על מפלצות ובני אדם
מאמרה של סלמה הייק בניו יורק טיימס, הארווי ויינסטין הוא המפלצת שלי גם כן, מצמרר, מרגש ומעורר השראה. הוא גם גרם לי להרהר בטיבם של אומץ וסליחה, של אמנות ושל חירות.
אני רוצה להעלות שלוש נקודות. ראשית, הייק מדברת על העמידה שלה מול ה״פחדנות״ הקודמת שלה, אבל בעיניי היא הייתה אמיצה להדהים לאורך כל מסכת הייסורים שלה – לומר ״לא״ שוב ושוב לאדם שהחזיק, בעיניה, במפתח לאמנות שלה, וממילא לזהותה, אינו אלא מעשה אומץ, שמעליו מונחות שכבות של חוסן ונחישות ושל יכולת לבצע, באודיסיאה כמעט מיתית, ארבע ״מתנות בלתי אפשריות״ לאליל החצי-שדי הזה. הדיבור שלה עכשיו, כפי שעשתה, הוא אולי יותר קתרטי (וערכו בכך עצום כשלעצמו) מאשר אמיץ. בעיניי, בתוך אקלים הדעות הנוכחי, מחילה על המפלצת הייתה נתפסת כמעשה אמיץ בהרבה מהשלכת אבן נוספת עליה.
נראה לי שיש שני סוגים של סליחה, מחושבת וחומלת. סליחה מחושבת מציבה את מעשה העוול בתוך הקשר מצדיק: הוא עשה דברים נוראיים, מה שהופך אותו למפלצת, אבל הוא גם עשה דברים טובים, לפעמים הוא אדם טוב, וזה מאפשר לנו לגלות מידה של סלחנות. סליחה חומלת עוסקת בעוול עצמו, בהבנתו ואולי אפילו במציאת עקבות ממנו בתוכנו – כאשר אנו סולחים לו אנחנו סולחים גם לעצמנו.
הייק רומזת בקצרה, בתחילת המאמר, לאפשרות של סליחה מחושבת. הארווי אינו רק מפלצת אלא גם ״חובב קולנוע נלהב, לוקח סיכונים, פטרון של כישרונות בקולנוע, אב אוהב״. האם די בכך? היא מודה שחשָה ״גאווה״ ב״יכולת הסליחה״ שלה, אבל אז היא הופכת במהירות את הגאווה הזאת למקור לבושה – על כך שלא גילתה מהו אותו דבר שהיא סולחת עליו.
עכשיו, כשהעזה לספר את הסיפור, אני מודה שאני הייתי רוצה שתסגור מעגל ותמצא עוד אומץ כדי לסלוח, ותקבל על עצמה את הסיכון העצום להפוך בן רגע, בעיני רבים, מחיילת אמיצה במאבק ל״בוגדת״ במטרה. האם יכלה לקחת רמז חומל מהארווי אחרת — פי. ג׳יי — שהעזה לשאול בשם המפלצת, מי יאהב אותי עכשיו? האם הייק החליטה להסתיר את הסליחה שלה, או שחזרה בה ממנה? אינני יודע.
שנית, הייק כותבת שקאלו ״העזה לבטא את עצמה תוך התעלמות מספקנות. השאיפה הגדולה ביותר שלי הייתה לספר את סיפורה״. אבל ברור שזה יותר מסתם לספר סיפור מבחינתה – הייק רוצה להיות, לחיות וליצור באותה מידת אומץ. במובן הזה, המאמר הזה הוא יצירת אמנות על אמנות (הסרט שלה) על אמנות (של קאלו), ניסיון לגאול, כך נראה, לפחות חלק אחד מן הסרט, שלדעתה אינו עומד ברמת האומץ של קאלו (סצנת מין עם אישה אחרת). היא כמעט מציגה את סרטה כציור המבקש, אך לעולם אינו משיג, אותנטיות טהורה – מוכתמת במשיכת מכחול שהוזמנה בידי הפטרון כדי להשפיל את הציירת. אבל לדעתי הציור אינו פחות אותנטי בגללה: הייק הייתה מודעת בכאב לעומק הדילמה, ועשתה את משיכת המכחול הזאת לשלה. בכך שהיא מתנערת ממנה עכשיו, האם הייק מציירת תמונה טובה יותר? אינני יודע.
פרידה קאלו, דייגו ואני, 1949
שלישית, במקום סליחה, המאמר של הייק מסתיים כך: ״גברים הטרידו מינית משום שהם יכלו. נשים מדברות היום משום שבעידן החדש הזה סוף סוף גם אנחנו יכולות.״ אני דוחה את המסקנה העגומה הזאת. כל הגברים יכלו, ועדיין יכולים, להטריד – אבל לא כולם עושים זאת; היכולת להמיט סבל אינה גוזרת את המעשה. ונשים דיברו גם קודם, גם כשהן ״לא יכלו״ (יש לזכור את עדותה של אניטה היל מ-1991). אותה ״יכולת״ (שליטה, בעצם – במשאבים ובשיח כאחד) אינה כלום בלי תחושת בחירה עמוקה. לעגן את הבחירה האנושית בשליטה הוא דבר שגוי, לא רק עובדתית אלא גם מוסרית. להפוך את בחירותינו לתוצר בלתי נמנע של שליטה אולי מסייע לשנות את מאזן הכוחות – שינוי שהיה צריך לבוא מזמן – אבל הוא מסכן את עצם האומץ לבחור, שהוא הדבר היחיד שעשוי להעניק לכוח מטרה כלשהי.
תגובות