מרגרט, סיפור סתווי
מה אם גרמתם שלא מרצונכם למותו של אדם? עד כמה הייתם מרחיקים לכת כדי לתקן את טעותכם? כדי להקל על מצפונכם? כדי שיסלחו לכם? אבל מי בדיוק יסלח? האם הייתם יכולים להמשיך לחיות עם עצמכם, או שעצם המחשבה על כך הייתה בלתי נסבלת? סרטו של קנת' לונרגן, מרגרט מציג את השאלות המטלטלות האלה, ומתאר דרמה שבה תפיסות מוסר ואחריות מתנגשות.
יום אחד מחליטה ליסה, תלמידת מנהטן בת שבע־עשרה, לקנות כובע בוקרים. בחיפוש אחר האביזר המושלם היא מבחינה לפתע במרטי, נהג אוטובוס בעיר ניו יורק החובש כובע שמוצא חן בעיניה. לרגע מצטלב מבטו במבטה, כשהיא מנופפת אליו ורצה לצד האוטובוס, ושואלת אותו מאין השיג את הכובע. מרטי מחייך אליה בחזרה ומסיר את עיניו מהכביש. בתוך רגע הוא פוגע בהולכת הרגל מוניקה פטרסון. מוניקה נחנקת והוזה, וכעבור זמן קצר מתה בזרועותיה של ליסה. האם ליסה היא עדה לתאונה הקטלנית, או הגורם לה?
בניסיון להבין מה קרה ולעשות בו סדר, ליסה יוצאת למסע בגבולות האשמה האישית והאחריות. אך היא אינה מרשה לעצמה להתאבל באופן סביל. במקום זאת היא מנסה באופן פעיל לתקן את מה שהיא רואה בו טעות קטלנית (שלה), תאונה שלא הייתה אמורה להתרחש לעולם ושעליה היא מבקשת נחמה. אבל ממי? האם ליסה מבקשת מאחרים לסלוח לה, או שהיא מבקשת סליחה מעצמה? והאם היא באמת מבקשת סליחה, או שמא היא מחפשת דווקא את מי שחולל את התאונה כדי להרשיע אותו? מה חשוב יותר — החיפוש אחר סליחה או החיפוש אחר הרשעה? ולמי היא אומרת ״אני מצטערת״? למשפחת הקורבן, לנהג האוטובוס, לעולם, לעצמה?
ככל שהסרט מתקדם, שאלות על סליחה מפנות את מקומן למרכיב אחר — אחריות. של מי האשמה, למעשה ובמלואה? מי נושא באחריות? את מי יש להרשיע? האם ליסה הייתה עדה לתאונה, או גורם, זרז של המוות? מי צריך לקחת אחריות (באופן פעיל), ועל מי יש להטיל אחריות (באופן סביל) למה שקרה?
מי צריך לקחת אחריות (באופן פעיל), ועל מי יש להטיל אחריות (באופן סביל) למה שקרה?
סצנה אחר סצנה ליסה נעשית מעורבת יותר ויותר בתוצאות התאונה. מבחינה נפשית, כשהיא מתחילה להבין את השלכותיה המשפטיות והאישיות. מבחינה רגשית, כשהיא שוקעת במעמקי התודעה. ומבחינה גופנית, כשהיא מבלה פחות זמן עם משפחתה ויותר זמן בסביבת הקורבן. אבל מה בדיוק מניע את ליסה?
בחיפוש אחר תשובות ודאויות שאיש אינו יכול להבטיח, מניעיה של ליסה נותרים למעשה לא ברורים — ספק שמביעה לא רק אמה, אלא גם אמילי, חברתה הטובה של הקורבן, שליסה מבלה עתה את רוב זמנה בחברתה. האם ליסה מנסה פשוט להשקיט את נפשה, או להתמודד בכל מאודה עם אחריותה? האם היא מעוניינת בחיפוש כן אחר האמת, או שהיא מחפשת ״אשראי חברתי״ ומצפון נקי? בשיחה עם אביה בטלפון ליסה אפילו אומרת לו: ״לא שאני מנסה להפוך את מותה הנורא של האישה הזאת למכון הכושר המוסרי הפרטי שלי…״, כאילו היא מנסה לשכנע את עצמה שמעורבותה אינה קשורה אליה, אלא נוגעת כולה לרמה מוסרית גבוהה יותר — אוניברסלית ומופשטת יותר מזו האישית.
למרות ייסורי החרטה, לעיתים נדמה שליסה מבינה שהייתה רק חוליה בדרמה — אחרי הכול, היא לא זו שנהגה באוטובוס ועברה באור אדום. נהג האוטובוס הוא שעשה זאת, ולכן היא אינה יכולה — ואינה צריכה — לשאת בכל האחריות. אבל האם הוא צריך לשאת בכולה?
התשובה החיובית אינה מספקת את ליסה. אבודה בחיפוש אחר האמת, היא אפילו מתחילה לפקפק בזיכרונה. בתחילה, כשנחקרה לראשונה, אמרה למשטרה שהיא משערת שהנהג נסע כשהאור היה ירוק; מאוחר יותר, כשהיא מתעמתת עם הנהג עצמו, היא מודה ששיקרה: ״אני לא מנסה להחזיר אותה לחיים, אני מנסה לספר מה באמת קרה״, אומרת ליסה. ״אבל כבר עשית את זה!״ משיב הנהג. ״אני יודעת, אבל שיקרתי (...) זה היה כאילו הסתכלנו זה על זה ואמרנו: בוא לא נגיד מה באמת קרה״, מסכמת ליסה.
מדוע חוזרת בה ליסה מהצהרתה הראשונה? האם היא עושה זאת מתוך אשמה, או מתוך צדקנות? כשהיא מבינה שנעשתה שותפה לפשע, ושטעתה בפירוש מה שנראה לה כהבנה הדדית, ליסה אחוזת אובססיה להשיב אל השולחן את האמת, את האמת שלה אל השולחן. היא מכירה בכך שהייתה צריכה לומר מלכתחילה שהאור היה אדום, ומצדיקה את בחירתה לשקר באמצעות הפחד — היא אומרת לאמילי שפשוט הייתה ״מפחדת מדי לומר את האמת״.
כשהיא מבינה שהייתה ונעשתה שותפה לפשע, ליסה אחוזת אובססיה להחזיר את האמת, את האמת שלה.
אבל ממה היא פחדה? מלקחת אחריות, או מלהצביע על אחריותו של מישהו אחר? כך או כך, חזרתה של ליסה מהצהרתה מסמנת, כך נדמה, נקודת מפנה באופן שבו היא מבינה את משמעותה של האחריות ואת השלכותיה. אילו טענה שהאור היה ירוק כשהאוטובוס חלף, הייתה ליסה מרמזת שמוניקה, קורבן התאונה, חצתה בניגוד לאור ברמזור. בהגנה על טענה כזאת הייתה מטילה את האחריות על המתה במקום על החיים, והופכת את הקורבן לאשמה. מה שנחשב בעיניה לתאונה הופך עתה בבירור, בתודעתה, לפשע — וזה יותר מכפי שהיא מסוגלת לשאת.
לא רק שליסה עצמה נפגעת מכך, אלא ששינוי הנרטיב שלה מוביל להתפוררות היחסים בין האם לבת — דווקא מפני שהוא נולד מתוך היחסים האלה. למעשה, הווידוי הראשון של ליסה בעניין האור הירוק היה עצה מאמה, שביקשה ממנה לחשוב פעמיים לפני שתאמר למשטרה שהאור היה אדום, מפני ש״לאיש יש משפחה והוא עלול לאבד את עבודתו.״ מעתה ליסה אינה יכולה אלא לנעוץ באמה מבט קשה, כאילו אמרה לה שחשיפת האמת היא — וצריכה להיות — חשובה יותר מהסיכון שאדם יאבד את עבודתו, בייחוד אם אותו אדם הוא מקור התאונה.
מעניין שלאחר הסצנה במשרדו של השוטר בא ויכוח בבית הספר של ליסה על אירועי 11 בספטמבר. ליסה משתלטת על השיחה ומתווכחת עם תלמיד מהכיתה שמגן על אפגניסטן: ״למה להגן על מדינה שרצחה 3,000 אנשים?״ — ובכך מהדהדת באופן מוזר את השאלה האפשרית שהייתה יכולה להפנות לאמה: ״למה את מגינה על אדם שרצח אדם אחר?״
הפער בין ליסה לאמה הולך ומתרחב לאורך הסרט. כשהיא חשה שלא רק שאמה אינה מבינה אותה, אלא גם אינה שומעת אותה, ליסה מעמתת אותה עם חומרת המוות, שאמה אינה נראית כמי שמכירה בה: ״זה לא משנה, שום דבר מזה לא משנה בכלל״, ליסה אינה יכולה שלא לצעוק כשאמה מתוודה בפניה על דאגותיה בחיים. ״יש בעולם הזה בעיות חשובות יותר מהיחסים בינינו. יש שם למטה עיר שלמה שנותנת לאנשים למות, אז למי אכפת מהזוטות האלה? למה את מטרידה אותי בכל זה? זה לא משנה!״
״יש בעולם הזה בעיות חשובות יותר מהיחסים בינינו. יש שם למטה עיר שלמה שנותנת לאנשים למות, אז למי אכפת מהזוטות האלה? למה את מטרידה אותי בכל זה? זה לא משנה!״
וכך, מה שהיה יחסי אם־בת אוהבים הופך עתה להשתקפות של הזוטות, השבריריות והאבסורדיות של החיים ושל העולם שבו חיה ליסה וחיים כולנו. לאחר שחוותה דבר חשוב ומשמעותי כל כך — מוות — בהשוואה לדאגות חסרות המשמעות של החיים, ליסה מבינה שהניסיון לעשות סדר במוות עלול פשוט להסתכם בהתעסקות בהבלי החיים. אחרי הכול, גם לאחר שהמוות נכנס לתמונה, סביבתה של ליסה אינה יכולה שלא ללכת לאיבוד בתוך גבולות הנורמליות. לכן היא מופיעה כדמות היחידה שבאמת מהרהרת בסוגיות החיים האמיתיות ומתמודדת איתן — מוות, אי־צדק, החיפוש אחר האמת ואחריות.
הקריאה של ליסה למשמעות ולעשיית סדר מהדהדת את מה שאלבר קאמי כינה ״האבסורד״. האבסורד, המתייחס למתח שבין הצורך האנושי לחפש משמעות הטבועה בחיים לבין חוסר היכולת למצוא כזאת, משום שהעולם חסר משמעות, כאוטי ואי־רציונלי, משקף את המצב שבו ליסה מוצאת את עצמה. ליסה אינה רק מנסה לחפש משמעות ביקום שאין בו משמעות; היא מחפשת צדק בעולם לא צודק, חמלה בחברה נטולת חמלה, סליחה בקרב אנשים שאינם יכולים להעניק לה אותה, ושקט נפשי שאי־אפשר להשיגו, מפני שברגע שהדילמה המוסרית נכנסת לתמונה הוא מתגלה כאשליה.
ליסה מחפשת צדק בעולם לא צודק, חמלה בחברה נטולת חמלה, סליחה בקרב אנשים שאינם יכולים להעניק לה אותה, ושקט נפשי שאי־אפשר להשיגו, מפני שברגע שהדילמה המוסרית נכנסת לתמונה הוא מתגלה כאשליה.
ובכל זאת, בין שחיים בתוך האבסורד ובין שלא, מה שמרגרט מנסה לומר לנו הוא אמת מרה מכפי שחשבנו. לאורך הסרט לונרגן מראה בבירור שאיש אינו לוקח את ליסה ברצינות. אמה, אמילי, השוטרים, המורה למתמטיקה של ליסה ומרטי — כולם מתייחסים לגילה הצעיר ולחוסר ניסיונה כדי להסביר את תגובותיה המוגזמות ואת מזגה האימפולסיבי. אבל מה אם הגיל הוא רק כסות? מה אם הסיבה האמיתית לכך שאנשים אינם לוקחים את ליסה ברצינות היא פשוט שהם (אנחנו?) נעשו קהים וחירשים דיים לכאבם של אחרים, לזעקתם לעזרה, להבנה ולחמלה?
מה אם הסיבה האמיתית לכך שאנשים אינם לוקחים את ליסה ברצינות היא פשוט שהם (אנחנו?) נעשו קהים וחירשים דיים לכאבם של אחרים, לזעקתם לעזרה, להבנה ולחמלה?
נראה שזו בדיוק המסקנה שאליה הגיעה ליסה. כפי שקנת' לונרגן עצמו יודה: ״העולם גדול מכדי שתוכלו לשפר אותו או להשפיע עליו — זה משהו שרובנו מגלים״. ובכל זאת, ליסה רוצה ומקווה להוכיח את ההפך. היא מבינה שאין דרך קלה. כשהיא צועדת בנתיב הגאולה, היא מתמודדת עם דילמה מוסרית רחבת יריעה: האם עליה להוקיע את הנהג? מה תהיה משמעותה של הוקעה כזאת? האם יהיה זה רק טיהור של מצפונה? מעשה נקמה? או רצון לצדק?
כאן ראוי להזכיר את דילמת ה״או־או״ של קירקגור. כיצד על ליסה לחיות לאחר הטרגדיה? האם עליה להקדיש את עצמה לאופן החיים האסתטי ולחפש את האמת למענה שלה, או שמא עליה לבחור דווקא באורח החיים האתי שבו רדיפת האמת והצדק תהיה עניין אזרחי?
מדילמות מוסריות אל הצדק, ליסה שואלת את עצמה אם — ומדוע בכלל — עליה לעשות כל שביכולתה כדי להעניש את נהג האוטובוס, גם במחיר פגיעה במשפחתו, או שמא עליה פשוט לוותר על צדק בנוסח ״עין תחת עין, שן תחת שן״. אחרי הכול, מה אם די בכאב המוסרי ובחרטה שמרגישים וחווים ברמה האישית?
זה כנראה מה שליסה קיוותה לו, כשציפתה מנהג האוטובוס להכיר במידה מסוימת באחריותו ולהביע חרטה. כשהיא מחליטה לברר זאת, ליסה מפתיעה את מרטי ואת משפחתו במרפסת ביתו. בשיחה איתו על התאונה היא חשבה שהוא היחיד שמסוגל להבין במלואו את מה שעובר עליה, מפני שהם חלקו אותה חוויה טראומטית. ובכל זאת, במקום להביע אמפתיה, הבנה הדדית ומחויבות משותפת לאמת ולצדק, כפי שליסה ציפתה, מרטי מפגין הכחשה וזלזול במעורבותו בפשע: ״זו הייתה רק תאונה״, הוא חוזר ואומר.
ההתכחשות של מרטי, שמכה בה בתדהמה, רק דוחפת את ליסה לרצות ביתר שאת לחשוף את האמת על מה שקרה. כשהן נשאבות יחד, ליסה ואמילי, לתביעה אזרחית מורכבת בגין גרימת מוות, הן מבקשות פיצויים כספיים ואת פיטוריו לצמיתות של נהג האוטובוס: ״אני רק רוצה שמישהו ייקח אחריות על מה שקרה,״ אומרת אמילי. בתחנת המשטרה ליסה נאלצת לבסוף להצהיר שראתה את נהג האוטובוס חוצה את האור האדום בלי להביט בכביש.
ליסה חושבת שהווידוי שלה, הפעם כן ואמיתי, יהיה תחילת סופו של העניין. היא מצפה שמאחר שהיא עושה את הדבר הנכון — סוף־סוף אומרת את האמת — הכול יסתדר באופן אוטומטי וטבעי, ונהג האוטובוס ייעצר על הפשע שביצע. כאילו יש קשר סיבתי בין עשיית הדבר הנכון לבין השגת הצדק.
ליסה מצפה שמאחר שהיא עושה את הדבר הנכון — סוף־סוף אומרת את האמת — הכול יסתדר באופן אוטומטי וטבעי
אבל המציאות שוב נכנסת לתמונה כשהבלש הממונה על החקירה משיב לליסה שהתעלמות מרמזור אדום אינה יכולה להביא להאשמת הנהג ברצח, אפילו אם חציית האור גרמה למוות בשוגג. ליסה ההמומה שואלת אז אם אפשר להעמיד את הנהג לדין בגין הריגה או רצח מדרגה שנייה, ועל כך משיב הבלש בשלילה נחרצת. ״זה לא ייאמן!״ היא עונה, ושואלת: ״מה הוא צריך לעשות? להרוג אותה בכוונה?״ השוטר משיב: ״כן, כי זו ההגדרה של רצח.״ לליסה ברור שנהג האוטובוס לא דרס את האישה בכוונה, אך ברור לה באותה מידה שהוא עדיין צריך לשלם על טעותו.
בהמשך ליסה נעשית פחות ופחות סובלנית כלפי חוסר האחריות של הנהג וכלפי סירובו להודות שחצה את האור האדום. היא מרגישה שהיא נושאת לבדה בנטל הכבד של האחריות. ״תהיתי אם בכלל הרגשת רע בגלל מה שקרה״, היא שואלת את הנהג, וממשיכה: ״אני יודעת שהסחתי את דעתך, אבל ראיתי את האוטובוס עובר באור האדום, ואז הוא פגע באישה ההיא.״ הוא עונה: ״אולי נופפתי לך כדי לומר לך להתרחק מהאוטובוס, למען ביטחונך!״ ואז ממשיך: ״מי ידאג למשפחה שלי? ולשם מה? היא מתה, בסדר, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בעניין!״ ״זו הייתה אשמת שנינו״, מסכמת ליסה.
האם אדם באמת יכול להימלט מאחריות ולקפוא כשהוא נאלץ להתמודד איתה? בעוד שמרטי עושה, כך נראה, את שני הדברים, ליסה בוחרת להילחם באי־צדק ולחשוף את האמת. בעיני אמילי, צדק פירושו לגרום לנהג האוטובוס סבל רב ככל הסבל שהיא חשה. לכן אין זה מקרי, כנראה, שהסצנה הבאה נפתחת בציטוט שייקספירי על צדק וסבל: ״כמו זבובים לנערים פרועים, כך אנו לאלים; הם הורגים אותנו לשעשועם״. בעיני ליסה הציטוט מסביר את עצמו. הוא מדגיש את טבעו השרירותי של הצדק, שהרי עבור האלים המרושעים והבלתי מפוענחים, המתגמלים אכזריות ומתענגים על סבל, הצדק אינו אלא תחביב.
...הצדק אינו אלא תחביב עבור האלים המרושעים והבלתי מפוענחים, המתגמלים אכזריות ומתענגים על סבל.
וזו בדיוק תמציתו של מרגרט. הסרט אינו עוסק באופן שבו תאונת אוטובוס השפיעה על חייה של אישה צעירה, אלא באדישותו הקוסמית של העולם לחוויה של ליסה. מרגרט מציג עולם שממשיך להתקיים ולתפקד סביבה, מעבר לטראומה שלה ולמרות הטראומה שלה. חיים שממשיכים לנוע עבור אנשים שהטרגדיה של הזולת אינה נוגעת להם.
האם זו רק טעות של חוסר תשומת לב מצד עולמנו, או שמא ביטוי לסירוב אמיתי להקשיב? האם נעשינו קהים, חסינים וחירשים לקריאתם של אחרים? מתי נעשו אחרים שקופים כל כך בעינינו, שאיננו יכולים לראות אותם עוד, במקום שיהיו שקופים למחצה, כך שנוכל לראות בבירור אל תוכם? מתי איבדנו את היכולת להקשיב לאחרים, כדי שנוכל להפגין אמפתיה, חמלה ואפילו רחמים? האם התחלנו להתבייש להרגיש רגשות כאלה ולהביע אותם, או שפשוט אכפת לנו פחות?
מתי איבדנו את היכולת להקשיב לאחרים, כדי שנוכל להפגין אמפתיה, חמלה ואפילו רחמים?
במהלך המסע שלה ליסה מתעלה לא פעם מעל החוויה הפרטית שלה, כדי להרחיב ולהעמיק את הבנתה של המצב האנושי. אבל כשהיא מהרהרת ברמות האחריות והצדק, במשמעותם ובהיעדרה, באמת ובחובה המוסרית לחשוף אותה, ובכורח לבחור — האם היא מצליחה להתעלות מעל עצמה? האם היא באמת שמה את עצמה בנעליהם של אחרים כדי להבין את חווייתם? ומה באשר לחמלה? האם היא חשה אותה כלפי אמילי, או כלפי בן זוגה של אמה שמת בפתאומיות מהתקף לב, או שגם היא, במידה מסוימת, חירשת לאחרים?
כשהיא משתמשת בעצמה כנקודת מוצא, ליסה מעדיפה להאפיל על הספקות כדי להגיע לוודאות. אך בכך היא הופכת את טרגדיית התאונה לכלי ומנכסת אותה לעצמה כדרך להשלים את חייה. אמילי תטיח בה זאת בכוח: ״זו לא אופרה, אל תהפכי אותנו לדמויות בסיפור שלך״. ליסה תשיב: ״אני מרגישה כל כך רע בגלל מה שקרה, ואני מנסה לעשות משהו בעניין.״ הווידוי מגיע לשיאו כשליסה אומרת בבכי, לאחר שמשפחתה של מוניקה שואלת מה עניינה בכל הסיפור הזה: ״אני זו שהרגה אותה, אבל לפחות אני יודעת שעשיתי את זה, בניגוד לנהג האוטובוס. כל מה שאני רוצה הוא שמישהו יודיע לו שמה שהוא עשה היה לא בסדר.״
וכך מסתיים הסרט — בשאלות בלתי פתורות על צדק, חמלה אמיתית ואמת. אבל האם אי־פעם יוכלו שאלות כאלה — להיפתר? כשליסה ואמה הולכות לאופרה, ליסה חוצה את דרכו של אוטובוס הנוסע ברחוב. מרטי נוהג. או שמא לא? לעולם לא נדע. אבל ככל שהחיים יחלפו, ליסה בוודאי — תבכה ותדע מדוע.
ג׳רארד מנלי הופקינס, ״אביב וסתיו״
מרגרט, האם את אבלה
על חורשת הזהב המשילה את עליה?
עלים, כמעשי האדם — את,
במחשבותייך הרעננות, עוד דואגת להם, הלא כן?
אך ככל שהלב מזדקן
הוא יביט במראות כאלה בקרירות
אט־אט, ואף אנחה לא יפלוט
גם כשעולמות של עצים חיוורים מוטלים, מתפוררים עלה־עלה;
ובכל זאת תבכי, ותדעי על מה.
עכשיו, ילדה, אין חשיבות לשם:
מעיינות הצער כולם אחד.
לא הפה, וגם לא המחשבה, ביטאו
את ששמע הלב, את שניחשה הרוח:
זהו הכיליון שאליו נולד האדם,
ועל מרגרט את מתאבלת.
תגובות