הפנגולין הוא לנין החדש

או שנציל את כדור הארץ או את אורח חיינו, אבל אי אפשר לעשות את שני הדברים בו־זמנית. האם נוכל להשתחרר מהדילמה הזאת?

״הדובים נעשים למין בסכנת הכחדה בוול סטריט״

אלה היו המילים הראשונות בטור שהתפרסם ב-17 בינואר ב״פייננשל טיימס״, תחת הכותרת ״מניות ארצות הברית מתקרבות לגל העליות הגדול בתולדותיהן״.

ואכן, במשך אחת־עשרה שנים חסרות תקדים מאז המשבר האחרון, השווקים הפיננסיים עלו במה שמכונה ״שוק שורי״ — כלומר, הם נמצאים במגמת עלייה.

שוקי המניות, סמל הקפיטליזם, הגיעו אל פסגתם.

באותו זמן, לקראת סוף 2019, ככל הנראה בעיר ווהאן שבסין, חובב חיות בר אלמוני נעשה לחולה אפס במגפה העולמית הגדולה ביותר עד כה במאה ה-21, ככל הנראה לאחר שאכל פנגולין. הפנגולינים, שמקורם באפריקה שמדרום לסהרה ובדרום־מזרח אסיה, נמצאים, ממש כמו הדובים בוול סטריט, בסכנת הכחדה.

האירועים שבאו בעקבות זאת מוכרים לכולנו, שכן הם מילאו את פיד החדשות שלנו בפייסבוק, את הסטוריז באינסטגרם, את קבוצות הוואטסאפ שלנו — ואפילו את חיינו, מאז שאנחנו חיים תחת סגר לאומי.

״לא הנגיף הוא ההורג״, אלא ״המחלות הכרוניות שעלולות להפוך אותו לקטלני עבור חולים מסוימים״

אף שאלפי הוגים ורבים מאיתנו כבר כתבו רבות בנושא, מתרחב הדיון במה שגרם לכל זה — מעבר לפנגולין. כפי שכתב האנתרופולוג הרפואי ז׳אן־דומיניק מישל בפוסט בבלוג שלו מן הזמן האחרון, ״לא הנגיף הוא ההורג״, אלא ״המחלות הכרוניות שעלולות להפוך אותו לקטלני עבור חולים מסוימים״.

על פי נתונים מאיטליה, רק 0.8% מאלה שמתו מהנגיף לא הראו סימנים למחלה אחרת כלשהי. בעיני האנתרופולוג השווייצרי, האשמים במוות ההמוני הזה, האחראים לגורמי ההחמרה שהופכים את הזיהום לקטלני עבור חלק מהאנשים, נמצאים ממש לנגד עינינו: אוכל זבל, זיהום אוויר, לחץ וחוסר פעילות גופנית.

האם משמעות הדבר היא שהבעיה עמוקה יותר מהנגיף הקטלני הזה, ושייתכן שלמעשה מדובר בפגם במערכת עצמה?

בהישענות על הלקחים של המרקנטיליזם, המערכת שבה אנחנו חיים כיום נטועה בעולם המערבי והתפתחה עם הזמן למה שאנחנו מכנים היום קפיטליזם. מאז, החשיבה המחודשת הבולטת ביותר על ההשקפה הזאת, המבוססת על רווח, הושקה בידי קרל מרקס וקודמה בידי מנהיגים כמו לנין ברוסיה.

אנחנו לא נלחמים רק נגד נגיף; אנחנו נלחמים נגד עצמנו

כאשר הכריז בטלוויזיה על סגר לאומי בפני 35 מיליון אזרחים צרפתים — מספר שיא — טען נשיא צרפת עמנואל מקרון שהמשבר ״חשף כי יש להוציא סחורות ושירותים מסוימים מחוקי השוק״, וקרא לאומה ״להטיל ספק במודל הפיתוח שבו עולמנו מתנהל זה עשרות שנים״. בהמשך הצהיר שהאומה נמצאת במלחמה.

אבל אנחנו לא נלחמים רק נגד נגיף; אנחנו נלחמים נגד עצמנו. הנגיף אינו תוקף אותנו באמצעות צבא — אנחנו, בני האדם, מפיצים אותו כאשר אנחנו עוסקים בפעילויות יומיומיות הדורשות מפגש אנושי ומייצרות ערך מוסף. במובן מסוים, מה שמוטל על הכף הוא האופן שבו ארגנו את החברות שלנו, מפני שהוא שמזין את התפשטות הנגיף.

מה שאפשר לראש המדינה הצרפתי, ולרבים ברחבי העולם, להעלות את השאלה הזאת, קשור לכך שאין גורם יחיד שאפשר להאשים במגפה הזאת. בניגוד למלחמות או למשברים כלכליים, אי אפשר להפנות בקלות את האצבע אל אשם אידיאלי. וייתכן שזה בדיוק מה שמניע את עצם הספק במערכת שלנו: אם אי אפשר להאשים איש, אולי נוכל לפנות אל עצמנו ולחשוב על הדרך שבה פעלנו עד עכשיו?

במדינות רבות, בריאות הציבור וחיי האזרחים נחשבו לעדיפות על פני השיקולים הצרים שניתנים בדרך כלל לכלכלה ולמגבלות התקציבים הציבוריים. עבור ממשלות רבות, ועבור רובנו, העדפת בריאות הציבור על פני הכלכלה הייתה מובנת מאליה. לא היה לנו אכפת לא ללכת לברים, לא לקנות את זוג הג׳ינס החדש או לא לבלות את ימינו בסטארבקס כשחיי אדם מוטלים על הכף.

גם ההשקפה האינדיבידואליסטית וגם ההשקפה הקולקטיביסטית יותר יסכימו שנדמה היה מגוחך אפילו להשוות בין השניים. ההרהור דומה לזה הנוגע לחיסונים: מנקודת מבט אינדיבידואליסטית טהורה, ציות להמלצות בריאות הציבור לא רק יגן עליי, אלא בינתיים גם ייטיב עם העדר כולו.

עצם העובדה שההאטה נתפסה באופן שלילי כל כך בעיני המערכת שלנו צריכה לגרום לכולנו לחשוב על כך

ואולי זו חשיפה של בעיה עמוקה יותר, של שסע גדול יותר. במשך שנים, וביתר שאת בחודשים האחרונים, נדמה שנוצר פער בין מה שרבים מאיתנו ביקשו לעצמם לבין מה שהמערכת שלנו קידמה.

בעוד רבים מאיתנו צעדו או תמכו בשביתות אקלים, בתנועות למען זכויות נשים, ביוזמות נגד פגיעה בבעלי חיים, בפעולות לעידוד קנייה מקומית או בצורות חדשות של סולידריות, החברות שלנו המשיכו להתנהל כאילו דבר לא משתנה. במילים אחרות, המערכת הייתה חירשת לשינויים שרבים דרשו, מפני שמה שהם דרשו היה פגיעה במערכת עצמה, איום על יסודות הקפיטליזם.

עצם העובדה שהאטה, הישארות בבית לזמן מה, בילוי עם יקירינו או אפילו אפיית לחם נתפסו באופן שלילי כל כך במדדים המסורתיים המודדים את בריאות המערכת שלנו, צריכה לגרום לכולנו לחשוב על כך. כפי שהיה מנסח זאת הסוציולוג הגרמני הרטמוט רוזה, החברות המהירות שלנו מתפתחות במצב של האצה חברתית, שבו לחיצה על הבלמים נתפסת ככישלון.

בהרהור מ-2001 על מקסום הערך טוען הכלכלן האמריקאי מייקל ג׳נסן שלתאגידים צריכה להיות מטרה אחת ויחידה. אין זה מציאותי להעמיד פנים שחברות יכולות למקסם בעת ובעונה אחת את הערך עבור בעלי המניות שלהן ולרדוף אחר יעדים חברתיים או סביבתיים. הטיעון המרכזי כאן הוא שאם לחברה יש כמה מטרות, הן בהכרח יתנגשו זו בזו בסוגיות מסוימות. אותו דבר אפשר לומר על כל ישות, בין אם מדובר באדם, בקבוצת אנשים, במדינה או בחברה. חתירה לכמה מטרות תוביל להתנגשויות בין אינטרסים סותרים.

לכן, איך יכולה חברה לפנות אל יעדים חברתיים וסביבתיים ובכל זאת להמשיך לחתור למטרה של מקסום הערך המוסף? ובאופן ממוקד יותר, איך יכולה מערכת לתמוך במשהו שאינו משתקף במדד המרכזי שלה, התוצר המקומי הגולמי? בסופו של דבר, מטרות אינן שוות הרבה אם אין מדד שיגיד לנו באיזו מידה הושגו.

מדינה אחת התרחקה, כידוע, מן התמ״ג. מאז תחילת שנות ה-70 התחייבה המדינה ההימלאית בהוטן למדוד את רווחת אזרחיה באמצעות חישוב מדד האושר הלאומי הגולמי (GNH). עד כמה שהמדד הזה עשוי להיות מושך, הוא נשען בעיקר על סקרים סובייקטיביים ולא הצליח להתפשט ברחבי העולם, למרות מאמציהן של ממשלות מקומיות ושל ארגונים לא-ממשלתיים לקדם אותו.

כאן טמון עיוות האינטרסים בין מי שרודפים אחר מטרות שכל עניינן הגדלת הערך המוסף, ומתוגמלים על כך מפני שהם מזינים את הצמיחה, לבין מי שעוסקים בפעולות שרבים תומכים בהן — אלא שהן אינן משתקפות בחישוב התמ״ג. בעניין הזה רבים תוהים בצדק מדוע כריתת עצים או הטסת מנגו מעברו השני של העולם משתקפות באופן חיובי במדדי המערכת, ואילו נטיעת העצים האלה מחדש או גידול עץ מנגו משלך אינם משתקפים בהם.

וכאן הדיון יצטרך להתקדם: האם נוכל לשמור על המערכת שלנו ולהיפטר מהמדדים שלה, האם עלינו לשנות את המערכת, או שעלינו פשוט להמשיך בעסקים כרגיל?

או שנציל את כדור הארץ או את אורח חיינו, אבל אי אפשר לעשות את שני הדברים בו־זמנית

אז מה עכשיו? אין לי תשובה. למעשה, לאף אחד מאיתנו אין. כפי שאמר הסוציולוג הצרפתי ז׳אן ויאר בראיון מן הזמן האחרון, ״איש לא צדק קודם לכן; רבים יקבלו עכשיו החלטות שלא חשבו עליהן לפני המגפה״. במילים אחרות, בואו לא נבזבז זמן על בחירת נביאים: איש לא היה יכול לחזות את היקף המתרחש עכשיו.

אם לאף אחד מאיתנו אין את התשובה, אולי כולנו יחד נוכל לראות את קצה הקרחון. זה ייקח חודשים, שנים ואולי אפילו עשרות שנים, מפני שאם השאלה פשוטה, התשובה אינסופית.

בסופו של דבר, הכול מתכנס לאותה שאלה שעשויה להניע את יצירתה של מה שמכונה ״בינה מלאכותית חזקה״ — בינה מלאכותית חכמה לפחות כמו בני אדם. רבים תוהים מה תהיה המטרה היחידה של מכונה כזאת. במילים אחרות, אם בינה דמוית־אלוהים זו תיווצר, האם היא תראה צורך להכחיד את האנושות, ובכך להעדיף למעשה את רווחת כדור הארץ על פני רווחתם של יושביו המטרידים ביותר?

זו הדילמה שניצבה בפנינו עד עכשיו: או שנציל את כדור הארץ או את אורח חיינו, אבל אי אפשר לעשות את שני הדברים בו־זמנית . והדילמה הזאת הגבילה את החופש שלנו יותר ויותר. בעוד כולנו מציירים בדמיוננו את העולם החדש הזה, הבה סוף סוף נשתחרר מהדילמה הזאת.

ואז, ורק אז, נוכל לנסח מחדש את דבריו של סארטר ולומר שמעולם לא היינו חופשיים יותר מאשר במהלך מגפת הקורונה. ואז, ורק אז, אולי נבין שפנגולין אלמוני עשוי היה להצליח לעורר ספק ברעיונות הקפיטליסטיים יותר מלנין או מכל מהפכן מרקסיסטי.