יש לכם לב?
מטרופוליס, סרטו האילם המופתי של לאנג מ־1927, אולי נאיבי, אבל הוא ראה למרחוק ולעומק — אל תוך לב האפלה
הצפה אדירה הכריעה את עיר הפועלים התת-קרקעית, וכשהבניינים הגבוהים והמכוערים הוצפו מלמעלה, אלפי הילדים שחיו בהם ניסו להימלט מן השיטפון בחוסר אונים. הם לא ידעו שההצפה נגרמה מחבלה המונית במכונות שהחזיקו את המים בחוץ — השתוללות לודיטית שביצעו הוריהם עצמם, הפועלים הזועמים. בקושי נושמים, הילדים נהרו אל מריה כדי להציל את חייהם, שנחנקה כמעט למוות ועשתה כמיטב יכולתה, בלי לדעת שהאני האנדרואידי שלה הוא שהסית את ההורים הפרולטריים לבצע את רצח-הילדים המרדני הזה.
גם אני הייתי שם איתם, מוכן לקפוץ אל המערבולת הסוחפת של מראות וצלילים — אף שישבתי בכיסא נוח למדי, מול המסך הכסוף בקולנוע קורנל, וצפיתי בסרטו המופתי של פריץ לאנג מ-1927, מטרופוליס, בליווי הופעה מופלאה של תזמורת אלוי.
מטרופוליס היא גן עדן למעמד העליון וגיהינום למעמד התחתון, ושניהם אינם יודעים על הל
מטרופוליס היא גן עדן למעמד העליון וגיהינום למעמד התחתון, ושניהם אינם יודעים על הל: היא המתה-החיה של העיר, אשתו המנוחה של אדון העיר, וזיכרון כואב עבור ידידו־אויבו, הממציא, שסוף סוף מצא דרך להחזיר את הל לחיים — כאוטומט.
אבל מי שאנו עוקבים אחריו מקרוב מכול הוא פרדר, בנה של הל המקורית ושל אדון העיר. הוא מגלה את האמת שמתחת לפני השטח על גן העדן האבוד שלו ומתאהב במריה הנמרצת, הרואה בו פתרון של שלום לחולייה של מטרופוליס: הוא ה״מתווך״ שהלב שלו (Heart) יכול לחבר בין הראש (Head) — האליטות — לבין הידיים (Hands) — הפועלים.
מריה רואה בו פתרון של שלום לחולייה של מטרופוליס: הוא ה״מתווך״ שלבו יכול לאחד את הראש — האליטות — ואת הידיים — הפועלים.
שילוש ה־3H חודר לכל הסרט. הוא נוכח בו במפורש, אולי אפילו באופן בוטה מדי: מריה חוזרת על התובנה הזאת בשלוש הזדמנויות שונות, בת-הדמות האנדרואידית שלה מגיחה מתוך לב חשמלי, פרדר ממשיך לאחוז בחזהו, ובאופן הברור מכול — כתובית הסיום של הסרט פורשת את ה־3H על פני כל המסך. אין פלא אפוא שמבקרים רבים, אפילו לאנג עצמו, ראו את מטרופוליס כיצירה נאיבית להחריד. ובכל זאת, דווקא הנאיביות הזאת, משום שהיא חושפת את לבה בלי כחל וסרק, צלול ופתוח, היא שהופכת את מטרופוליס ליופי המבעית שהוא.
אם הלב הוא אהבה, מטרופוליס מראה שגם היא עלולה לחזור כבומרנג
אבל הלב נוכח גם במובלע, ובאופנים מעניינים יותר. אם הלב הוא אהבה, מטרופוליס מראה שגם היא עלולה לפעול כבומרנג: בעוד שאהבתם של פרדר ומריה יכולה להביא גאולה, אהבת אביו של פרדר והממציא להל, בחייה או במותה, היא שהביאה את האסון מלכתחילה.
פרויד מביס את מרקס: איד רעבתני בולע מאבק מעמדי צודק ופולט השמדה עצמית הדדית מובטחת
אם הלב הוא רגש, האם הוא לא הסיבה עצמה לאסון? אחרי הכול, מטרופוליס צולל אל תהום תודעת ההמון: הדרכים הערמומיות שבהן פחד, קנאה, זעם ונקמה דוחפים אנשים, בהמוניהם, אל קדחת של הרס. פרויד מביס את מרקס: איד רעבתני בולע מאבק מעמדי צודק ופולט השמדה עצמית הדדית מובטחת. המעמדות הנמוכים והגבוהים כאחד משתתפים בחגיגות של זעם. שניהם מתפתים בידי מריה הרובוטית: הפרולטריון משתכר ממילותיה, הקוראות לו לאחוז בנשק נגד המכונות; בני האצולה מזילים ריר למראה תנועותיה, והריקוד המהפנט שלה מושך אותם להרוג זה את זה למענה ובגללה. שריפתה של מריה הרובוטית על המוקד אינה מביאה הקלה, אלא מראה באיזו קלות לבבות אומללים יכולים להידרדר לציד מכשפות.
לבה של מריה, ששוכפל באנדרואיד, מפיח חיים בזונה המרושעת מבבל, הרוכבת על החיה בעלת שבעת הראשים אל תהום האפוקליפסה העולמית.
לבסוף, אם הלב הוא התעלות — השראה וגאולה שמעבר לעולם הזה — מטרופוליס מדגים באותה מידה כיצד התעלות, הכרוכה לעיתים קרובות בדת, מזמינה יהירות ונפילת האדם. מריה מספרת לפועלים את הסיפור המקראי על מגדל בבל כדי להסביר מדוע הראש האנושי — המבקש מגדל שיגיע עד השמים — והידיים — הבנאים שאינם מבינים דבר — זקוקים ללב כדי שלא יתפזרו ויקרסו. אבל דווקא לבה של מריה, ששוכפל באנדרואיד, הוא שמפיח חיים בזונה המרושעת מבבל, הרוכבת על החיה בעלת שבעת הראשים אל תהום האפוקליפסה העולמית.
בין אם מדובר באהבה, ברגש המוני או בהתעלות, מטרופוליס — נאיבי ככל שיהיה — חושף בעקביות את צדו השפל של הלב. כולם עובדים את מכונת הלב, בין באדישות רדומה ובין בנהנתנות, ובכך מבשרים את אבחנתו הקולעת של לואיס ממפורד מ־1935 על הקפיטליזם: ״המכניקה נעשתה לדת החדשה, והיא העניקה לעולם משיח חדש: המכונה... המכונה הופיעה כדמיורגוס החדש, שנועד לברוא שמים חדשים וארץ חדשה״ (ולקריאה עכשווית בנושא ראו את ספרו של מקארהר, קסמי הממון (The Enchantments of Mammon)).
בחזיונו המסויט של פרדר, ממון — מכונת הלב — הופך למולך, האל הזולל הדורש את הקרבתם של ילדים, ומבשר את מה שהפועלים יעשו בקרוב לילדיהם שלהם. אבל אז הנבואה מכפילה את זוועותיה, ושוב יוצאת אל מחוץ למסך הכסוף, כשההורים עצמם, מורעבים וקרחים, מוקרבים בכבשנו של מולך בעיצומה של מכונת הלב.
עליית הנאציזם נשענה במידה רבה על לב האפלה ההוא.
עליית הנאציזם נשענה במידה רבה על לב האפלה ההוא. האהבה ללא תנאי לאב־המנהיג ולארץ־האם, ואהבתם ללא תנאי, Deutschland, Deutschland über alles, über alles in der Welt! (״גרמניה, גרמניה מעל לכול, מעל לכל דבר בעולם״); כוחם הסוחף של רגשות המונים נוחים לעיצוב נגד מי שמוצגים כאויבי הציבור; והאלהתו הכמעט מוחלטת של הגזע הארי בדמות העל־אדם.
כשהנאצים עיקמו וסובבו את ניטשה, קל להבין מדוע חיבבו את מטרופוליס, שהרי אפשר בקלות לשרטט הקבלות חזותיות בין יצירת המופת של לאנג לבין ניצחון הרצון של לני ריפנשטאהל מ-1935, שנוצר פחות מעשור לאחר מכן. הביטו בהמונים מתקהלים, צועדים, מייצרים ומצייתים; ראו את עלייתה של הערצה דתית חדשה תחת דגל צלב הקרס.
כשהנציונל-סוציאליזם מתעל את זעמם של הפועלים המיואשים לתפארת האומה, האם הפיהרר אינו פרדר האמיתי, המשתמש בלבו הענק כדי לאחד מחדש את הפולק ולהשיב לו את הרייך?
האם עלינו אפוא להתכחש ללב ולפנות תחת זאת לחשיבה קרה ולעשייה דמוית-אוטומט? אולי עלינו לעשות זאת; אולי כבר עשינו.
האם עלינו אפוא להתכחש ללב ולפנות תחת זאת לחשיבה קרה ולעשייה דמוית-אוטומט? אולי עלינו לעשות זאת; אולי כבר עשינו. אני בספק אם סרט נאיבי כל כך, שחולל מהפכה בכל כך הרבה מוסכמות, היה נוצר היום, ואם כן — אני מניח שהוא היה מוקע הן בשל תוכנו (פאם פאטאל רוצחת-ילדיה?) והן בשל מעשיו של הבמאי (M — כמו Murder, רצח?).
מה שהופך את הלב לחיוני כל כך הוא בדיוק הספק הזה שבין האפלה לאור.
אבל אולי לא כדאי לנו למהר לוותר על הלב בגלל כוח המשיכה המרושע והפוטנציאל ההרסני הטמון בו, שהרי מה שהופך אותו לחיוני כל כך הוא בדיוק הספק הזה שבין האפלה לאור. לב כזה הוא מכריע דווקא משום שאינו דטרמיניסטי; הוא נפתח לאמונה בלי להיכנע לפטליזם. הלב הזה הוא חופש.
אי-אפשר לבטל את הבחירות שלך, אלא רק לבחור בחירות חדשות, אולי טובות יותר. הלב חלול בלי בחירה שתעניק לו טעם ותכלית.
חשבתי על כך כשנזכרתי בסצנה האהובה עליי: פרדר נכנס לביתו של הממציא בחיפוש אחר מריה הכלואה. ברצף נפלא הוא נכנס למבוך מורכב, חדר אחר חדר, מדלת אחת אל הבאה. דלתות מסוימות נפתחות לפניו, אחרות מחכות שיפתח אותן, ובחדרים אחרים יש כמה דלתות שדרכן הוא יכול לנסות לעבור. ותמיד, אחרי כל כניסה, הדלת נסגרת מאחוריו, ופרדר מנסה נואשות לפתוח אותה מחדש. ללא הועיל. ואז עולה בדעתו — וגם בדעתנו — שעליו להשתמש בכלי כדי להשאיר אותה פתוחה למחצה. פרדר עושה בדיוק כך, אבל הדלת נסגרת שוב, בעוצמה רבה מאי-פעם. וכך גם החופש — אי-אפשר לבטל את הבחירות שלך, אלא רק לבחור בחירות חדשות, אולי טובות יותר. הלב חלול בלי בחירה שתעניק לו טעם ותכלית. ייתכן שגם פרדר חשב על כך, כשהחזיק בחוזקה בצעיף של מריה — ובתקווה להתאחד איתה מחדש — ולבסוף הבין שעליו להעמיק, אל תוך האפלה.
אחרי הכול, עלינו לזכור שמטרופוליס עצמו הוא יצירה של לב ושל אהבה, שנולדה בין לאנג לאשתו השנייה, תיאה פון הארבו. היא כתבה במיוחד לסרט את הרומן הנושא את שמו, ויחד עם לאנג כתבה את התסריט. נישואיהם הסתיימו עם הנאציזם: ב־1933 התגרשו בני הזוג, לאנג נמלט לארצות הברית, והארבו נשארה בגרמניה. מטרופוליס שהותירו אחריהם הוא סרט אילם שדורש הקשבה מדוקדקת — לב פועם שמבקש מכם לשמוע את שלכם, וגם להיענות לו.
תגובות