נבו: מה יש בשם?
היום, ביום הולדתו האחד־עשר של נבו, חשבתי לחגוג כאן בסאפייניזם: לכתוב מעט על שמו, ולנסות את כוחי בתרגום שירה לאנגלית.
לפני אחת־עשרה שנים, בבית חולים ירושלמי ישן, הפכתי לאבא. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה החזקתי אותו בזרועותיי, ועוד יותר את הרגע שבו נפגשו עינינו לראשונה. אם יום אחד יתחיל זיכרוני להתפוגג, אני מקווה שהרגע הזה יישאר עד הסוף. שישה ימים אחר כך נפגשו גם המחשבות, שלי ושל אשתי. מסיבות שאני מתקשה לשחזר, הרגשתי ש״נבו״ הוא השם הנכון. גם שני הרגישה כך. וכך היה. יוליה של שייקספיר כנראה צודקת: מה שאנו מכנים ורד, בכל שם אחר יוסיף להדיף אותו ניחוח מתוק. אבל האם כך גם בני אדם?
היום, ביום הולדתו האחד־עשר של נבו, חשבתי לחגוג כאן בסאפייניזם: לכתוב מעט על שמו, ולנסות את כוחי בתרגום שירה לאנגלית. לא פעם שאלו אותי למה בחרנו דווקא בשם ״נבו״. מי שאינם מכירים את תולדות השם והקשריו שואלים מה הוא אומר; מי שמכירים שואלים למה, לכל הרוחות, להניח משא כבד כל כך על כתפיו של ילד. שאלה הוגנת…
נתחיל בתנ״ך: נבו הוא ההר שעליו עמד משה כשראה לראשונה את הארץ המובטחת, ועליו גם מת. תפנית מפתיעה בעלילה של משה. גמול משונה למי שהוציא את בני ישראל מעבדות והוליך אותם ארבעים שנה ארוכות במדבר, ממתינים להיכנס אל ארץ חפצם. אבל לאלוהים סדר עדיפויות משלו: הוא דורש לא רק ציות, גם כבוד.
בני ישראל צמאים, ושוב מאשימים את משה שהוציא אותם מן השעבוד הבטוח במצרים אל סכנות המדבר. אלוהים נחלץ לעזרה: דבר אל הסלע, הוא אומר למשה, וייצאו ממנו מים. אבל במקום לדבר, ״וירם משה את ידו, ויך את הסלע במטהו פעמיים״. מרד צנוע מאין כמותו: משה מנסה לשמור על שמץ חירות, לכוד בין הסלע לסדן — בין רצון עמו לציית לדרישת אלוהיו שיצייתו לו. ״המה מי מריבה״, נוזף אלוהים בעבדו. את נקמתו יגיש קרה: יחכה עד הרגע האחרון, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, ואז יפנה לו עורף: ״על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן, על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל״ (דברים לב, נא–נב).
אלוהים נוזף בעבדו, ואת נקמתו יגיש קרה: יחכה עד הרגע האחרון, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, ואז יפנה למשה עורף.
זהו חזיון רפאים רודף, מרסק: להגיע קרוב כל כך ולהישאר רחוק כל כך. לשאוף ולחלום, לעמול ולהאמין, להתקדם צעד אחר צעד אל היעד הנכסף, עד שלבסוף רואים אותו, כמעט אוחזים בו — וצופים בו חומק בין האצבעות אל חולות המדבר. אולי זהו המצב האנושי.
אלפי שנים אחר כך תרגיש כך גם המשוררת רחל בלובשטיין סלע. ב־1909 עלתה מרוסיה לארץ ישראל, הצטרפה לחלוצים הציונים ומצאה בית על חוף ים הגליל, הכינרת. כעבור ארבע שנים נסעה ללמוד חקלאות ורישום בצרפת, ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. משלא יכלה לשוב לארץ, חזרה לרוסיה, ושם הלכה ושקעה בחולי ובבדידות. אחרי המלחמה שבה לארץ, לקיבוץ דגניה שלחוף הכינרת, אבל כשאובחנה כחולת שחפת גורשה ממנו. את רוב שנותיה האחרונות עשתה בתל אביב, עד מותה ב־16 באפריל 1931, בת ארבעים.
שני קובצי שירה פרסמה רחל בחייה. השלישי, שראה אור לאחר מותה, נקרא ״נבו״ — שם הולם, מסיבות שאני מקווה שיתבהרו בהמשך. את שירתה שפורסמה לפני מותה חותם ״מנגד״, שאנסה כאן לתרגם לאנגלית.
יש לשיר כמה תרגומים לאנגלית, ונעזרתי בהם, אבל כבר בכותרת התאכזבתי מעט: כולם בחרו ב־“From Afar”, כלומר ״מרחוק״. בעיניי זו החטאה. ״מנגד״ יכול להיות מנוגד, ממול, נוכח, מתעמת; במילה הזאת משתמש אלוהים כשהוא אומר למשה מאין יראה את הארץ המובטחת — מהר נבו. כל העניין הוא שההר דווקא אינו רחוק גאוגרפית מאותו יעד, מאותו ייעוד נכסף. הוא ניצב בדיוק במקום ובגובה שמהם אפשר להכיל את הכול במבט, להשביע את הכמיהה שאינה מרפה. קרוב עד כאב; נראה, אך אינו ניתן למגע; אינטימי, ובה בעת נפרד. חלום שנבלם, התעלות שנעצרה.
״מנגד״ יכול להיות מנוגד, ממול, נוכח, מתעמת; במילה הזאת משתמש אלוהים כשהוא אומר למשה מאין יראה את הארץ המובטחת — מהר נבו. כל העניין הוא שההר דווקא אינו רחוק גאוגרפית מאותו יעד, מאותו ייעוד נכסף.
התרגום הטוב ביותר שמצאתי לתחושה הזאת מחבר שני ביטויים: “in front, apart” — ממול, בנפרד. אז הנה הניסיון; בגרסה העברית מובא כאן השיר המקורי:
מנגד (In Front, Apart) [המקור העברי]
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה.
תהום עמוקה מפרידה בין קברו הלא־נודע של משה בהר נבו לבית הקברות של כינרת, שבו ביקשה רחל להיטמן. על מצבתה חקוק הבית האחרון של השיר.
ובכל זאת, אם נבו הוא המצב האנושי, הוא חושף לא רק את העצוב שבו, אלא גם את האמיץ והיפה שבו. אלוהים אולי ניפץ את חלומו האישי של משה לדרוך בארץ המובטחת, אבל בשלב הזה כבר לא יכול היה לגרוע מהישגו ההרואי: לעזור לעמו לדרוך בה. אני מדמיין את משה עומד על הר נבו, זקן ושברירי, כואב, אך מלא תקווה כרקיע שאליו הוא נושא עיניים. אני מדמיין אותו שלֵו, כמעט, ותחושת ייעודו שלמה, כמעט; יודע שלקיומו הייתה משמעות, שהמסע לא היה לשווא. שאובדן התקווה הקטנה, ה־hope באות קטנה, והתסכול האישי הכרוך בו, הם מחיר כבד אך ראוי תמורת הדבקות בתקווה הגדולה, Hope באות גדולה: לעשות כמיטב יכולתך כדי לעזור לאחרים להיות במיטבם.
ורחל, אף שהייתה חולה ובודדה, מנגד לארץ אהבתה ולגברים שאהבה, עוד מצאה נחמה במכתבים לנפשות קרובות, ועוד נאחזה בשיריה — לנחם, לאתגר ולהעניק השראה לאנשים רבים מכפי שאפשר לפגוש בחיים, ודאי בחייה הקצרים מדי, וגם אחרי המוות. ואכן, בשיר ללא כותרת, רחל עצמה רומזת לכך. היא מאירה את הצד הזוהר של נבו: מקום של תסכול עצום, בלי ספק, אבל גם של יצירתיות שאין לה שיעור — דבר שהחיים בארץ המובטחת אולי לא היו מעניקים לעולם.
רחל האירה גם את הצד הזוהר של נבו: מקום של תסכול עצום, בלי ספק, אבל גם של יצירתיות שאין לה שיעור.
ללא כותרת [המקור העברי]
אֵינִי קוֹבְלָה! בְּחֶדֶר צַר תִּמְתַּק כָּל כָּךְ עֶרְגַּת מֶרְחָב; לִימֵי תוּגָה, לַסְּתָו הַקַּר יֵשׁ אַרְגָּמָן וְיֵשׁ זָהָב.
אֵינִי קוֹבְלָה! נוֹבֵעַ שִׁיר מִפֶּצַע-לֵב בְּאָהֳבוֹ, וְחוֹל-מִדְבָּר – כְּיֶרֶק-נִיר מֵרֹאשׁ פִּסְגָּה, מֵהַר נְבוֹ. * בניגוד לשאר השירים בעמוד, התרגום האנגלי של השיר הזה אינו שלי, אלא של חיים וצמן.
בשיר נפלא אחר, ״גן נעול״, חוזרת רחל אל ״החטא״, אל המריבה שהביאה את משה להר נבו.
גן נעול (Locked Garden) [המקור העברי]
מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת לֹא פּוֹגֶשֶׁת יָד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.
גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ. גַּן נָעוּל – אָדָם. הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם?
ורחל ראתה דבר מופלא: נבו יכול להיות גם בחירה אנושית, ולא רק צרה שנכפית מלמעלה, מגזרת עליון. בניגוד למשה, היא לא יכלה לסמוך על אלוהים שיעשה ניסים למענה ולמען האנשים שאהבה. את הניסים הייתה צריכה לחולל בעצמה. רחל בחרה להושיט יד, להגיע אל האחר במעשים ובמילים, להציע מפתח במקום להוסיף מנעול. להכות בסלע, גם כשזה אומר לפעמים לדמם — מבפנים ומבחוץ.
ולבסוף, בימיה האחרונים, הבינה רחל שנבו אינו מוכרח להיות פסגה שדורשת הר. החיים מזמינים אותנו להביט גם במעמקי הים: ״מרפסתי למול הים״, כתבה בתל אביב זמן קצר לפני מותה, ״שם לי הר נבו״.
רחל בחרה להושיט יד, להגיע אל האחר במעשים ובמילים, להציע מפתח במקום להוסיף מנעול, גם כשזה אומר לדמם — מבפנים ומבחוץ.
לא הכרתי את המשיכה הכואבת של רחל לנבו כשחשבתי על השם הזה לבני. אבל ידעתי שאמי חשבה על רחל כשקראה לי אוריאל, אורי. (ספק אם הייתה קוראת לי כך אילו קראה דווקא את שירו של אמרסון, ״אוריאל״…).
עקרה (אורי) [המקור העברי]
בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן. לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט בִּשְׁבִילֵי הַגָּן. יֶלֶד. קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי! רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר. רְסִיס נְהָרָה. לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר ״אוּרִי!״ – אֶקְרָא!
עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם. עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה. עוֹד אֲחַכֶּה לוֹ.
תגובות