לחיות על הקצה: ישראל, דאעש והמערב

עזבתי את ירושלים, עיר הולדתי, ואת ישראל, מולדתי, כבר בעבר, אבל הפעם זה כאב יותר, דווקא משום שהיה הרבה יותר קל. לפני שנתיים התחלתי את שנת השבתון שלי בפרינסטון. אחרי השנה הראשונה חזרתי עם משפחתי הביתה, לקיץ של מלחמה. הייתי אמור כבר להיות רגיל לזה – עוד סבב ללא סוף באופק. אבל זה הרגיש אחרת. דופנות הפקעת נדמו קשות יותר, והשנאה זחלה עמוק יותר. אנחנו שונאים הכי הרבה את מי שמאלץ אותנו לשנוא את עצמנו, מטביעים אשמה ובושה במרירות. אנחנו סוגרים את המחשבה, כדי שנוכל לפטור סתירות בביטול ולהשמיץ כל קול חולק. לישראלים ופלסטינים יש יותר ממנת חלקם בדינמיקות המשתקות הללו.

אחרי חמישה שבועות בישראל, ימים ספורים אחרי שהמלחמה הסתיימה, יצאתי מן הבועה – רק כדי לגלות שזה עתה נכנסתי שוב לאחת אחרת. בועה תמימה, ללא ספק, שמחליפה שנאה ב״רציונליות״ ומסירות דתית באושר נטול אלוהים, אבל בועה בכל זאת, שבּה אנחנו בוחנים בקפידה, אך לא מבינים באמת, את העולם שמחוץ לה, את התנהגותם ה"לא רציונלית" של "אחרים" – אם אלה נתניהו, פוטין, ציפראס או מתנדבי דאעש. ולכל אלו יש סיבות, שהם גם מביעים בקולם, ואנחנו, הלכודים בפקעות שלנו, מאבדים אותן בתרגום. בסופו של דבר, הבועות שבתוכן אנו חיים נידונות להתנגש ולהתפוצץ, ולחשוף את התוהו הבוער שמתחת.

"הכול מתפורר; המרכז חדל מלהחזיק", כתב ייטס בעקבות מלחמת העולם הראשונה, "האנרכיה ניתכה על העולם / מיטב האנשים חסרי כל אמונה, בעוד שהגרועים מלאים עוז תשוקתם". כמעט מאה שנה אחר כך, סימנים דומים מציפים אותנו. מבחינה אובייקטיבית ייתכן שאלה הם הימים הטובים בתולדות האנושות, עידן שבו, כפי שהראה סטיבן פינקר, ה"מלאכים הטובים של טבענו" גוברים והאלימות דועכת. מבחינה סובייקטיבית, נפילת החומה פתחה עידן אטום יותר, שטומן בחובו סכנות גוברות. אלוהים, זה שכבר הוכרז מת, שב ונוקם. מדינות, שזכו עד לא מזמן לקדושה, רואות את גבולותיהן נרמסים. משטרים, שנדמו כל-יכולים, מאבדים אחיזה. העם, שהיה ריבון, מודר שוב למעמד של נתינים. הפרטיות, שהייתה כה יקרה, נמוגה מול טכנולוגיות חדשות. נדמה שאנחנו מאבדים אחיזה בחומר, פנים מוסריות – ואת תחושת ה"אנחנו". האם אנחנו חיים על הקצה?

תמיד חיינו כך, וכך תמיד נחיה. זה גורלו של האדם: לדעת שהמוות בלתי-נמנע, ורק מועד הגעתו לוט בערפל – אלא אם נחליט לזרזו. בינתיים, על שפת התהום הפעורה של החיים, אנחנו מחפשים משמעות שתחרוג מן החיים החולפים שלנו. בנינו פירמידות סבוכות של צרכים ורצונות אנושיים, מוטבעות בעין אלוהית, ושכחנו שכל פירמידה היא קבר עצום.

לא פעם אנחנו מוצאים נחמה בחיקן של ישויות-על שנדמות נצחיות: ציוויליזציות, דתות, אידיאולוגיות, מדינות ולאומים. אבל מה קורה כשהלאום עצמו נדמה בר-חלוף, כשאנחנו חיים בתוך אי-ודאות מתמדת בנוגע להישרדותו של הקולקטיב שלנו?

הפחד מולך. בין האומות התלויות על בלימה, לעם היהודי שמור מקום של כבוד. ״לעולם יש דימויים רבים של ישראל״, כתב שמעון רבידוביץ׳ ב־1948, עם הקמת המדינה היהודית, ״אבל לישראל יש דימוי אחד בלבד של עצמה: עם הולך וגווע, העומד תמיד על סף היעלמות״. לא הרבה השתנה, אולי מסיבה טובה. אחרי הכול, מעטים העמים שנאלצו להתמודד עם אתגרי תמותה מתמשכים כמו אלה של העם היהודי ושל ישראל; מעטים שרדו. לא פלא, אם כך, שישראל הייתה במשך עשורים נושא לכמחצית מן הכתבות שהשתמשו בביטויים "איום קיומי" או "סכנה קיומית". שנת 1938 הנצחית של נתניהו ("ואיראן היא גרמניה") אינה אלא קצה הקרחון.

ישראל איננה לבד. בחודש שעבר הצביע גנרל המרינס ג'וזף דנפורד על רוסיה כמי שמהווה "איום קיומי על ארצות הברית", מה שחייב את השר קרי להבהיר שלא רוסיה ולא סין מהוות איום קיומי על ארצות הברית, אלא ש"הצמיחה המהירה של קבוצות כמו המדינה האסלאמית" היא שעושה זאת. מעבר לאומות בודדות, האנושות כולה, מאז ראשית העידן הגרעיני, חיה על הקצה. ייתכן מאוד שאנחנו המחוללים של ההכחדה השישית, כפי שהציעה אליזבת קולברט, או שנביא, כפי שהזהירו סטיבן הוקינג, ביל גייטס ואלון מאסק, את "האיום הקיומי הגדול ביותר" על האנושות באמצעות בינה מלאכותית.

ובכל זאת, הפחדים הקיומיים שלנו חושפים את מה שהם מנסים להסתיר: חרדה קיומית. פחד, בין אם הוא מבוסס ובין אם מופרך, הוא קונקרטי, עוסק באיומים מוחשיים. חרדה היא מופשטת, שורשיה עמוקים וחמקמקים יותר. הפחד מפני אובדן החיים מכסה על החרדה מפני משמעותם; אנחנו נאחזים באינסטינקט ההישרדותי המשותף לנו ולבעלי החיים כדי להימלט ממה שעושה אותנו אנושיים. אבל ככל שהפחדים שלנו יתעצמו, כך תגדל גם התמיהה על הערך האמיתי של מה שאנחנו כל כך נואשים להגן עליו.

כך גם בפוליטיקה. כן, הפרויקט הגרעיני האיראני עשוי, בסופו של דבר, להציב סכנה קיומית לישראל. אבל לשם מה קיימת ישראל עצמה? אם ייעודה להבטיח את הישרדות היהודים, האין האיום הגרעיני האיראני – שמכוון, אפילו לפי נתניהו, נגד ישראל ולא נגד יהודים בעולם כולו – מערער את עצם ערכו של מקלט כזה? הציונות הדתית יכולה להתחמק מספקות כאלה בפנייה אל אלוהים. הציונות החילונית התקשתה הרבה יותר, ומצאה את ייעודה בתחיית העברית, בעיבוד האדמה, בהקמת סוציאל־דמוקרטיה למופת ועוד. החרדה משחיקת המשמעות המוסרית הזאת, ולא הפחדים הקיומיים המתמשכים, היא שמונחת בלב תחושת המבוי הסתום ההולכת וגוברת של רבים מיהודי ישראל.

ישראל אינה לבד. כן, קנאות דתית מציבה סכנה קיומית בפני המערב הליברלי. אבל לשם מה קיים המערב הליברלי עצמו? אנחנו יכולים לשבח את הליברליזם בשל ההומניזם שלו, אבל ליברליזם כזה גובל בטאוטולוגיה. אם, במקום זאת, חיי אדם הם קדושים כי "בצלם אלוהים נברא האדם", אנחנו חוזרים ונשענים על האלוהי. ההבטחה המערבית לחירות שלילית, החופש ממגבלות חיצוניות, מפתה, אבל עבור רבים, שאת ליבם ומוחם היינו רוצים לכבוש, עצם הפיתוי הזה מכתים את הליברליזם. עבור אנשים שבוחרים להצטרף לדאעש כדי למצוא כבוד ומשמעות, על הליברליזם להציע משמעות טובה יותר, אם יש לו כזאת. הומניזם טאוטולוגי וצרכנות חומרית לא יספיקו. עבור ישראל, ההתכנסות של האתגרים הללו עשויה להפוך לגאולתה – לתחייתם של אידיאלים ישנים בעידן חדש שזקוק להם יותר מאי פעם. ייתכן שדווקא בישראל יקומו אנשים אמיצים שיפוצצו את הבועות מבפנים, ויבנו גשרים שיעזרו לכולנו להגשים את אנושיותנו. בחודש שעבר חזרתי לישראל.

* פורסם לראשונה בהאפינגטון פוסט, 10 בספטמבר 2015 ובהבלוג של Cambridge University Press , 11 בספטמבר 2015