אילו קוביד היה אדם, מה הייתם שואלים אותו?
קוביד מזמין אותנו להשליך עליו את חוויותינו וציפיותינו, פחדינו ותקוותינו, ומספק לנו תבנית מושלמת להתנסות בקצות הטווח של האימה והחלומות הקולקטיביים שלנו.
המשליסט הרוסי הנודע איוון קרילוב כתב על האיש הסקרן המבקר במוזיאון הטבע, מתענג על המוצגים שבו אך אינו מבחין בפיל הגדול שביניהם. האם COVID19 הוא ״הפיל שבחדר״, ברור כל כך עד שכבר לא באמת מבחינים בו ודנים בו? ודאי שלא; כולנו קוראים עליו כל כך הרבה בחודשים האחרונים, וגם לסאפייניזם היה בהחלט חלק בכך. אבל ללמוד על הנגיף אינו באמת להכיר אותו, נכון?
ואילו הייתה דרך לעשות בדיוק את זה? נניח שנגיף הקורונה היה אדם — מה הייתם שואלים אותו?
״האם תוכל בבקשה לספר לי על הוריך?״ היא שורת חקירה מעניינת אחת. ״אז איך בדיוק התחלת את העסק הגלובלי שלך?״ היא אחרת. אבל בהתחשב בכך שמר קוביד ודאי עסוק מאוד בימים האלה, אולי מוטב שניגש ישר לעניין: ״יש לך תוכניות מסוימות לעתיד?״ ובכל זאת, כשמדובר בבני אדם, אני — כמו רבים אחרים — מוצא שאין שאלה מסקרנת יותר מה״למה?״ הישן והטוב. אחרי הכול, רק בני אדם מהרהרים בסיבות ובטעמים לדברים שהם רואים סביבם ובתוכם. לכן אלך על ״למה לעזאזל אתה עושה את זה?״ הישיר.
לרוע המזל, מאחר שקוביד, יהיה גלגולו אשר יהיה, טרם האניש את עצמו, סביר שלא נקבל תשובה. כבר ראינו זאת, כמובן. גם היקום שותק; הוא אינו נותן לנו סיבה, שום משמעות להיאחז בה — רק בד זרוע כוכבים שעליו נצייר את תשוקותינו ואת תכליותינו. כך גם מסך הקוביד.
אולי אם כך קוביד הוא סוג אחר של פיל... אתם זוכרים את המשל ההודי על העיוורים והפיל? בעודם עומדים סביב החיה העצומה, כל עיוור נגע בחלק אחר שלה והגיע למסקנה שונה באשר למה שניצב לפניהם. החדק הרגיש כמו נחש, האוזן כמו מניפה, הרגל כמו גזע עץ, והחט כמו חנית. הפיל, קרוב ככל שהיה, נותר מחוץ להישג ידם.
כך גם המגפה — עצומה, אך נסתרת לעין כול.
כמו הפיל שבחדר, גם קוביד מזמין אותנו להשליך עליו את חוויותינו וציפיותינו, פחדינו ותקוותינו.
אתחיל משלי? הנה מחשבה מטרידה: האם אנחנו עוטים מסכה כדי להתרפק על הפחד — ולהסוות חרדה עמוקה יותר?
אם אתם מודאגים, זה מובן מאוד, ואתם בהחלט לא לבד: מחלה ומוות עומדים על מפתן דלתנו, ואולי — אני מקווה כל כך שלא — כבר נכנסו אליכם הביתה. ובכל זאת, אצל רובנו הזוועות מתווכות באמצעות התקשורת, המסורתית והחברתית. ממחקרים רבים אנחנו יודעים שקריאה עליהן, במיוחד ברשתות החברתיות, מגבירה את דאגתנו — מטרד בפני עצמו, ועוד יותר כשנזכרים שיתר לחץ דם עלול להפוך אותנו פגיעים הרבה יותר למרואיין השתקן והזדוני שלנו. אם מעקב בלתי פוסק אחרי סיפורי הנגיף עוזר לו לתקוף אותנו, אולי עדיף לבחור לדעת פחות?
אנחנו כמעט לא עושים זאת. למה? כבני אדם, על השאלה הזאת אולי נוכל לענות. האם בסתר ליבנו אנחנו רוצים לטפח את הדאגות — אבל בשביל מה, לעזאזל? אולי לפעמים אנחנו משתמשים בפחד מאיך ומתי נמות כדי להסתיר אימה עמוקה יותר: השאלה למה לנו להישאר בחיים.
כשקשה יותר להתחמק מהשאלה המטרידה הזאת, אנחנו משיבים עליה לפעמים בחיפוש אחר תכלית נעלה יותר: ״אני חי כדי לעזור לאחרים להשיג… להיות...״. הנגיף מספק את התבנית המושלמת להתנסות בקצות הטווח של האימה והחלומות הקולקטיביים שלנו. בדיוק בכך טמון הדבר המלהיב כל כך ב״סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו״; האפשרות לפתוח דף חברתי נקי היא גם מפחידה וגם מרוממת. בין שמדובר ברעיונות ישנים ובין שבטכנולוגיות חדשות, כל אחד מאלה יכול להציע אוטופיה זוהרת או דיסטופיה קודרת, וגוונים רבים שביניהן.
אבל כמובן, לפעמים מסכה היא פשוט מסכה 😊
תגובות