היכן טמונה האהבה: לב, גוף ונשמה
האהבה טמונה בקשרים — היא מתעוררת לחיים בחיבור, אך מתה בכבילה. שיחה על נפרדות ועל חיבור.
מאת אוריאל אבולוף ושי סטרלזיק
אוריאל
כשבשקיעה של 20:44 אתם מתוודים בטלפון על הקושי להתחבר, כשאתם אומרים למישהו שאולי אתם נואשים מדי להיחלץ מן הנפרדות — ואז, פתאום, השיחה מתנתקת — ובכן, כשזה קורה, כנראה מחכה לכם מסע קודר וארוך עד עלות השחר.
תחנה ראשונה. אני נפרד. ואתם לא? נפרד ממה? ממנו וממנה ומהם, מזה ומכם ומהכול — מלבד עצמי. לא כך? אנחנו נפרדים. אבל אם באמת יש ״אנחנו״, איך אנחנו יכולים להיות נפרדים? ובכל זאת, זה המצב. חיתוך חבל הטבור הוא טקס החניכה שלנו לעולם הזה. נוצרים בחיבור, נולדים לנפרדות. זה כל כך נורא?
חיתוך חבל הטבור הוא טקס החניכה שלנו לעולם הזה. אנו נוצרים בתוך חיבור, ונולדים אל תוך נפרדות.
הפסיכולוג והפילוסוף היהודי אריך פרום חשב שכן. "מודעותו של האדם לנפרדות האנושית, בלי איחוד מחדש באמצעות אהבה", הוא כותב, "היא מקור הבושה. ובו בזמן היא מקור האשמה והחרדה. הצורך העמוק ביותר של האדם, אם כן, הוא להתגבר על נפרדותו, לצאת מכלא בדידותו." אבל מי, וכיצד, יכול אי־פעם לצאת מן הבדידות — אל האהבה?
שי
בשעה 20:41, כשהשמש סירבה לשקוע, ריחף ענן של קדושה דתית בשמי. דמות יפהפייה של קואן יין הקדושה קישטה את הרקיע. בידיה המקופלות לפני הלב הזכירה לי האלה את נישואיהם ואת גירושיהם של הגוף והנשמה. נוכחותה של קואן יין קדושה כאן, משום ששמה המלא, קואן־שי יין, פירושו המילולי הוא "המתבוננת בקולות (או בזעקות) של העולם (האנושי)". נוכחותה הקורנת הדהדה את האמיתות ששוחררו אל האוויר באמצעות הקישוריות הסלולרית.
שלוש דקות חלפו במרחב ובזמן, והקלה זרמה בי. הווידויים וההרהורים נתנו תוקף לייחוד ולמוזרויות שפעם חשבתי שהם שלי בלבד. הקלה, כשהכנות יצאה לחופשי כפגיעוּת. בתודה על הגילויים הקשבתי בריכוז, ואז שלושה צפצופים הכניסו אותי לטראנס של ניתוק. כבר לא היינו שם זה בשביל זה. נשארתי לבד עם מחשבותיי.
כשהדממה מתפשטת באדוות הבדידות האוניברסלית, אפשר עוד לשהות בשפע האהבה. הנפרדות מזינה בדידות, רעבה לחיבור ומולידה צורך ביוצא הדופן. איך נעז להשביע את הדחף האנושי הזה? בגוף או בנשמה, האנושות מצויה בתווך שביניהם. האם האהבה עשויה מן המלאכה המחוכמת של צירוף מילים והגדרת מעשים, או שהיא מדברת מעבר למגבלות הארץ, ונמתחת עד אין-סוף מעבר למה שאפשר להבין בשכל אנושי?
בזכות האהבה שבנשמה אנחנו פוסעים בעקבות אלוהות נעלה יותר. היא מתרחשת בשיחת נשמות, בדיאלוג של אהבה ברגע של התעלות. כאן אנחנו חווים את טוהרו של מה שמושל בכל צורות החיים, אנרגיית מקור החיים שכל חי תלוי בה. המפגש האוהב הזה מאפשר לנו להתעלות מיצור ארצי אל שורש הווייתנו. למה צריך לעוף כדי להכות שורש? המפגש שמעבר לעצמנו מרומם אותנו, מעניק לנו מחסה בבית שאיננו זוכרים, ומשאיר אותנו תלויים מעל האדמה שאליה אנחנו כבולים.
במקום שבו הציפורים הן האנשים והנשימה היא הרוח, נשמו אל האחד את נשמת האל.
אנו חיים יחד עם מי שבוחרים לרדוף אחר אהבה אנושית, אהבה שמספקת כשלעצמה, אף שלרוב נעדרת ממנה חוויית החיבור הנשמתית. יש בינינו המעדיפים להיפגש על קרקע משותפת. בשתי צורות האהבה זורמת האהבה בין הגופים, אך כאן היא מוגבלת על ידי החוויה האנושית. הצורה הזאת מטילה על האהבה את האחריות לקבל את פגמיהם של אחרים, לסבול את התפרצויות חיי היומיום שלהם, ולרפא את רגעי עברם. כמו טווח התנועה של שרירינו, בני האדם חיים בקצוות — קצוות שהווייתנו אינה יכולה לדחוק מעבר להם. האם הוגן לכפות את האהבה בין חומות המגבלה האנושית? האם האהבה נועדה להילכד בהדדיות שתלויה בתנאים? לנוכח המגבלות המגדירות האלה עולה בי השאלה: האם האהבה היא התשובה לבדידות, או שמא היא המרכיב הקטלני ברעל הכמיהה?
אוריאל
האם זו היפוכה של תחינת פרום לצאת מכלא הבדידות באמצעות האהבה — הצעה שדווקא האהבה לבני אדם היא הכלא שממנו צריך לצאת? האם האהבה הארצית, כלומר האנושית, היא הכלוב שמחזיק בחום את הציפור הנושמת, הנשמה, ומונע ממנה לנסוק לשמי ההתעלות, אל האחדות האלוהית הנכספת? נכריז על קרב קוסמי חדש: לב נגד נשמה?
אני מקווה שלא. ייתכן מאוד שזו רק משאלת לב שלי, אבל בוא נראה. מדוע אנשים פונים מלכתחילה אל מושג ה"נשמה"? מה יש ברעיון הזה, ובאידיאל הזה? ודאי שיש בו דברים רבים, אבל בעיקר, אני חושב, הנשמה מבטיחה שלמות ונצחיות. ההבטחה הכפולה הזאת חשובה במיוחד לחילונים; הנשמה מספקת נגיעה של התעלות בלי ההתחייבות — והנטל — של המטפיזיקה.
"אנו נעשים למה שאנחנו אוהבים, ומי שאנחנו אוהבים מעצב את מה שנהיה"
האם הנשמה היא גשר מודרני בין האל שהלך לעולמו לבין החיפוש אחר ההבטחה הכפולה שלו? קלרה הקדושה מאסיזי חיפשה חירות והתמרה באמצעות קשר של שיקוף עם האהוב הצלוב: "אנו נעשים למה שאנחנו אוהבים, ומי שאנחנו אוהבים מעצב את מה שנהיה" — דרך האהוב מוצאים את האמת על שבריריות האדם ועל הניצוץ האלוהי שבו. האם אהבה בין־אישית יכולה לגלות את אותו הדבר? אם כן, היא זקוקה לנשמה.
אלוהים יכול למות בשלווה, בעוד "הנשמה" מציעה לבני האדם את אותה הבטחה, אותה ודאות. יתרה מזו, היא ממזגת את השמימי ואת הארצי אל תוך "חברי־נשמה" — קשר אנושי שחורג מעבר לגופים הארעיים.
אבל איך זה ייתכן? אחרי הכול, הנשמה עשויה להיות מופת נצחי, ואילו בני האדם אינם מושלמים — אכן, פגומים כל כך — וכמובן בני־חלוף. איזו הוכחה יכולה להיות לנו לישות המוזרה, החמקמקה והמושכת הזאת המכונה "נשמה"?
האהבה היא תשובה אפשרית אחת. כשאנחנו אוהבים, אנחנו טועמים טעימה של שלמות ונצחיות.
זו ההבטחה הכפולה שאנחנו לוחשים זה באוזני זה כששפתינו נפגשות בנשיקה. אבל בעודנו לוחשים, רוחות הזמן מטיחות את מילותינו במציאות מוחצת. האהבה שאנחנו חיים כאוהבים אינה מושלמת ואינה נצחית. האהבה האנושית כופה על הנשמה המושלמת את האפשרות לטעות ולהיכשל.
כשאהבה מתה, הכתוב על הקיר הוא לעיתים קרובות הקיר עצמו — זה שאנו בונים סביבנו
משהו חייב להישבר — אבל מה? אנחנו יכולים להפריד את הנשמה מן האהבה: להותיר את הראשונה לאלוהים, ואת האחרונה לבני האדם. אנחנו יכולים גם להבחין בין שני סוגי אהבה — אהבה נשמתית לאלוהים, מושלמת ונצחית כשלעצמה, ואהבה ארצית, נטולת נשמה אך מלאה לב, אלינו, בני האדם הפגומים שאנו. או, באופן ארצי יותר, אפשר להפריד בין "אהבה" ל"חיבה": אני יכול לאהוב אותך, בגלל אותם רגעי הבטחה וזיכרונותיהם, אבל לא לחבב אותך כאדם — דווקא משום שאתה ממשי באופן לא מושלם, משום שאינך מגשים את ההבטחה הכפולה של אהבה נשמתית.
כשאהבה מתה, הכתוב על הקיר הוא לעיתים קרובות הקיר עצמו — זה שאנו בונים סביבנו כדי להתגונן מפני הכאב הכרוך במפגש עם האדם הממשי שלפנינו.
האם עלינו דווקא לקבור את הלב הפועם והמדמם, שמא יכתים אותנו מבפנים ומבחוץ, או שנעז לתקן אותו, לשתול אותו מחדש, בתקווה שיניב פירות טובים יותר?
ייתכן שהכול הוא רק עניין של נקודת מבט, התחומה בזמן ובמרחב. כשאהבה מגיעה לשיאה, היא עצמה הציפור החיננית ביותר, מצייצת מנגינות אלוהיות, אוספת אוויר מתחת לכנפיה כדי לנסוק אל הגבהים הגדולים ביותר של הרוח, התודעה והגוף. כשהאהבה מתרסקת, נוצותיה נושרות וחושפות את הציפור שהייתה קורנת פעם, וכעת נותרה עירומה עד העצם, גוף חבול עד שאי־אפשר לזהותו — כשזה קורה, ייתכן שתביט בציפור האהבה הזאת בגועל, בקושי זוכר את צבעיה המשכרים, או דווקא נזכר בהם בזכות האמת העירומה שהסתירו: שקר האהבה.
הנשמה לא רק מבטיחה שלמות ונצחיות; היא גם מבקשת סבלנות אל מול מה שעוד אפשרי.
אבל האהבה, כמובן, אינה משקרת. האוהבים הם שמשקרים, זה לזה ולעצמם. אך השקר שלהם — על עומקו הבלתי־מדיד של הקשר ביניהם ועל גובהו האינסופי — הוא האמת היפה ביותר שנאמרה. לא רק משום שהוא לוכד את הרגע המסוים הזה בזמן; לא רק משום שהוא חושף את הכמיהה האמיתית שבלב האוהבים, זה לזה ולנצח. הוא אמיתי גם בזכות התקווה הניצתת בו.
הנשמה לא רק מבטיחה שלמות ונצחיות; היא גם מבקשת סבלנות אל מול מה שעוד אפשרי. היא מציתה, או לפחות מזמינה, את הדמיון המשותף של האוהבים לראות מעבר לצרות הכאן והעכשיו ולא לוותר — בשם העבר והעתיד גם יחד.
לבסוף, בהבטיחם קשר נשמתי, על כל ההונאה העצמית המודעת שבו, האוהבים פותחים את הדלת לא רק לעצמם אלא לכול, כדי להתנגד לזהויותיהם הבודדות ולהגדירן מחדש. הם מוכיחים שחיבור אמיתי, ארעי ככל שיהיה, הוא בר־השגה.
ואיפה זה משאיר אותנו? האם שקר השלמות והנצחיות חיוני כדי להשאיר את האהבה בחיים?
שי
בטיעון שלך, הגופים משקרים והנשמות הן המוזיקאים הגורליים של לבבות האוהבים? מושגים כמו חוסר־מדידות, אינסופיות ונצחיות יוחסו ליכולתה של הנשמה לאהוב מעבר למגבלה האנושית, ובכך להוכיח את עליונותו של הקשר הנשמתי. במשימה לעבר אהבה ללא תנאי, הנשמה מנצחת את הכול.
הגוף מבטא אהבה במחוות חיבה מוסכמות, ואילו הנשמה אינה יודעת גבולות: היא מרחפת בחופשיות ביקום, מדברת בשפות זרות לציפיות שלנו מפתקי אהבה ומשלוחי פרחים ושוקולד. לכן נשארת לי תהייה: מדוע מעשי אהבה גופניים דחקו את קדושת הקשר של הנשמה עם האלוהי? באחריות לדחייה הזאת צריך לשאת פאולוס השליח — גדול תורמיה של המודרניות לאהבה הגופנית.
האיגרת הראשונה אל הקורינתים, פרק י״ג, מצוטטת שוב ושוב בחזרות שלנו על האהבה, וארזה את האהבה בחבילה עטופה בסרט. פסוקים 4–8 בשיר המפורסם הזה משרטטים את מה שאנו מקווים שיהיה החיבור העמוקה ביותר עם מי שאנו חולקים איתו את המילים האלה, משום שהם מכוננים מערכת חדשה של מצוות שהאוהבים אוהבים לחיות לפיהן. הרעיונות האלה, מצופים בחרוזי תפילה, מאירים את עוצמת התשוקה, מספרים את גמול המחויבות ומפארים את האחריות — ובכך מציגים סיפור אהבה יפהפה. אך כשמפשיטים את הסיפור וחותכים לעומקו, אנו מבחינים שהוא התחפש להבטחות של שליטה וכוח. אם אהבה מוגדרת כנוכחות יציבה ונאמנה, כיצד נוכל לוודא שתישאר כאן?
כשאנו נאחזים במחוג השעות של האהבה שזמנה עבר, אנו נאחזים בייאוש ומתחננים שיבחרו בנו, יסמנו אותנו, יביאו אותנו בחשבון. פאולוס מרגיע אותנו בדיבורו הנחרץ: נסבול, אך לא ניכשל. נחמותיו של פאולוס מלטפות את הסדק הרגיש ביותר באגו, ואנו נאחזים בהן, בלי לדעת שהן מפרידות אותנו מיופייה האמיתי של האהבה. בתשוקה האנושית אנו קוברים את מה ששייך לנו מטבעו יותר מכול — את הקשר הבלתי־ניתן לתיאור שלנו עם היקום. שהרי שום מעשה אנושי אינו יכול להתחרות בחוויית האור.
אהוב אותי, הילחם למעני, הזן את נשמתי. הזן את תודעתי ועורר את לבי. לנצח. אלה הציוויים שעלינו למלא איכשהו. לכן עלינו להסכים, להיות נוכחים, לנסות להבין, לשנות את עצמנו ולהתפשר — הכול בשם האהבה. המדדים הסמליים האלה מבטיחים שאהבה לא תוכל להתקיים בלי קשרים, כבילות ועוגנים. לשלוט באחר פירושו לגזול את מה שעושה אותנו אנושיים, ולשלול מאיתנו את היכולת לבחור.
לידתה של האהבה נובעת תמיד מרגע שלא חוללת אלא נפלת קורבן לו בלי דעת, בלי תכנון ותמיד בלי הכנה. כשהתודעה שלך משתחררת, הלב שלך מקרין אל מעבר לאינסוף וידיך אינן יכולות להתאפק, יופייה של האהבה יקר מכול דווקא בבלתי־נשלט.
אוריאל
אם הבנתי נכון, לא ״הבלתי-נשלט״ עצמו הוא יקר כל כך לפריחת יופייה של האהבה, אלא הוויתור על השליטה. אבל גם ״ויתור״ עלול להטעות: מלכתחילה אנחנו אף פעם לא באמת בשליטה. אולי מדובר אפוא בהכרה בחוסר האונים הזה?
הרבה תלוי באופן שבו אנו תופסים שליטה. בדרך כלל אנחנו משווים שליטה לשליטה פעילה וכוחנית. יש כאן חוסר איזון בכוח, והחזק משתמש בו כלפי החלש, לעיתים קרובות בניגוד לרצונו של האחרון. אין ספק שזה קורה גם ברומנטיקה, וגינוי הדבר הוא מובן מאליו.
חירות אינה עצמאות — היא בחירה בתלויות שלנו.
אבל יש סוג חמקמק יותר של שליטה, שמולו אנו תובעים לעיתים את העצמאות, כלומר, לפחות מילולית, את השלכתן של כל התלויות. בפשטות, שליטה כזאת עניינה קשרים. האהבה טמונה בקשרים — היא נובעת מקשרים, מחיבור אמיתי, אך נעשית שקר כשהקשר נהפך לתלות חונקת שמדכאת את רוחו של האדם.
לא תמיד קל להבחין בהבדל. מתי קשר, חיבור עמוק ואמיתי בין שני אוהבים, נהפך לכבילה, ואפילו לחנק? האם ייתכן גם ההפך — כבילה שמחברת?
כשהרחבתי את האהבה אל מעבר לרומנטיקה, הזכרתי את חבל הטבור, עורק החיים האוניברסלי של כל היונקים, ובכללם בני האדם. אין ספק שהוא קושר; עובר ימות בלעדיו, אבל בעיני רבים הוא גם ראשיתו של קשר יפהפה ומשמעותי מאין כמותו. האם די ביופי כזה כדי להפוך את האהבה לאמיתית, או שעלינו לדחות זאת כתולדה של קשרים חונקים — ועוד כזו שנקבעת ביולוגית?
מן האהבה האימהית בחזרה לאהבה הרומנטית, מה שהופך את האחרונה למקסימה כל כך הוא בדיוק ההבטחה שהיא נולדת מתוך רצון חופשי טהור — הבחירה הכפולה וההדדית של שני בני אדם. אהבה כזאת היא הצורה היפה ביותר של חירות. היא מזינה את ההכרה שחירות אינה עצמאות — היא הבחירה בתלויות שלנו.
בעודנו מחבקים את אהובנו, עלינו ללמוד לחבק גם את הספק — ובראש ובראשונה את האפשרות שהוא או היא יעזבו אותנו
בשירה הנפלאה שלה, ויסלבה שימבורסקה מהרהרת בכך שאנשים נוטים לראות ב־אהבת אמת דבר מופרך, שערורייתי ומסוכן. היא גם חסרת תועלת: ״ילדים טובים ובריאים נולדים בלעדיה / היא לא הייתה מצליחה לאכלס את כוכב הלכת גם בתוך מיליון שנה / היא מופיעה לעיתים רחוקות כל כך.״ שימבורסקה מסכמת אפוא: ״תנו לאנשים שמעולם לא מצאו אהבת אמת / להמשיך לומר שאין דבר כזה. / אמונתם תקל עליהם לחיות ולמות.״
האם אנחנו מוכנים לחיות, ולמות, ביתר קושי — למען האהבה?
לחיות באהבה פירושו לחיות בספק. נזמין משורר נוסף להרהר במשימה הזאת. לפני מאתיים ואחת שנים ג׳ון קיטס התבונן בכד יווני, או ליתר דיוק הקשיב לו, וכתב: ״היופי הוא אמת, האמת — יופי. זה כל / מה שתדעו עלי אדמות, וכל מה שעליכם לדעת״. אולי ההיקסמות הזאת ממעשה האהבה האמנותי היא שגרמה לקיטס להלל את ״היכולת השלילית — כלומר, כשאדם מסוגל לשהות באי-ודאות, במסתורין ובספקות, בלי לחפש בעצבנות אחיזה בעובדות ובהיגיון״.
האם יש כאן לקח לאהבה, ולא רק לאמנות? אם כן, הוא שבעודנו מחבקים את אהובנו, עלינו ללמוד לחבק גם את הספק — ובראש ובראשונה את האפשרות שהוא או היא יעזבו אותנו.
אף שזה מרתיע, רק באמצעות ההכרה בבחירותיהם של אחרים, ובכללן בחירתם שלא לבחור בנו, נוכל לטפח באמת את חירותנו ולהרגיע את הדחף להחליף אותה בשליטה. בסופו של דבר, כמו כל יצירה אנושית, האהבה היא מה שאנחנו עושים ממנה. אנחנו יכולים לבחור לאהוב באומץ, לבחור זה בזה יחד, או בפחדנות, לנסות לשלוט זה בזה.
האם אטימות יכולה לנבוע מחירות?
האם די בכך? אני חושב שלא. ניסיונות קשים עוד יותר מחכים לנו. אהבת אמת דורשת לא רק את האומץ לבחור, כמעט מדי יום, זה בזה, אלא גם את האומץ לדאוג זה לזה, יום ולילה. להיות נועז משום שפשוט לא אכפת לך — זו יוהרה, ערש הציניות האדישה, היפוכה של אהבה מלאת תקווה ונשמה.
מאין באה אטימות כזאת? האם היא יכולה לנבוע גם מן החופש עצמו? האם החופש הוא מילה בעלת שני להבים — חרב פיפיות? המחשבה הזאת מבעיתה אותי, אבל עליי להתייצב מולה. האם טיפוח הבחירה יכול לקדש את היחיד עד כדי כך שנעשה פחות טוב לב, ולא יותר, כלפי בני אדם אחרים, לרבות אהוביו? אם כן, הסכנה תמיד שם: החופש מהלך ללא הרף על סף הניהיליזם.
החשש מפני פירוש שגוי של החירות מרחיק לכת עוד יותר: ז'אן־ז'אק רוסו דיבר על כך שהציוויליזציה השחיתה את האדם כשהמירה את amour de soi, אהבה עצמית פשוטה שאינה משווה את האדם לאחרים, ב־amour-propre, אהבה עצמית התלויה בדעותיהם של אחרים. בניסיון להשתחרר מ־amour-propre, ובשובנו אל amour de soi, אנו עלולים להתקרב לנרקיסיזם, ולשכוח שבלב ה־amour de soi של רוסו עמדו חמלה ודאגה.
אז כן, חיתוך חבל הטבור הוא טקס החניכה שלנו לעולם הזה. הנשימה משנה מסלול. אנחנו כבר לא חיים מנשימתו של אחר, של אימנו. במקומה אנחנו שואפים את הטבע שסביבנו, נושפים כדי לקבל חמצן. אנחנו נושמים כמו כל בעלי החיים, אבל עם בני אדם אחרים אפשר לבחור אם לעשות זאת. איתם אפשר גם לכמוה לחיבור הטבורי המקורי ההוא, לנשום אחרים לתוכנו — conspirare (בלטינית, ״לנשום יחד״). אבל נשיפתם רעילה לנו; שאיפתנו חונקת אותם. נוכל להסתפק בנשיקה?
שי
הרגע את נשמתך ומצא שלווה. פקח את העין השלישית שלך ופגוש אותי בממד החמישי, שבו חוטי אנרגיה קושרים את כל מערכות היחסים. שים לב כיצד חלק מן החיבורים מתוחים עד הקצה, בעוד אחרים צפים בחופשיות בזרמי הרב־יקום. חלקם אדומים מתשוקה, ירוקים מקנאה או שחורים מסולידריות, ובכל זאת כולם קשורים אל לבנו.
הקשרים הקושרים אותנו אל הנשמות שמעצבות את זהותנו מתווים את דרכנו. אי־אפשר להבין את כובד המשקל של הרומנטיקה בלי גילוי העצמי, ולמען האמת — מי הוא העצמי? הזהויות של הסובבים אותנו מעצבות את הווייתנו, משפיעות על הערכים שבחרנו לאמץ, על ההרגלים שאנחנו מותירים מאחור ועל ביטויי האהבה שאנחנו מוצאים בהם משמעות. כשאנחנו מביטים במראת החיים, השתקפויותיהם של אחרים מתחילות לעכור את הזכוכית, ובונות את פנינו כפיסות של פאזל. מאבי — האף; מאמי — הידיים; מדודי — הכתפיים; ואני? אבדתי בין החלקים.
עקרנו עמוק כל כך את שורש האהבה שלנו, הרהרנו במהותה ושרטטנו את כאבה. סיפורים על תלות משותפת, שליטה, תשוקה וריפוי עברו במילים שלנו, ואני נשארתי עם אדלווייס. מנגינות יפות ומרגיעות של הכרת תודה לרגעים שמכירים בחשאי בכאבי האהבה ובנאמנות שכבר הסתמנה. האם האחד יכול להתקיים בלי האחר? בהיסטוריה, בבדיון, באהבה, בתשוקה?
בחיים אנחנו מציגים חזות כוזבת: ״אנחנו יציר כפינו״. האדרת העצמאות הזאת היא מגמה מבחילה, שמניעה נפרדות ומפצלת בתים. אנחנו כמהים לאזן את עצמנו על הקו הדק שבין בטיחות לביטחון, ובתוך כך דוחים את האהבה שלנו. הלחצים הכרוכים בהתמודדות עם הבדידות טיפחו תרבות של הסתמכות עצמית שכבר אינה משרתת אותנו. וכשאנחנו נופלים מסולם העצמי, אנחנו נחים בזרועותיו של אדם אחר, והופכים את העצמאות לשליטה דורסנית. החברה הנחילה ציפייה להסתמכות עצמית, שפצעה עמוקות כל כך את הילד הפנימי שבנו. אנחנו מבקשים שיחזיקו בנו, שיעטפו אותנו בהבטחות לנחמה; ובכל זאת אנחנו מתעבים בעקשנות כזאת את הרגישות, רואים בה חולשה ולכן דבר שאינו רצוי. במרדף אחר האהבה אנחנו רודפים אחר זנבה של נבואה המגשימה את עצמה — דחייתה של האהבה עצמה.
בין שמדובר בחיבור נשמתי ובין במשיכה גופנית, מעולם לא הרגשנו בנוח בתוך אי־ודאות. כל מה שהאהבה היא, כל מה שהאהבה עושה, הוא לאתגר את העמימות של האחר. כדי להקל על הלא־נודע עלינו להכיר זה את זה, אבל תחילה עלינו להגדיר את מעשה הידיעה. מלבד השפה האנגלית, שפות רבות אחרות השתמשו ב״לדעת״ בהקשר של אינטימיות; לדעת אדם בגוף פירושו להכיר אותו באמת. אם נניח שעם הצהרת ההגדרה הזאת כבר היה ידוע שמעשי אינטימיות מביאים להיקשרות של אנרגיות, להתערבבות של נשמות, האם יורשה לי להעז ולהציע כעת שהחיבור האנושי יכלול תמיד אהבה נשמתית, ולכן עלינו לוותר בענווה על הסיבוכים הארציים הפוקדים את קשרינו?
בטחו בתהליך, מצאו הגשמה בחיפוש אחר אדם אחר, ושאפו אוויר אל תוך רגעי הייאוש. כי לא אהבתו של אדם אחר היא שנושאת אותנו דרך הרגעים האפלים ביותר שלנו, אלא קשר אוניברסלי, אחדות עם כל מה שאנחנו חולקים איתו את החלל הריק, הבנה אמיתית שכולנו om.
אוריאל
החמצנו את החיבור שלנו בשקיעה של 20:44. ובכל זאת, במישורים מסוימים — או בטיסות מסוימות, ואולי בכוכב לכת אחר — יכולנו לתקן זאת בקלות.
מהי השקיעה הארבעים וארבע?
הטייס שמטוסו התרסק פוגש את הנסיך הקטן, וחולם על אפשרויות של מסע ופליאה...
אילו יכולת לטוס לצרפת בתוך דקה אחת, היית יכול להיכנס היישר אל השקיעה, ממש משעת הצהריים. למרבה הצער, צרפת רחוקה מדי בשביל זה. אבל בכוכב הלכת הזעיר שלך, הנסיך הקטן שלי, כל שעליך לעשות הוא להזיז את כיסאך כמה צעדים. תוכל לראות את היום מסתיים ואת הדמדומים יורדים בכל פעם שתרצה...
אנטואן דה סנט־אכזופרי כתב את המילים האלה קצת יותר משנה לפני שנעלם, ביולי 1944, במהלך משימת סיור מעל הים התיכון, כשהיה בן 44. גורל קטלני במספרים?
אולי לא. במקור הצרפתי, הנסיך הקטן מספר על 43 שקיעות (״Un jour, j’ai vu le soleil se coucher quarante-trois fois!״). המהדורות הצרפתיות המאוחרות יותר, וגם התרגום לאנגלית, הפכו את המספר ל־44, אולי כמחווה לגילו של סנט־אכזופרי בעת מותו המשוער.
ובכל זאת, ייתכן שעצבו של הנסיך הקטן היה קשור כולו ל־43 שקיעות — מספר השקיעות שנדרשו לגרמניה הנאצית כדי להביס את צרפת ב־1940. השקיעה הארבעים ושלוש הייתה האחרונה של צרפת העצמאית במשך ארבע שנים ארוכות. סנט־אכזופרי נעלם לפני שיכול היה לראות את צרפת החופשית נולדת מחדש. השקיעה הארבעים וארבע אינה העצב, אלא התקווה שלמענה אנו חיים, והאהבה שיכולה להתעורר לחיים. אם נעז לקראתה, אולי ניפול — אבל לא בהכרח ניכשל.
תגובות