לווייתן בחולות
ארבעים וארבעה ימים אחרי, והרוע עדיין רודף אותי. אולי תמיד ירדוף. אולי תמיד רדף: עצם האפשרות שהוא קיים. ב-7 באוקטובר, בשעה 6:29 בבוקר, עדיין הייתי שרוי בג׳ט לג בעקבות ביקורי בארצות הברית. היו לי תוכניות שאפתניות לכמה פוסטים: על טבעם של חלומות, בעקבות שבועיים נפלאים בחוות המחצבה של מארק טוויין; על המאבק העולמי למען הדמוקרטיה, בשובי אל ה-LISD של פרינסטון אחרי הפסקה ארוכה; ו, ובכן, על Barbie הסרט, שהייתי אמור כבר לשכוח ממנו, אבל איכשהו לא שכחתי.
אני אכתוב את הפוסטים האלה, בין השאר משום שאני מתחיל לראות חוט מקשר ביניהם לבין 7 באוקטובר. אבל כשאני שב עכשיו אל סאפייניזם, אתחיל בטבח, בפוסט הזה ובפוסטים שאחריו. אני רוצה להניח על הבד הזה את הרשמים האפלים שלי, וגם מלאי התקווה, ולחבר בהדרגה את הנקודות, ולראות איזו תמונה תצא מזה.
ב-7 באוקטובר 2023, בשבת בבוקר של חג שמחת תורה, הישראלים התעוררו לסיוט, בלי לדעת מתי יתעוררו ממנו — ולאן.
חמישים שנה קודם לכן, באותו יום ממש, ביום השני של מלחמת יום הכיפורים, הכריז שר הביטחון משה דיין: “זה חורבן בית שלישי.” בתרגום לאנגלית אובד כאן כפל המשמעות: בעברית ״הבית״ הוא גם בית המקדש. דיין טעה, אבל חמישים שנה אחר כך, באותה שבת קודרת מכול, עם האסון הכבד ביותר בתולדות המדינה, נבואת האבדון שלו נראתה נבואית. ישראלים רבים חשו שאיבדו את ביתם — ושעליהם להילחם כדי לבנותו מחדש.
ההלם הקולקטיבי גדול מזה של 1973. אז, בשל טעות מודיעינית גורלית, הצבאות המצרי והסורי האדירים הנחיתו אבדות כבדות על כוחות צה״ל, שהתאוששו במהירות; ישראל עצמה לא הותקפה. ב-7 באוקטובר 2023, עם עלות השחר, הישראלים ראו כיצד המוצבים הצבאיים, היישובים והקיבוצים בדרום נשטפים — לא בידי צבאות מדינתיים, אלא בידי מיליציה והמון, שחצו את המכשול שלכאורה אי־אפשר לפרוץ, הרגו את החיילים שנותרו לשמור עליו, וקטלו למעלה מ-1200 אזרחים, גברים ונשים, זקנים וצעירים, ובהם ילדים, אפילו תינוקות, תוך עינויים וחטיפת מאות. משפחות עם ילדים קטנים, צעירים שחגגו פסטיבל מוזיקה לשלום, סטודנטים ועובדים זרים — היו נתונים לטרור, הוכו באכזריות, נאנסו, נשרפו חיים, נערפו, הושפלו והוצעדו בתהלוכה. חמאס לא חס על איש.
אזרחי חברות מתקדמות אחרות צריכים לעשות קפיצת דמיון רגעית. דמיינו, אם תרצו, את פיגועי 11 בספטמבר חורגים הרבה מעבר להרס של מגדלי התאומים, לכדי כך שכ-80 אלף לוחמי אל-קאעידה פולשים לארצות הברית, מפזרים טבח ברחבי ניו יורק, טובחים בארבעים אלף, ואז חוטפים חמשת אלפים ניצולים לאפגניסטן של הטליבאן.
ב-7 באוקטובר ישראל הפכה למדינה כושלת, כשמוסדות הליבה שלה קורסים לנגד עינינו. לווייתן בחולות.
בעוד חמאס תקף, זעקות הייאוש של הקורבנות לעזרה נותרו ברובן ללא מענה, במשך שעות על גבי שעות, מצד צה״ל ומוסדות המדינה האחרים. המדינה, ההבטחה המודרנית ללווייתן כל־יכול, שתפקידה העיקרי — ואכן זו סיבת קיומה — הוא להגן על אזרחיה, נעלמה, או ליתר דיוק ערקה, והשאירה תחושת בגידה והפקרה קולקטיבית ומצמררת.
משנעלמה חופתה המגוננת של המדינה, נראה שהקליפה הדקה של הציוויליזציה — עזרה הדדית, כבוד ואמון בין בני אדם — נעלמה, וחשנו חשופים, פגיעים ובודדים. כאילו ישראל בת ה-75, “אומת ההיי-טק” הזאת, הצטרפה לשורותיהן של מדינות כושלות, ומוסדות הליבה שלה, האמונים על הגנת אנשיה, קרסו לנגד עינינו. צפינו בלווייתן גווע בחולות.
תגובות