דיווח מהג׳ונגל: שיכרון גדלות וחוסר ביטחון במכתבי יונתן נתניהו
אני יוצאת מבניין הדירות שלי עם רוסקו, הרועה הגרמני שלי, צמוד אליי. השעה שתיים לפנות בוקר, והרחוב ריק ודומם, מלבד רחש מזדמן של חתולי רחוב שמתרוצצים מפח אשפה אחד למשנהו, וקול הגשם המטפטף על הגגות. כאישה, לפני רוסקו מעולם לא היתה לי הזדמנות ליהנות משיטוט לילי — אפילו הליכות של חמש דקות מתחנת האוטובוס היו עלולות להתמלא חרדה; שורות מסדרות דוקו־פשע אמיתי צפות במוחי, דוחפות את רגליי להאיץ. עכשיו למדתי לאהוב את הגיחות הליליות שלי בשכונה — עם רוסקו לצדי, אני יכולה ללכת לאן שמתחשק לי בלי פחד; נהנית מ״פריבילגיית הכלב המפחיד״. לעיתים קרובות, כשאנשים רואים אותי הולכת עם רוסקו, הם עוברים לצד השני של הרחוב — זו תופעה שאני עדיין לא רגילה אליה, והיא גורמת לי להרגיש חזקה, ובכל זאת גם קצת מבוישת. רוסקו הוא מגן, אבל גם חנית — ואני גם מעריכה, וגם מוטרדת מן הפחד שהוא מעורר באחרים. ברגע הזה, כשאנחנו מתקדמים אל קצה הרחוב החשוך, אני מודה על כך.
בזמן שרוסקו עוצר לרחרח, אני מבחינה בספר שמונח על ספסל כמה מטרים מאיתנו. אנחנו ניגשים לבדוק. הספר לח — קורבן של הגשם — ואחרי רגע של היסוס (האם הוא שייך למישהו? האם הוא הושאר כאן בטעות?) אני מחליטה שלפחות כדאי שאציל את הספר מאיום מזג האוויר, ותוחבת אותו מתחת לזרוע. זה ספר מכתבים של יונתן נתניהו, אחיו של בנימין נתניהו, מה שמפתיע אותי, בעיקר מפני שלא ידעתי שהוא קיים אף שלמדתי היסטוריה ישראלית במשך שנים, ואני אוגרת בספרייה הפרטית שלי כל מיני ספרים על הסכסוך. כשרוסקו ואני מגיעים הביתה, אני שמה את הרצועה שלו בארון ומתיישבת לקרוא.
לחיות בג׳ונגל
קראתי את כל 278 עמודי הספר באותה ישיבה. הוא היה, בכל מובן, מרתק — ומילותיו של יונתן לא עזבו אותי מאז; גם מאתגרות אותי וגם מהדהדות בי. מכתבי יונתן נתניהו מכנס כמה מכתבים אישיים שכתב יונתן נתניהו לאורך תקופה של שלוש־עשרה שנים, מ-1963 עד 1976, משנות נעוריו כתלמיד בבית ספר תיכון בפילדלפיה ועד מבצע אנטבה. רוב מכתביו של יונתן הופנו להוריו, ומספר קטן יותר נשלח לבנות זוגו (אשתו, תותי, ואחר כך חברתו במשך שנתיים, ברוריה).

יונתן מצולם בהר חרמון במלחמת יום הכיפורים סיפורו של יוני נתניהו
השקפת העולם של יונתן, אם לומר זאת דוגרי, לא היתה דומה לשלי כלל. יונתן חש לא פעם שהוא חי בין נחותים. למשל, הוא זיהה את עמיתיו האמריקאים לתיכון כ״קופים״ (20 במאי 1963) — סיווג שהתבסס בעיניו על כך שחייהם סבבו סביב מין — ובהמשך תיאר אויבים ערבים בשדה הקרב של מלחמת ששת הימים כ״ברברים״ (31 ביולי 1968). אפילו עמו שלו, העם היהודי, לא נמלט מגינויו של יונתן.
יחסו המתפתח של יונתן לרעיון השלום בין ישראל למדינות ערב הזין את המסקנה העוינת הסופית שלו לגבי העם היהודי. אף שיונתן ביטא בתחילה אופטימיות זהירה באשר לאפשרות של שלום בין ישראל לשכנותיה, הוא התפכח לחלוטין מרעיון השלום בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים; בשלב הזה לא רק ויתר על תקוותו, אלא שפך גינוי רותח על אותם יהודים שהמשיכו להחזיק בתקווה משלהם. יונתן הצעיר כתב: ״אני מקווה שעוד נגיע לזמן שבו לא נצטרך לחיות כשחרב האויב מתנופפת מעל ראשינו״ (15 במאי 1966). ואילו בהרהור כעבור כמה שנים, יונתן, בזעם, שיכתב והרחיב: ״אני רואה בצער ובכעס רב איך חלק מן העם [היהודי] עדיין נאחז בתקוות להגיע להסדר שלום עם הערבים ... האשליה העצמית והרמייה העצמית שתמיד פגעו ביהודים שוב פועלות ... זה היה קומי אילולא היה טרגי כל כך״ (17 בנובמבר 1973). יהודים שוחרי שלום היו אולי יעד בלתי נמנע בשביל יונתן — אולי, רדוף בהשפלה האישית של מי שהיה פעם אחד מהם, כעסו הפנימי של יונתן על פגיעותו־שלו בעבר ל״אידיאליזם״ מצא לו בקלות כתובת חדשה באידיאליסטים שנותרו: קנאות של חוזר בתשובה.
גינויו המהותני של יונתן את היהודים התגלגל בעיניו, ובפיו, של אחיו ביבי, ראש ממשלת ישראל שכיהן יותר מכל אדם אחר. כבר ב־1997, במהלך כהונתו הראשונה כראש ממשלה, לחש ביבי באוזנו של רב פופולרי: ״השמאל שכח מה זה להיות יהודי״. בעוד יוני גינה בזעם את העם היהודי על מה שתפס כפגמי אופי מולדים — אשליה עצמית והונאה עצמית אופטימיות, שלמעשה משאירות את העם היהודי לעד על סף אפשרי של השמדה — ביבי טען שאותם יהודים שוחרי שלום ומלאי תקווה הם בוגדים בזהות, ואפילו במורשת, של העם היהודי; שהם משלים ומרמים את עצמם דווקא משום שהם לא יהודים. ובכל זאת, מבחינה פוליטית, נראה שביבי שותף לביטול העמוק של אחיו את סיכויי השלום; חלום שווא מזיק של בורים, שהחכמים חייבים לרסק כדי לחסוך מן העם היהודי כליה. ב־2022 הקים ביבי את הממשלה הקיצונית ביותר שקמה בישראל, ודחף את ישראל אל מצוקתה הנוכחית ביותר ממובן אחד.
ובכל זאת, לא צריך לחפש רחוק כדי למצוא יסודות של הלך הרוח של האחים נתניהו אצל הוגים ציונים מוקדמים יותר, ועמוקים בהרבה. אבי הציונות המדינית, תיאודור הרצל, הציע שהמדינה היהודית תהיה ״מוצב של ציוויליזציה אל מול הברבריות״. כעבור קצת פחות משלושה עשורים, זאב ז׳בוטינסקי דגל בדוקטרינת קיר הברזל, וקרא לבניית כוח יהודי מבוצר לחלוטין בפלשתינה, שיהיה חסין מפני לחץ ערבי לפשרה פוליטית. אהוד ברק הציג בהמשך דימוי חזותי רב־עוצמה לרעיון מקביל: ישראל כ״וילה בג׳ונגל״ (תפיסה שביבי עצמו הזכיר בהערכה בסיור בגבול ישראל-ירדן בפברואר 2016) — לפי האידיאל של ברק, ישראל צריכה לשאוף להיות ״וילה מודרנית ומשגשגת באמצע הג׳ונגל״; נווה מדבר מתמשך של קדמה, העמיד בפני הסתערותם האינסופית של טורפים חייתיים.
מוגן בגדלות — רדוף חוסר ביטחון
בד בבד עם ההשפלה התכופה של מי שחש כי הם נחותים, יונתן העריץ את קבוצות השייכות שלו, שאותן ראה כחריגות שאין להשוותן לדבר. כתלמיד תיכון בארצות הברית, תחושת הגדלות של יונתן נסבה בעיקר סביב זהותו הלאומית כישראלי, שאותה החשיב נעלה לאין שיעור על פני היות אמריקאי. בשלב מסוים כתב יונתן ש״אין רגע [בארה״ב] ... שלא הייתי מחליף בחזרתי המיידית לישראל״ (28 במרץ 1963), השווה כל דקה בארצות הברית למוות עצמו (20 באפריל 1963), ובהמשך ציין: ״עכשיו, אחרי שחייתי [בארה״ב] פרק זמן ניכר, אני יכול לומר לכם בלי שום היסוס: זה עולם נורא״ (20 בדצמבר 1963). אף שיונתן נמנע במכוון מיצירת חברויות עם תלמידים אמריקאים, שאותם תפס כשטחיים ולא אינטליגנטיים, הוא הפיק הנאה רבה מעיסוק בפעילות הסברה עם בני גילו, והאמין שהוא מצליח בכך ללא מתחרים; בשלב מסוים כתב שכל מי ששומע אותו פשוט מתאהב בישראל, וגם בו עצמו (קיץ 1963).
לאחר שהתגייס לצבא, תחושת הגדלות של יונתן הוסטה במידה רבה אל זהותו כחייל צה״ל. יונתן העריץ את צה״ל, שבו היה מפקד גאה ביחידת הקומנדו המובחרת סיירת מטכ״ל, וחייל מעוטר (בעל עיטור המופת של ישראל). בתפיסתו של יונתן, צה״ל היה גם צודק מטבעו וגם נצחי. הוא כתב שצה״ל ״מסוגל לכל דבר״ (25 באוקטובר 1966), ושהצלחתה הצבאית של ישראל יועדה, או לפחות נדרשה, באופן קיומי: ״אם תפרוץ מלחמה, אני בטוח שנצא ממנה מנצחים, לא רק מפני שאנחנו חזקים מספיק ... אלא גם מפני שאנחנו חייבים לנצח. זה חיוני לעצם קיומו של עמנו״ (20 במאי 1967). בהמשך חזר יונתן על הדברים: ״אם תפרוץ מלחמה, נצא כשידנו על העליונה, גם מפני שאנחנו טובים יותר וגם מפני שאנחנו מוכרחים לנצח״ (28 במאי 1967).
ההרגל להשפיל אחרים, ולצדו זיקה משלימה לתפיסה עצמית גרנדיוזית, כפי שניכרו אצל יונתן, מעלים מיד על הדעת את תופעת הנרקיסיזם. לנרקיסיסטים יש תחושה מופרזת ובלתי סבירה של חשיבותם העצמית, ורעב לתשומת לב ולהערצה שיאששו את מעמדם המרומם בעיני עצמם. מתחת למעטה הזה של ביטחון קיצוני שוכן חוסר ביטחון מתמשך, שהופך את הנרקיסיסט לרגיש מאוד לכל דבר שהוא עשוי לפרש כביקורת, ומטה אותו להגיב בזעם ולהקטין אחרים כדי להגן על הדימוי המוקרן של עליונותו. הוקעה ויהירות הן מגיניהם של הנרקיסיסטים מפני התפייסות עם חוסר הביטחון.
כשעוקבים אחר מושאי התיעוב של יונתן, קל לדמיין שתפיסת העולם שלו — נחותים מול עליונים — שימשה מנגנון להתמודדות עם גילויים של פגיעותו שלו. נראה שאין זה מקרי שמי שאולי חשפו את פגיעותו של יונתן באופן החריף ביותר הפכו גם למטרות הביקורת החריפה ביותר שלו. עמיתים אמריקאים לתיכון, שביניהם הרגיש זר והתגעגע הביתה, חשפו את פגיעותו החברתית והרגשית — ולכן נעשו ״קופים״ (20 במאי 1963). אויבים בשדה הקרב של מלחמת ששת הימים חשפו את פגיעותו הגופנית ואת היותו בן־תמותה — ולכן נעשו ״ברברים״ (31 ביולי 1968). יהודים שוחרי שלום חשפו את פגיעותו האידיאולוגית והקיומית — ולכן נעשו חרפה אובדנית לעם היהודי: ״הם רוצים להביא לידי קורבן, והם אכן ... חבורה מצערת ומרגיזה״ (17 בנובמבר 1973).
האפשרות שגינוייו הרותחים של יונתן וביטויי התפיסה העצמית הגרנדיוזית שלו היו מזור לתחושות רודפות של חוסר ביטחון נעשית סבירה עוד יותר לנוכח העיסוק החוזר שלו בחוסר אונים קולקטיבי ואישי. במקרים נפרדים סיפר יונתן ש״מצב הרוח בישראל הוא כרגיל ... עצב, כעס וחוסר אונים״ (31 ביולי 1968), ושתחושת זקנה ירדה עליו כתוצאה מ״חוסר אונים״ אישי ולאומי ״מול מלחמה שאין לה סוף״ (17 באוגוסט 1968). באופן מצמרר, חוסר האונים הזה התגבש בצורה הצלולה ביותר במכתבו האחרון של יונתן: ״אני נזכר בצעקה המטורפת, האומללה, במחזה שראיתי מזמן: ‘עצרו את העולם, אני רוצה לרדת!’ אבל אי אפשר לעצור את הגלובוס המטורף שאנחנו נעים עליו״ (29 ביוני 1976). ואכן, יונתן לא יכול היה לרדת מן הגלובוס המטורף — חמישה ימים אחרי שכתב את המילים האלה, הוא נהרג בפעולה במהלך מבצע אנטבה.
האם ביבי, כמו יונתן, נשען על נרקיסיזם (ואולי, בקריאה חמורה יותר, אפילו דרוויניזם חברתי): עמדה של נחותים־עליונים כלפי הזולת וכלפי העצמי כדרך להתגונן מפני תחושות של חוסר ביטחון — פגיעות? ביבי בהחלט מרבה לצייר את עצמו כקורבן — של עיתוני שמאל, של אישומי שחיתות המכוונים נגדו, ושל המוני המפגינים שמנסים זה זמן רב להדיחו מכיסאו (בין היתר). האם סלידתו הצדקנית של ביבי מן השלום ומשוחריו, וניסיונו הנחוש לערער את הדמוקרטיה הישראלית בשם מה שהוא ומקורביו תופסים כ״טוב יותר״, הם בעצם ביטויים שעל קצה הקרחון לתחושת חוסר אונים עמוקה, מושרשת ולא נוחה? קשה לומר, אבל קל לתהות — במיוחד מפני שאני עצמי מבינה היטב את ההרגשה.

מחאות המוניות פורצות בישראל אחרי שביבי מפטר את שר הביטחון גלנט מתפקידו, מרץ 2023 CNN
לאחרונה גיליתי ש״רוסקו״ הוא מונח סלנג מוכר לאקדח. לא היה לי מושג על כך כשבחרתי את שמו של רוסקו לפני חצי שנה — השם פשוט הרגיש לי נכון, ואולי מסיבה טובה. מבחינתי, רוסקו הוא, לפעמים, אקדח; צמוד היטב לצד גופי, מוכן להגן עליי. כמובן, תחושת הביטחון שאני מרגישה עם רוסקו היא ברובה אשליה: רוסקו אולי יוכל להבריח שודד לא חמוש אחד, אבל אין לו שום סיכוי מול אדם עם נשק, או מול הרקטות שפעם עפו מעלינו בזמן שהתכופפנו יחד בגינת הכלבים הסמוכה.
בדומה לכך, גם המסלול מחוסר ביטחון לשיכרון גדלות שיונתן (ואולי גם ביבי) לכודים בו אינו יכול להציל אותם. לפגוש את העולם, ואת עצמנו, כששיכרון הגדלות משמש משכך כאבים — להרגיע את חוסר הביטחון המציק שלנו במסקנה שכולם מתחתינו — זו אשליה; היא גוזלת מאיתנו הרבה, ולא מותירה אותנו עשירים יותר. נקודת המבט הזאת בוודאי מרחיקה אותנו מן השלום — כפי שאולי רוצים האחים נתניהו — אבל היא גם מרחיקה אותנו מן האנושיות שלנו: מן האותנטיות שלנו.
לפעמים אנחנו צריכים להשאיר את הרוסקואים שלנו בבית — לצאת באומץ אל רחוב לא מואר, ולהישען רק על עצמנו כדי לעבור אותו. המסקנה הזאת מרגישה רלוונטית במיוחד עכשיו, כששר הביטחון הלאומי בן גביר ממשיך לסלול מסלולים משפטיים מהירים ומעקפי רגולציה לאזרחים ישראלים כדי שיוכלו לרכוש לעצמם רוסקואים משלהם (מאות אלפים כבר עשו זאת).
הגיע הזמן שמנהיגי ישראל יוותרו על קביי הנרקיסיזם (ואני, על קביי פריבילגיית הכלב המפחיד). הלוואי שנעז כולנו לחיות בשותפות עם הפגיעות שלנו.




תגובות