כמה שווים חיי אדם לממשלה?
ב-10 במרץ הודיעה מרתה פולאק, נשיאת אוניברסיטת קורנל, בדוא״ל שנשלח לכל חברי הקהילה, על ביטול כל ההרצאות הפרונטליות החל מסוף החודש.
מאז נדמה לי שנכנסתי לרומן המפורסם של אלבר קאמי מ-1947, הדבר (La Peste).
ברומן הבדיוני הזה מספר קאמי את סיפורה של העיר אוראן שבאלג׳יריה, הנתונה בהסגר בעקבות התפרצות מגפה.
מבעד לעיניו של הרופא הבולט ברנאר רייה, הקורא נכנס לניסוי חברתי: המשתתפים, עיר שלמה, נאלצים לחיות בלי שום קשר לעולם שבחוץ, בפחד תמידי שיידבקו במחלה.
ליתר דיוק, הקורא שומע את סיפוריהם של האנשים המקיפים את דוקטור רייה: עיתונאי שנלכד באוראן בשל הסגר, אדם שמוכן לסייע ככל יכולתו במאבק במחלה, פקיד עירייה האחראי לספור את החולים ואת המתים, שכנו שלבסוף מנסה להתאבד, וכומר מוערך מאוד שנאלץ למצוא משמעות לאירועים מנקודת מבט דתית.
הרומן, שנכתב בראשית מלחמת העולם השנייה, הדבר, נתפס בעיני רבים כאלגוריה לכיבוש הגרמני בצרפת.
יותר משבעים שנה לאחר מכן, נדמה שהמצב שבו אנחנו חיים כיום דומה לזה של אוראן הנתונה בהסגר. בעוד אזורים נרחבים — מחוז חוביי בסין, איטליה, צרפת ועוד — הושמו בסגר, שאר העולם רועד, בעוד אי־הוודאות והלא־נודע מעוררים פחד.
בזכות אמצעי התקשורת המודרניים, בכל יום כולנו מקבלים הודעות על מספרי הנדבקים והמתים העדכניים. ברומן של קאמי, תושבי אוראן ממתינים בפחד ל״פרסום הסטטיסטיקה הכללית בתחילת כל שבוע״, שעליו מכריזות הרשויות ומדווחים העיתונים המקומיים.
בדומה לאוראן כאשר העיר הושמה לראשונה בסגר, פאניקה מתפשטת במהירות בקרב אזרחינו, וגורמת להסתערויות על מוצרי יסוד חיוניים בבתי מרקחת ובחנויות מכולת. ההסתערויות האלה יוצרות מחסור המוני במסכות פנים, בג׳ל לחיטוי ידיים, בפסטה ואפילו בנייר טואלט.
עם סגירת שערי העיר ולאורך ההסגר כולו, אוהבים מיואשים מנסים להימלט כדי להתאחד עם יקיריהם. תמונה כזאת אפשר היה לראות לפני ימים אחדים ברכבת האחרונה שיצאה ממילאנו לפני הסגר.
כאשר העיר מוצאת את עצמה מנותקת לחלוטין משאר העולם, החברה משתנה כדי להתאים את עצמה למגבלות החדשות, ותושבי אוראן מוצאים דרכים חדשות לראות יופי בדברים יומיומיים, ליהנות או לבטא את פחדם מן המחלה.
במצב הזה, אמירתו הידועה של סארטר, ״מעולם לא היינו חופשיים יותר מאשר במהלך הכיבוש הגרמני״, נראית מדויקת באופן מוזר, כאשר הדמויות המרכזיות פונות לחיפוש אחר משמעות חדשה לחיים באמצעות סיוע למאבקו של דוקטור רייה בהתפשטות המחלה. מצד שני, אחרים מבקשים לארגן את חייהם סביב מטרות חדשות: ניהול עסקים מחתרתיים, בניית צורות חדשות של סולידריות או הכנה לבריחה.
ב״מדע הפחד״ (The Science of Fear) מהרהר דניאל גרדנר בפוליטיקה של הפחד, שנראית גם היא עכשווית באופן מוזר בעקבות המגפה החדשה הזאת.
בזכות הרשתות החברתיות והטלוויזיה המשדרת עשרים וארבע שעות ביממה, הרוב המכריע של אוכלוסיית העולם מוצף במידע על המחלה, על התפשטותה ועל אופן ההתמודדות של הממשלות עמה.
כמו רוב החדשות, גם המסרים האלה בתחום בריאות הציבור מדברים באותה מידה אל הבטן ואל הראש שלנו, כפי שהיה מנסח זאת גרדנר.
אצל חלק מהצופים, הבטן תעורר מצוקה רגשית, בהלה ואולי אפילו התרגשות; הראש, לעומתה, ינסה להכניס את הדברים לפרופורציה: להמעיט בחשיבות המחלה, לשקול בהיגיון את הסיכוי למות ממנה, ולמתן את תגובתה של מערכת 1.
אצל אחרים, הבטן תמעיט בסיכון שלהם למות מהנגיף, ואילו הראש ידחוף אותם לאחריות, לחמלה ולסולידריות.
השילוב בין המסרים מן הבטן ומן הראש מוליד תגובות שונות מאוד אצל כל אחד מאיתנו. אף תגובה אינה רק הפרזה בסיכונים או רק המעטה בהם.
ברמה האישית, השאלה מתמצה בזו: האם עליי להיכנס לבידוד עצמי עד שהמחלה תיעלם, או להמשיך בחיים כרגיל?
המתח הפנימי הזה עז אף יותר בקנה מידה ממשלתי. ממשלות ברחבי העולם מנסות לשקול את חשיבות המחלה מול ערכי החירות והחופש הכלכלי.
כל ממשלה נקרעת בין שתי אפשרויות: להורות על סגר לאומי שיעצור את התפשטות המחלה אך יבטל את חופש התנועה ואת הפעילות הכלכלית של האזרחים, או לדחות את ההחלטה למועד מאוחר יותר.
לפני כמה ימים, הפובליציסט הצרפתי לורן ז׳ופרין השווה את התפרצות נגיף הקורונה החדש לשפעת הספרדית, והזכיר לקוראים שהמחלה שהתפרצה ב-1917 לא נקראה כך מפני שהגיעה מספרד.
למעשה, מכיוון שממשלת ספרד לא הייתה צד במלחמת העולם הראשונה, היא הייתה המדינה היחידה שפרסמה נתונים על הנגיף.
כשהוא מסובך במלחמה הקטלנית ביותר בתולדותיו, שאר העולם המערבי לא הכיר בפומבי בחשיבות ההתפרצות עד לאחר המלחמה, מחשש שהיא תסיח את דעתם של החיילים מן הלחימה.
לפני כמה ימים ניסה העיתונאי הפיננסי מארק פיורנטינו לקשור בין ההפסדים הכלכליים שנבעו מקריסת שוק המניות האחרונה לבין מספר האנשים שמתו מהמחלה. ההרהור הזה, שנועד לחשב את העלות העולמית של כל חיים שאבדו לנגיף, מעלה שאלה רחבה יותר.
ההיגיון שבבסיס הדברים, ברמה הלאומית, הוא שאלה שממשלות ב-1917 חשבו שיש לה תשובה, ושאולי למרבה המזל איננו רוצים להעלות בעיצומו של המשבר: כמה שווים חיי אדם לממשלה?
מה שהיה בלתי נתפס בראשית ההתפרצות מתחיל להתבהר: כמה ממשלות כבר מסמנות כיצד הן היו עונות על השאלה הזאת.
לפיכך, בימים האחרונים ראינו תגובות אסטרטגיות — ואולי אפילו פילוסופיות — הפוכות מצד ממשלות שונות למשבר.
למעשה, נדמה שמנהיגי ארצות הברית, בריטניה או הולנד רואים את התגובה המתאימה באופן שונה במידה מסוימת מזו של ממשלות צרפת, איטליה, ספרד וגרמניה, שבעצמן שונות במידה כלשהי מן האופן שבו סינגפור, הונג קונג או טאיוואן מתמודדות עם ההתפרצות.
נוכח איומים סביבתיים וקיומיים גדולים יותר, כל אומה תצטרך לתת תשובה משלה לשאלה הזאת באמצעות ההחלטות שתקבל.
תגובות