המסע המוסרי של ישראל: להתעלות מעל הנקמה

ההכרח בדו־קיום בעקבות 7 באוקטובר

לא הצלחתי להסיט את המבט. תיעודים של טבח חמאס ב-7 באוקטובר שטפו את סיקור החדשות והרשתות החברתיות, ולמרות שאני מודעת היטב לסכנה הפסיכולוגית שצפייה בזוועות האלה טומנת בחובה, בחרתי לפקוח את עיניי אל מול הטבח.

צעירים שבאו לחגוג נטבחו במאות כשהם נמלטו על נפשם לעבר מדבר פתוח, תינוקות נערפו, נשים הותקפו והוצעדו עירומות ברחובות עזה, קשישים נכבלו ונחטפו, גופות חוללו — האכזריות הזאת מזעזעת את הנפש. בשבילי, הרצון לראות כרוך בצורך עיקש להבין. בכל עדות אני מקווה למצוא איזה שמץ של בהירות; מה, איפה, והכי מהדהד מכול, למה.

משפחות וחברים של מאות החטופים בידי חמאס מפגינים בתל אביב, אוקטובר 2023

כשדה־הומניזציה פוגשת אינפנטיליזציה

אצבעות נשלחו להאשים מישהו בטבח. לעיתים, השיח העולמי המתמשך הזה צעד על קו דק של פטור מסוכן מאחריות, אולי בלי כוונה. כמה ישראלים קיללו את מחבלי חמאס כ“חיות”, בעוד שצופים זרים אחדים הגנו על חמאס, ועל מיליוני תושבי עזה, כ“עם חסר אונים שעשה את המיטב שיכל” עם הכלים המעטים שעמדו לרשותו מול דיכוי. אבל מה שמשותף לשתי התגובות, על אף שהן הפוכות בהטלת האשמה, הוא ההצעה שהטבח היה בלתי נמנע — כאילו היינו תמימים אילו קיווינו למשהו אחר.

הפיכת אנשי חמאס לחיות, או לילדים חסרי אונים, עשויה להרגיע — אבל אין לה בסיס. פעילי חמאס הם בני אדם, ולתושבי עזה ניתנה הזדמנות, לאחר נסיגת ישראל ב־2005, לבנות ברצועה דמוקרטיה משגשגת. עלייתו הראשונה של חמאס לשלטון אכן התרחשה באמצעות בחירות לבית המחוקקים, ובחודשים האחרונים סיעות פלסטיניות הביעו נכונות לקיים מחדש בחירות בעזה — לראשונה זה 18 שנים.

טבח 7 באוקטובר היה מעשה של רוע אנושי; הדגמה הרסנית של האימה שבני האדם מסוגלים לה. ההבנה הזאת מבעיתה, אבל חשובה במיוחד בשעה שישראל מעצבת את תגובתה. החושך שבאחרים נוטה לעורר את החושך שבתוכנו — אסור לנו לתת לו יד.

מכוונים את המצפן המוסרי שלנו

למחרת הטבח, אדם קרוב אליי קיבל הודעה שחברו הקרוב נרצח בידי חמאס. כששמע זאת, תגובתו הראשונה הייתה קריאה זועמת לשואה נגד ערבים. הייתי מוטרדת אך מבינה. יותר מכול, השימוש שלו במילה ״שואה״ היה מאלף. חלקים רחבים בחברה הישראלית נראים נחושים לנקום, לא רק כתגובה לטבח 7 באוקטובר של חמאס, אלא גם בשל דורות של סבל שנגרמו לעם היהודי. חמאס הפך לסמל החורג הרבה מעבר לטבח המסוים הזה.

אולי מה שהיה המעניין ביותר בשיחה הזו הוא שהחבר שנרצח היה, בעצמו, ערבי — ובכל זאת הסתירה שבין האבל על חברו שנפל ובין חתירה לרצח עם של כל הערבים חמקה מעיניו. כל מה שחשוב היה, אם כן, הוא להחזיר את האכזריות — למישהו, למישהו כלשהו, אולי לכולם.

כולנו מסוגלים לזוועה. ניסוי בית הסוהר של סטנפורד וניסוי מילגרם ממחישים שכל אחד מאיתנו עלול להידחף אל הבלתי נתפס. לנקמה יכול להיות חלק משפיע בתהליך הזה. הצמא הכמעט־אינסטינקטיבי לנקמה הוא אנושי עד מאוד, ורדף חברות אנושיות במשך אלפי שנים, כשהוא מזין מעגלי אלימות ברחבי תקופות ואזורים. ישראל אינה זרה לאויב הוותיק הזה.

אחרי 7 באוקטובר, קולות ישראליים רבים דחקו במעשי זוועה הדדיים כלפי אזרחים בעזה, וגם כלפי ערבים בישראל ובגדה המערבית. קריאות למחיקת עזה כעונש מופיעות לעיתים רחוקות על גבי תגובות לפוסטים ברשתות החברתיות שקשורים למלחמה. בתחילת השבוע הזה, המוני מתפרעים יהודים, כשהם מנופפים בדגלי ישראל וקוראים "מוות לערבים", ניסו לפרוץ אל מעונות המכללה האקדמית נתניה, שם מצאו מחסה סטודנטים ערבים והמתינו לחילוץ משטרתי. גם בשיחות אישיות, כשמסכת האנונימיות ברשת והדינמיקה של ההמון מוסרות, העמדות האלה מוצאות להן קול.

גם אני פוחדת וזועמת. ובכל זאת, אני מאמינה שכישראלים — ובמיוחד כישראלים שמאלנים — עלינו להציב במרכז את האנושיות שלנו, ולהיות פעילים במחויבות שלנו לצדק ולמוסר. אסור לנו להיכנע לגרד הזה עמוק בתוכנו, שקורא “עין תחת עין”. עלינו לוודא שמצפן המוסר שלנו מכוון כראוי.

דו-קיום אינו אוטופיה

אגב, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה חזרתי מטיול דו־קיום בגליל. הייתי חלק מקבוצה של ישראלים ערבים וישראלים יהודים, שחנינו יחד ולימדנו זה את זה עברית וערבית. אחרי החוויה המשותפת היפה הזאת, המלחמה זעזעה את הקהילה הצעירה שלנו בדרך טרגית ומיוחדת לה. החיים המשותפים שנראו קרובים כל כך כשצחקנו, אכלנו וטיילנו יחד, נראו לפתע כנידונים להתרחק מאיתנו עד כאב. אני מתאבלת על יקיריי היהודים־ישראלים, ומבינה את הטראומה שטבח 7 באוקטובר יותיר בהכרח בישראל כולה. אני מתאבלת גם עם חבריי הערבים: ברור לי שזוועות חמאס יקשו עוד יותר על הדרך המורכבת ממילא לשלום, ויעוררו תגובת נגד קשה כלפי פלסטינים בשבועות ובחודשים הבאים.

שיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים בדרך אל השלום נחוץ מאוד, והוא גם מבטיח מאוד. הרוב המתון בכל אחד מהצדדים, גם אם קולו שקט לא פעם מן הקולות הרדיקליים, ממשיך לקוות לשלום. סקרים עדכניים מצביעים על כך שהרוב הגדול של הערבים-ישראלים מתנגד להתקפת חמאס ב-7 באוקטובר ותומך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ומחצית מאוכלוסיית עזה הייתה תומכת בפתרון קבוע של שתי מדינות לאורך גבולות 1967. ובמקביל, חודשי המחאה בישראל נגד השינוי המתוכנן במערכת המשפט מעידים שהאמונה בדמוקרטיה, והנחישות להגן עליה, חיות ובועטות בחברה היהודית־ישראלית.

שלט בקיבוץ עין-שמר קורא "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", מאי 2021

קהילת הדו־קיום שלי מעניקה לי בשבועות האחרונים תקווה שאין לה תחליף. כבר בטיול התקרבנו מאוד, אבל אחרי 7 באוקטובר רבים מאיתנו התקרבו עוד יותר: אנחנו מתעניינים בקביעות זה בשלומו של זה, ונפגשים ברשת כדי להמשיך מרחוק את מסע לימוד השפות שלנו. הערבית שלי עדיין מקרטעת, אבל כל שיעור כזה הוא בלי ספק רגע השיא של היום שלי. אני מבינה היטב את משקלו של הדבר — ברגע האפל הזה קשה כל כך למצוא נקודות אור כאלה.

דו-קיום אינו אוטופיה — או לפחות, אינו חייב להיות. הדחף לשיתוף פעולה נותר חזק, והנחישות לשלום עמידה. אל נשכח שהדרך היחידה קדימה היא ביחד.