שיר כאב
מחווה לסינאד אוקונור ולמאבק האמיץ — האישי והפוליטי — נגד דיכוי
איתמר בן-גביר, השר לביטחון לאומי של ישראל, לא יתלה בסלון ביתו את דיוקנה של סינאד אוקונור, שמתה ב-26 ביולי 2023, בגיל 56. את הכבוד הזה הוא שומר לגיבוריו, כמו ברוך גולדשטיין, שרצח עשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה בחברון ב-1994.
לאוקונור היה קשר אחר מעבר לקבר: היא הייתה בת 18 כשאמה נהרגה בתאונת דרכים. שש שנים אחר כך, באלבום הבכורה שלה מ-1990, היא שרה את כאבה בגרסתה לבלדה של פרינס, ״Nothing Compares 2 U״. פרינס כתב אותה על הרומן שלו; אוקונור חשבה על אמה, וייחלה ״שהיא תוכל לשמוע אותי, ואני אוכל להתחבר אליה״.
דרכיהם של בן-גביר ואוקונור הצטלבו ב-1997. בן-גביר, אז בן 21, כבר ראה בעצמו גיבור והתגאה במערכה שניהל נגד סינאד אוקונור, שתכננה קונצרט שלום בירושלים בקיץ 1997.
זה היה פחות משנתיים אחרי רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ושנה לאחר תחילת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו. אוקונור קיבלה איומי מוות ונסוגה מן הקונצרט, אבל לא נרתעה ממילותיו הלוחמניות של בן-גביר. היא כתבה לו מכתב פתוח:
אלוהים אינו גומל למי שמטילים אימה על ילדי העולם, ולכן הצלחת רק להכשיל את נשמתך… הרגשתי עצובה ומפוחדת. ואז שאלתי את אלוהים: ״איך ייתכן שלום במקום כלשהו בעולם, אם אין שלום בירושלים?״
אני רחוק מירושלים, ביתי שטרם מצא שלווה. אני מבקר באיתיקה, ומשקיף מלמעלה על סירת מפרש החוצה את אגם קאיוגה השלו. אני לא אודיסאוס; איתיקה אינה היעד שלי. היא האודיסיאה שלי פנימה.
אני רחוק מן הבית, שהדמוקרטיה השברירית שלו בן-גביר והממשלה הישראלית הנוכחית נחושים, כך נראה, להשמיד. לבי יוצא אל מאות האלפים שבמשך שלושים השבועות האחרונים לא איבדו תקווה, חרף כל הסיכויים.
האם זו מלחמה? מחשבתי נודדת לרחוב אתיופיה בירושלים, שנבנה בהוראת קיסרי אתיופיה במאה ה-19. את השנים הראשונות של המאה ה-21 עשיתי שם, בבית שקירותיו העבים עזרו לי לשרוד גם את הקיץ ללא מזגן וגם את האינתיפאדה השנייה. בבית הזה התארח גם היילה סלאסי הראשון, קיסר אתיופיה, בביקוריו בארץ הקודש.
ב-1936 נאם סלאסי לפני חבר הלאומים וקרא לפעולה נגד הפשיזם, לשווא. ב-1963, שנה אחרי משבר הטילים בקובה, הוא נאם בפני האומות המאוחדות. סלאסי נשבע להיאבק “עד שהקנאות, הדעות הקדומות והאינטרס העצמי הזדוני והבלתי-אנושי יוחלפו בהבנה, בסובלנות וברצון טוב”, וסיים:
עלינו להביט פנימה, אל עומק נשמותינו. עלינו להיות למשהו שמעולם לא היינו, ושהחינוך, הניסיון והסביבה שלנו הכינו אותנו אליו רק במידה דלה. עלינו להיות גדולים יותר משהיינו: אמיצים יותר, גדולים יותר ברוחנו, רחבים יותר באופקנו. עלינו להיות בני גזע חדש, להתגבר על דעות קדומות קטנוניות, ולהקדיש את נאמנותנו העליונה לא לאומות אלא לבני האדם בקהילה האנושית.
בעוד שסלאסי האמין באלוהים, בוב מארלי, כמו עמיתיו הרסטפאריים, האמין שסלאסי עצמו הוא התגלמות האל. ב-1976, שנה לאחר שנרצח בידי הממשלה הצבאית שהדיחה אותו, הפך נאום האו״ם של סלאסי לשיר ולהמנון: “War” של מארלי.
זו תהפוך גם ל״מלחמה״ של אוקונור. בהופעה גורלית בתוכנית Saturday Night Live ב-1992 היא דקלמה את השיר, שינתה כמה מילים כדי לדבר על התעללות בילדים והפצירה: ״ילדים, ילדים / הילחמו״. היא סיימה בהבטחתו של סלאסי, ״אנחנו יודעים שננצח / אנחנו בטוחים בניצחון הטוב על הרע״, ואז קרעה לגזרים תמונה של האפיפיור דאז, יוחנן פאולוס השני.
גרסתה של אוקונור לבלדה של פרינס הזניקה את הקריירה שלה; גרסתה להמנון של מארלי ריסקה אותה. שנים רבות יעברו עד שהציבור יכיר בעמידתה האמיצה נגד תרבות ההתעללות בילדים של הכנסייה. שנים רבות יעברו גם עד שתחשוף, בספר זיכרונותיה מ-2021, את סיפורה האישי על ההתעללות מצד אמה, שנהגה להצמיד אותה לרצפה ולהלום בה, ובו בזמן להכריח אותה לומר שוב ושוב: ״אני כלום״; וכן את מה שחוותה וראתה לאחר שנשלחה, בגיל 14, לגור ב-An Grianán Training Centre בדבלין, שהופעל בידי מסדר Our Lady of Charity. אני יכול רק לנסות לדמיין מה אוקונור רצתה לומר לאמה, בעוד דמעות עיטרו את פניה היפות כששרה את ״Nothing Compares 2 U״.
אני שומע את קריאתה של אוקונור, ״ילדים, ילדים / הילחמו״, וקורא את מכתבה לבן-גביר: ״אלוהים אינו גומל למי שמטילים אימה על ילדי העולם״. ואני חושב על הדור הצעיר של הישראלים, המצטרף למבוגרים ממנו כדי להתנגד באומץ לממשלה מדכאת.
אמשיך לחשוב כיצד להתנגד לדיכוי — האתיקה של סימון דה בובואר, של הרייט טיילור ושל ג׳ון סטיוארט מיל עולה בדעתי — ואני מקווה לכתוב על כך בקרוב. אבל עכשיו אני מאזין ל״O Children״ של ניק קייב, שבו דיכוי ותמימות מסתחררים יחד: המדכאים מחזיקים ב״מפתחות לגולאג״, ומבטיחים שגם לצרות שלנו יש להם מפתח: ״יש לנו תשובה לכל פחדיכם / היא קצרה, היא פשוטה, היא צלולה כבדולח / סחור-סחור, היא איפשהו כאן / אבודה בין שלל זכיותינו״. קייב, כמו אוקונור, רואה דרך אחת להיאחז בעתיד שמעבר לתהום: ״הו, ילדים / הרימו את קולכם, הרימו את קולכם״.
אוקונור הרימה את קולה. הלוואי שהיינו באמת מקשיבים.
האם נוכל עכשיו? כמו כל כך הרבה דברים בחיים, גם זה עניין של קשב ושל חיבה, ואולי גם של תרגול. לאחרונה צפיתי בקליפ של רוברט סמית מבצע את הפתיחה לאלבום המופלא של The Cure, Disintegration. סמית, שאיבד לאחרונה את הוריו ואת אחיו, היה כדרכו — מכוסה כולו וחשוף כולו — כששר וחייך מבעד לדמעות, Plainsong, הקרוי על שם סוג המוזיקה היחיד שהותר בראשית הדרך בכנסיות הנוצריות, מוזיקה שאמורה לפתוח את המאזין למחשבות ולהרהורים רוחניים.
אני חושב שאני זקן ואני מרגיש כאב, אמרת והכול אוזל, כאילו זה סוף העולם, אמרת וקר כל כך, כאילו זה הקור שמרגישים כשמתים ואז חייכת לרגע
תגובות