יומן של בעל הפריבילגיה: איך אנחנו הופכים הכול לסיפור על עצמנו, אפילו בזמן מלחמה

מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, מערביים פתחו במלחמת מילים משלהם שהעמידה אותם עצמם במרכז הבמה.

האם להפגנת המוסריות שלנו יש בכלל גבול?

ביתי באיטליה.

בשונה מסבתותיי, כל חיי עברו רק בדמוקרטיה ובזמן שלום.

אי אפשר לומר את אותו הדבר על מי שחיים בסודן, איראן, אוקראינה, ישראל ועזה (ועוד רבים במדינות אחרות מוכות משברים).

כשפרצה המלחמה באוקראינה, התבהר לי שאיטלקים – ועל פי מה שראיתי בטוויטר שהפך ל-X, באינסטגרם ובטיקטוק, גם ברחבי אירופה וארצות הברית – התחילו להילחם גם הם: הם יצאו למלחמת מילים.

לא היה משנה אם היו פוליטיקאים, עיתונאים, מנחי טלוויזיה, שגרירים או אנשים ״רגילים״: לכולם הייתה עמדה משלהם על המלחמה, על מי הצודק ומי מנצח, וכולם השמיעו אותה בקול רם.

יום אחר יום אותם פרופסורים, עיתונאים ופוליטיקאים קיימו באולפנים דיונים אינסופיים על אוקראינה, לעיתים קרובות כשהם מבזים את עצמם; בין השאר נטען שם שהיטלר בכלל לא רצה מלחמה.

ככל שאותם ״מומחים״ בילו יותר זמן בוויכוחים בטלוויזיה, כך נדמה שפחות אכפת היה להם מהאוקראינים והרוסים עצמם.

זה הזכיר לי את מאסטר שף, שם העניין הוא לא האוכל אלא השואו, המריבות.

שופטי מאסטר שף כבר אינם רק שפים, הם הפכו לסלבריטאים.

הפאנל ההוא היה אינפוטיינמנט — בידור במסווה של מידע, פשוטו כמשמעו.

בטוויטר, כיום X, מערביים פתחו במלחמה מקבילה.

שתי מפלגות של לוחמי מקלדת הוקמו, שלכל אחת אויבים ובני ברית.

בדרך אגב, אותו דבר קרה גם סביב חיסון הקורונה.

התקפות אישיות ואיומי מוות הפכו לעניין שבשגרה: אנשים חִיקּוּ את המלחמה האמיתית, כשאת עצמם הם מדמיינים כחיילים.

ההבדל היחיד בינם לבין חיילים אמיתיים היה שהם כתבו מהבתים החמים שלהם, עם אוכל חם ופנים ידידותיות סביבם, כדי לצטט שיר מפורסם של פרימו לוי (סופר איטלקי וניצול אושוויץ).

עכשיו, אחרי הוויכוחים על החיסון ועל אוקראינה, צף שוב נושא בוער, גם אם לא חדש: ישראל, עזה וחמאס.

התבנית היא אותה תבנית: פאנלים, בלי בדיקת עובדות, לוחמי מקלדת, אמירות מטופשות, איומי מוות, התקפות אישיות.

הגעתי להבנה שאנחנו, במערב, הופכים את כל זה לסיפור על עצמנו.

אנחנו אולי מאמינים שאנחנו נלחמים למען הדמוקרטיה/המדוכאים/הקורבנות/החפים מפשע: אבל כל זה הוא צדקנות מתמשכת, אנחנו משחקים את תפקיד המושיע ונהנים ממנו.

אנחנו לא המרכז.

החטופים הישראלים, האזרחים בעזה וכל החפים מפשע שעוברים ימים קשים רק משום שנולדו וגדלו שם – הם המרכז.

אין כאן אמירה שעלינו לשתוק או להימנע מעזרה: ההצעה היא שהקול שלנו יהיה חכם, לא כזה שמספק תשובות ארוזות מראש.

אנחנו צריכים להוציא את עצמנו מהזרקורים.

כמו שאמר קרל קראוס: ״יש לך מה לומר? צא קדימה ושתוק!״

שתיקה, כשהיא מגויסת למחשבה על איך נכון לדבר ומה בכוונתנו לומר, יכולה להיות כוח אדיר.

אנשים בישראל ובעזה זקוקים לקול שלנו לא פחות משהם זקוקים לשתיקה שלנו.