונה, הממשל אסר שוב על מכירת חיות בר. ארגונים מכל העולם לוחצים על הסינים לבטל את החוק לחלוטין, אך מאחר שהממשלה אסרה על מכירת חיות בר לאחר התפרצות נגיף הסארס והתירה אותה מחדש בעקבות לחצים, לא בטוח שהפעם תשנה את החוק. כאשר ג'ונתן אפשטיין, וטרינר ואפידמיולוג, נשאל מדוע חשוב לנו להבין את מקור הנגיף, תשובתו הייתה ברורה: כדי למנוע את הישנות המקרה. לדעתו, מגפות מתרחשות בגלל פעילות אנושית; זו אינה אשמתם של בעלי החיים. אולם האם הבעיה היא עצם מכירתן של חיות בר, או תנאי המחיה של בעלי החיים? כנראה גם וגם. במדינות אחרות בעלי חיים חיים גם הם בתנאים קשים, הגורמים להתפרצויות מחלות. למשל, מקורה של שפעת החזירים שהתפשטה בשנת 2009 היה ככל הנראה בעיירה לה גלוריה, ממזרח למקסיקו סיטי, שבה נמצאים דירי חזירים מתועשים. גם שם תנאי המחיה מקלים על התפשטות מחלות. לא במקרה תושבי העיירה מאשימים מדי שנה את חזיריות הענק בתחלואה. אותה תופעה רלוונטית גם להתפשטות שפעת העופות ולמחלת הפרה המשוגעת שהתפרצה בבריטניה. במדינות רבות, ובכללן מדינות הנחשבות, לכאורה, נאורות, הובלת בעלי חיים חיים, למשל, היא מקור מרכזי לזיהומים. אין לשפוט את הסינים על כך שהם אוכלים בעלי חיים שאנחנו איננו אוכלים; באמת אין הבדל בין הרג טיגריס לבין הרג פרה או תרנגולת – זהו רק הבדל תרבותי. ייתכן שריכוז גבוה של בעלי חיים ממינים שונים מגדיל את הסיכוי להתפשטות מחלות ולהעברתן בין בעלי חיים, אך הבעיה העיקרית היא התנאים – תנאי מחיה ירודים, כלומר חוסר מקום ואיכות מזון ירודה – ולא המינים עצמם.
לכן ייתכן שהפתרון הוא תנאי מחיה טובים וראויים יותר לבעלי החיים, או אולי הפסקת התיעוש של בעלי החיים, אם אין אפשרות לספק להם תנאים ראויים. כיום יש לנו חלופות אחרות, המאפשרות חיים טובים לבני אדם ולבעלי חיים. במקום להדביק "פלסטר" על הבעיה באמצעות חיסונים, צריך לטפל בה באופן משמעותי יותר. אם אנחנו, בני האדם, נתייחס לרווחת בעלי החיים כאל צורך הכרחי – לא רק עבור בעלי החיים אלא גם עבורנו – ונעמוד על כך שבריאות הציבור חשובה יותר מרווחתן של תעשיות עשירות, אפשר יהיה למנוע את התפרצות המגפה. רווחת בעלי החיים היא רווחת האדם. עלינו לקחת אחריות רבה יותר על מעשינו; איננו לבד על פני האדמה.
הגיע הזמן לחשוב על השלכות מעשינו על בעלי החיים, לא רק במונחים של מוסר, אלא גם במונחים של בריאות. וכמובן – אבל זה כבר נושא אחר – על הסביבה.
תגובות