חייבים לעטות מסכה?
האם עטיית מסכה היא חובה מוסרית או אות לקונפורמיזם?
מאת אלכסנדרה ואוריאל
אוריאל
הליכה ארוכה הביתה עומדת להגיע לסופה, שתיים לפנות בוקר מול מעבר חצייה ריק; אין באופק נפש חיה ואף לא כלי רכב. אבל האור להולכי הרגל אדום — עוצרים?
שקיעה, הולכים בפארק בלי מסכה, יש מעט אנשים בסביבה, ואחד מהם, גם הוא בלי מסכה, מתקרב אליכם. עכשיו אתם קרובים מספיק כדי להביט זה בזה — עוטים מסכה?
אני לא עושה זאת, או לפחות לא עשיתי עד כה, בשני המקרים, שנראים לי דומים. האם הם אכן דומים? האם אני אדם נורא? האם אני בוגד בבני האדם האחרים — ובליברלים האחרים כמוני?
האור להולכי הרגל אדום, לילה, אין כלי רכב באופק — עוצרים?
אלכסנדרה
זה אכן נראה אנוכי. עטיית מסכה אינה נטל גדול ואף לא מטרד של ממש, בהתחשב בחומרה הפוטנציאלית של התוצאה. איזה ערך אתי, עיקרון או היבט של האינדיבידואליזם עטיית המסכה מערערת באופן כה חמור, וכיצד אפשר להצדיק סיכון לביטחונם של אחרים, אפילו סיכון נמוך יחסית? איני רואה כאן עיקרון חזק דיו שגובר על עטיית מסכה למשך חמש דקות, או אפילו חצי שעה.
אוריאל
זה מטרד רציני מבחינתי! טוב, לפחות נפשית. אחרת למה אנחנו בכלל מנהלים את השיחה הזאת? בסדר, לזה נוכל להגיע בהמשך. בינתיים, אני מניח שאת שואלת למה זה מפריע לי גופנית. וזה אכן מפריע, במידה מסוימת. התחושה של המסכה לא נעימה לי, וכבר ניסיתי לא מעט. קשה יותר לנשום, במיוחד בהליכה ארוכה — דבר שחיוני לי. כמעט כל הרעיונות הטובים ביותר שלי הגיעו תוך כדי הליכה (או באמבטיה...) — ותוך כדי נשימה חופשית! מה שכמובן מסביר למה אני כל כך אבוד בפוסט הזה.
אז בסדר, אני מודה: במכלול הדברים, עטיית מסכה היא אי־נוחות שולית. אבל גם לסחוב את שקיות הקניות כל הדרך הביתה, במקום להביא אותן במכונית וכך לגרום נזק סביבתי, זו אי־נוחות שולית. רוצים להציל את הסביבה? הפסיקו לנהוג, והפסיקו להביא ילדים לעולם! האומנם?
אלכסנדרה
מנקודת המבט הזאת, כן — באופן אידיאלי, כנראה כדאי! עם זאת, במקרה של שינוי האקלים ברור שאנחנו זקוקים לשינוי מערכתי, ושבחירות אישיות לבדן אינן מספיקות כדי לעצור אותו. בהקשר של קוביד, האפשרות להדביק אדם אחר מיידית הרבה יותר. למשל, אירועי הדבקה המונית. זה אינו דבר שמתחלק באופן שווה, וגם לא בהכרח קל לחזות אותו.
אמנם, כשנמצאים בחוץ ושומרים מרחק, הסיכון פחות ברור, וכנראה גם פחות דוחק. אישית, גם לי די לא נוח לעטות מסכה (והאדים על המשקפיים הם סיוט). ובכל זאת, אי-הנוחות הקטנה יחסית של המסכה מתגמדת לעומת מה שקורה כשבאמת חולים, או מול התחושה האיומה שהדבקת מישהו אחר. (זו הדרך המנומסת שלי, כילידת סיאטל, לנסח את זה. מושל ניו ג׳רזי המתוסכל, פיל מרפי, אמר זאת כך: ״אתם יודעים מה באמת לא נוח ומעצבן? כשאתם מתים״.)
אי-הנוחות הקטנה יחסית של המסכה מתגמדת לעומת מה שקורה כשבאמת חולים, או מול התחושה האיומה שהדבקת מישהו אחר
אוריאל
ההבחנה בין "שינוי מערכתי" מצד אחד לבין "בחירות אישיות" בעלות השפעות "מיידיות" מצד שני מעניינת. אני מסכים שקשה יותר לקשר באופן אינטואיטיבי בין הפעולה שלנו לבין שינוי האקלים; הפער בין המיקרו למאקרו עצום, כנראה רחב יותר מהפער בין המיקרו למיקרוב (שאף הוא אינו זניח — אחרי הכול, אנחנו לא באמת רואים את הנגיף, ואילו שינוי האקלים קל לנו יותר לתפוס). ובכל זאת, זו יותר שאלה טכנית מאשר מוסרית — בשני המקרים, אדם אחד משפיע על רווחתם של אחרים.
האיזון שאת מזכירה בין שתי אי־הנוחות — או ליתר דיוק, אי־נוחות לאחד וסיכון לאחר — הוא, לדעתי, לב העניין. אם הסיכון לאחרים גובר על כל שיקולי הנוחות האנוכיים, למה לנהוג במכוניות בכלל? הרי בכל פעם שעושים זאת מסכנים את חייהם של אנשים אחרים. ובכל זאת, אנשים לא הפסיקו לנהוג, ובהם רבים שהיו עוטים מסכות בשטחים פתוחים, גם כשיש בהם מעט מאוד מגע עם אנשים, ואפילו כשאיש אינו בסביבה. זה מה שמטריד אותי, הרבה יותר מאי־הנוחות הגופנית שבעטיית המסכה — כפי שזורו ממחיש היטב. אבל אני מסכים, למות יכול להיות די מעצבן — וחיי העולם הבא — עוד יותר!
אלכסנדרה
מקובל. חישוב הסיכון האישי משתנה מאדם לאדם (וכמובן, לא עוזר שרובנו לא טובים במיוחד בהבנת סטטיסטיקה..... אם כי שכחתי איזה אחוז מהאוכלוסייה אכן מתקשה בכך). למשל, קראתי על מומחי בטיחות שסבורים שהסיכון היומי שבנהיגה במכונית אינו שווה את זה, ומעדיפים לנסוע באוטובוס. הגישה הזאת מתאימה לי, אבל היא לא מתאימה לכולם. כמו בדוגמה של נהיגה ושינוי האקלים, החברה שלנו מאורגנת כיום סביב מכוניות, וקשה להתנתק מהן לחלוטין.
עם זאת, עטיית מסכה אינה מפריעה לבצע את רוב הפעילויות והצרכים היומיומיים, כמו ללכת לעבודה, לקנות מצרכים, או אפילו, בימינו, ללכת לרופא השיניים עם מסכות ומגיני פנים! כאן המסכה משמשת אמצעי סביר למדי לצמצום נזק חברתי — אפילו מסכות בד פשוטות התגלו כיעילות במידה ניכרת יותר מאשר להסתובב חשופי פנים וחופשיים מדאגות.
נדמה שיש משהו שמטריד אותך אישית יותר בכך שאנשים שומרים מרחק מאחרים, או עוטים מסכה בזמן רכיבה על אופניים, דיג או כל פעילות יחידנית שממילא נעשית במרחק מאחרים. מה שעומד כאן על הפרק נראה מטפיזי לא פחות מפיזי. אילו נסיבות — אם יש בכלל נסיבות כאלה — יגרמו לך לאמץ עקרונות כאלה של ריחוק חברתי (או ריחוק פיזי, כפי שאחדים מעדיפים לומר)? האם אתה מתנגד לאמצעי הזהירות האלה עקרונית, מפני שהם פוגעים באינטימיות, בשקיפות או בביטוי האישי? ואם כן, אילו סיכונים יוכלו להטות את הכף מול החששות האלה שלך?
המסכה משמשת אמצעי סביר למדי לצמצום נזק חברתי
אוריאל
אני לא יודע אם העובדה ש״החברה מאורגנת כיום סביב״ משהו היא טיעון מוסרי טוב. פעם החברה הייתה מאורגנת סביב עבדות. האם פירוש הדבר שבאותה תקופה פשוט היה צריך לקבל זאת? אני מניח שלא. אז האם נותר לנו לשקול אי-נוחות אישית (רע!) מול הסיכון לגרום ״אי-נוחות״ לאחרים (רוע!)? איך נקבע, במרחב הציבורי, מהו ״הרע במיעוטו״? הרי שניהם סובייקטיביים במידה רבה. נניח שעטיית מסכה גורמת לי ייסורים שלא ייאמנו, בגוף ובנפש — האם אז הסירוב לעטות אותה יהיה מוצדק מוסרית? וגרוע מכך: עצם החיים (שלא לדבר על יצירת חיים) כרוך כמעט מטבעו, וכמעט ללא הפסקה, גם באי-נוחות וגם בסיכון לאחרים. בכל יום אני חווה אי-נוחות כלשהי בחיי, ובכל מגע עם אנשים אחרים, קל ככל שיהיה, אני מסכן אותם באופן כלשהו — עלול לגרום להם אי-נוחות, או גרוע מכך. אז האם עליי להתאבד?
אלכסנדרה
״החברה מאורגנת כיום סביב״ — זו קביעה תיאורית, לא הוראה מוסרית...
הוראה מוסרית, למשל, יכולה להיות: אוי ויי, בן אדם, די עם הדרמה. פשוט תעטה כבר את המסכה, לעזאזל.
המשך יבוא...
תגובות