אנושיות במלוא חופניים
מה הידיים שלנו מספרות על מקורות האנושיות ועל טבעה… סיפור לחגי תשרי
חגי תשרי נפתחים בראש השנה — ראשה של שנה חדשה, ולפי המסורת גם יום השנה לבריאת האדם. נכון, האנושות לא נבראה אלא התפתחה, גילה קצת יותר מ-5,783 שנה, ויש שיאמרו שהופעתה אינה בדיוק סיבה למסיבה. ובכל זאת, זה רגע מתאים לתהות איך התהווינו, ומה נעשה מאיתנו.
איך התחלנו? מה עמד בראשיתו של כל מה שהוא אנושי במובהק?
היד שמנענעת את העריסה
הומיניד רעב ושבור לב יוצא לטיול ביום דצמבר חם מן ערש המין האנושי לאורך נהר הקרוקודיל אל מי הקסם, ושם הוא עוצר כדי לשטוף את הדמעות מפניו. הוא מושיט את ידו אל הבריכה, אך נעצר – במים הנוצצים הוא רואה דמעה מלוחה הזולגת על לחיו, ומבין שהוא מביט בעצמו.
כך אני אוהב לדמיין את לידת האנושות: רגע שקט של התבוננות עצמית עצובה. אבל אולי לא הראייה או השמיעה היו ערש האנושיות, גם לא הטעם והריח — אלא המגע. בין שנולדנו מול בבואתנו במימי הטבע ובין שלא, לא צריך להביט במראה כדי להיזכר שאנחנו בני אדם. פשוט הביטו בכף היד. עכשיו געו באגודל, בזו אחר זו, בכריות האצבעות. זהו, מזל טוב — אתם בני אדם!
שנקרא בכפות הידיים שלנו? הניסיון לנחש את העתיד באמצעות קריאה בכף היד מפוקפק למדי. אני אמור לדעת: עם ידי אש, מזל אדמה באסטרולוגיה המערבית ומזל מים בסינית, אני באמת צריך קצת אוויר… ובכל זאת, אולי הידיים יעזרו לקרוא דווקא את העבר שלנו, ואת ההווה.
אגודל ארוך למעלה
אנושיות וענווה אולי מתחרזות באנגלית — כמו ההיסטוריה, בעצם — אבל במציאות הן נפגשות לעיתים רחוקות מדי. כשמביטים בידיים יוצאות הדופן שלנו, כדאי לזכור שאנחנו לא מיוחדים עד כדי כך, ולהיזכר מאין הכול התחיל. אנחנו, למשל, לא היחידים שנהנים מאגודל נגדי. לרוב הקופים יש אגודל כזה; הוא שימושי למדי כשאוהבים לחבק עצים. אבל יש קופי אדם גדולים שאוהבים עצים יותר מאחרים, וידיהם מותאמות לכך. כך, אף שהשימפנזים הם קרובינו החיים הקרובים ביותר מבחינה גנטית, דווקא הגורילה, שכמונו מבלה הרבה פחות זמן למעלה, דומה לנו יותר בכף ידה.
כבר לפני שני מיליון שנה החלו אבותינו לפתח את מיומנות היד הייחודית שלנו: אגודל ארוך ואצבעות קצרות יותר, המאפשרים את התרגיל הנחמד הזה — לגעת באגודל בכרית של כל אצבע. היד שלנו, שאגודלה מורם, מאפשרת גם לאחוז בחוזקה בחפצים ולתמרן אותם — וגם את עצמנו. למעשה, המין הראשון שיצר אמנות מערות היה אולי דווקא קרובינו שנדחקו הצידה, הניאנדרטלים. לפני כ-64,000 שנה הם ציירו בעלי חיים וסימנים — ואת ידיהם שלהם.
צאו מן המערה, וכ־200,000 שנה לאחור תמצאו ילד מגניב בן 12, המשתעשע ביצירת גרפיטי יד פרהיסטורי במקום שהוא כיום צ'וסאנג, טיבט.
מאז עברנו כברת דרך ארוכה: טביעות הידיים שלנו נמצאות בכל רחבי כדור הארץ.
היד המושטת
חגי תשרי מתחילים בראש השנה ומסתיימים בשמיני עצרת, היום השמיני של סוכות, ובשמחת תורה — שמחה עם התורה, המציינת השלמה של מחזור קריאה אחד ופתיחת מחזור חדש.
בשיבה אל בראשית, האזכור הראשון של "יד" בתנ"ך מבשר רעות:
"ויאמר ה' אלהים: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (בראשית ג', 22).
אלוהים מוטרד. אם ידיו בראו בני אדם, הרי שידיהם בראו אותם כעת מחדש, ועשו אותם דומים לאל במובן מכריע אחד: הם זכו בחופש הבחירה המוסרית — או נידונו לסבול אותו. האם ההומו פאבר (״האדם העובד״) יוצר את ההומו ספיינס?
אולי בעזרת הומו לודנס, ״האדם המשחק״. אף שאם התנ״ך קלע לראשית האנושיות, האדם הראשון שהיה מודע לעצמו היה אישה. חוה, שעל פי הסיפור נבראה מצלע אדם, פותחת את חייה הגופניים בהושטת יד: תחילה לגעת בפרי האסור, אחר כך לאכול ממנו, ולבסוף להציע אותו לאדם.
מיצירות מערות ועד האמנות של ראשית העת החדשה, התבוננו באדם וחוה של גולציוס (1613), זוג דיוקנאות שמבליטים במובהק את ידיהם של בני הזוג, כל אחד בנפרד.
ידי הימין הן שלהם — וגם של גולציוס. כשהיה תינוק בן שנה נגע באש, וכוויות קשות הותירו את יד ימינו נכה. לימים נעשה אחד האמנים הנודעים בדורו: הוא צייר בשמאל, אבל חרט רק בימין. ב״אדם וחוה״ יד אחת מציירת את האחרת, ומספרת על בריאה שאינה מושלמת: בריאתו של האמן, של בני האדם הראשונים ושל אלוהים.
היד הימנית של גולציוס
ידיהם המושטות של חוה ושל גולציוס, הנוגעות בחירות סקרנית ובאש היצירה, מזכירות לי קטע יפהפה מאת ז'אק לאקאן (בסמינר השמיני, העברה ):
"היד המושטת אל הפרי, אל הוורד, או אל בול העץ המתלקח לפתע – תנועת ההושטָה, ההתקרבות או הליבוי שלה קשורה בקשר הדוק להבשלת הפרי, ליופיו של הפרח ולבעירתו של בול העץ. אם בתנועת ההושטָה, ההתקרבות או הליבוי, היד מתקרבת די הצורך אל האובייקט, עד שיד אחרת יוצאת מן הפרי, הפרח או בול העץ ונשלחת לעבר ידך – ובאותו רגע ידך קופאת בתוך המלאות הסגורה של הפרי, בתוך המלאות הפתוחה של הפרח, או בהתפוצצותו של בול עץ המתלקח – מה שנוצר הוא אהבה."
כמה נדיר הרגע הזה, וכמה רוצים שיימשך לעד… האם אחיזת ידיים יכולה לגבור על הרצון שהיד שלנו תהיה על העליונה? לפני כמה שנים תרגמתי את השיר העברי האהוב עליי, מאת רחל, המשוררת האהובה עליי:
גן נעול [המקור העברי]
מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת לֹא פּוֹגֶשֶׁת יָד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.
גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ. גַּן נָעוּל – אָדָם. הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם?
ראשים מדברים – יד מתה?
אם אהבה היא מפגש ידיים בוער, שנוצר בחירות שהעניק הפרי האסור, מה על יד אחת במפגש רומנטי, רועדת ברטט קוונטי, כמו החתול של שרדינגר, בין פחד לתשוקה?
מלאקאן אל בן זמנו הצרפתי ז'אן־פול סארטר, המספר על אותה יד מסוימת, השייכת לאישה בדייט ראשון. היא יודעת את כוונותיו של הגבר, שכבר נעשו ברורות: הוא מושיט יד כדי להחזיק את ידה. מה לעשות? להשאיר את ידה בידו פירושו להסכים, למשוך אותה פירושו לדחות אותו. אבל היא עדיין אינה מוכנה לבחור. אז –
״האישה הצעירה משאירה שם את ידה, אך אינה מבחינה בכך. היא אינה מבחינה, משום שבמקרה היא כולה שכל ברגע הזה. היא מעלה את בן זוגה אל הפסגות הנשגבות של ההרהור הרגשני; היא מדברת על החיים, על חייה, ומציגה את עצמה בהיבטה המהותי — אישיות, תודעה. ובינתיים, הגירושים בין הגוף לנפש יוצאים אל הפועל; היד נחה ללא ניע בין ידיו החמות של בן זוגה — לא מסכימה ולא מתנגדת — חפץ. נאמר שאישה זו נתונה בהונאה עצמית.״
מתבקש לתהות אם סארטר היה מספר אותו סיפור על ידו של גבר. אבל חשוב מכך: אצל האישה ואצל סארטר, הראש משוחח על ״החיים, על חייה״, בעוד היד מתה. כאילו העיסוק השכלתני בחיים מקל עלינו להתנתק מהם בגופנו, להתנתק מעצמנו — לוותר על האומץ לבחור.
וגרוע מכך: לעיתים קרובות מדי, העיסוק השכלתני בחיים מצייר בני אדם כבובות, הנדחפות ונמשכות בכוחות שאינם מותירים להם — לנו — בחירה. חישובי עלות ותועלת מניעים אותנו (האדם הכלכלי), או רגשות (האדם הפסיכולוגי), נורמות חברתיות (האדם הסוציולוגי) וגנים (האדם הביולוגי). ארבע דרכי ההסבר האלה, העוסקות בתכונות שאנחנו חולקים עם בעלי חיים ומכונות, נכונות בחלקן. אבל בלי חירות הן אינן אלא הונאה עצמית, פשע יומיומי נגד אנושיותנו.
אולי נוכל להיאבק בהונאה העצמית דרך התבוננות בידיים. כמו במִסְבָּחָה, מחרוזת התפילה המוסלמית, שבה האגודל מעביר חרוז אחר חרוז כדי לספור ולהיזכר בשמות האל, געו באגודל בכל אחת מארבע האצבעות השכנות, והיזכרו בארבע דרכי ההסבר (האמה נראית לי מועמדת מושלמת לאדם הפסיכולוגי). ואז הביטו באצבע האנושית יוצאת הדופן שבעזרתה ספרתם את כולן — האגודל — והשיבו לעצמכם, דרך החירות, את אנושיותכם. כמובן, רק אז מתחילות הצרות האמיתיות…
היד הימנית
החירות, טובה ככל שתהיה, אינה מבטיחה מעשים טובים. יש בחירות שגויות ורעות. מתוך חירות או הונאה עצמית, ובאופן הזדוני ביותר בשילוב של שתיהן, ידיים אנושיות מסוגלות לזוועות.
נדמה לי שנבו היה בן ארבע או חמש כשהתחיל להקשיב בתשומת לב רבה יותר לפלייליסט הנסיעות שלי. אני ניסיתי לשרוד את התנועה הירושלמית, הצצתי במראה האחורית ותהיתי מה עובר לו בראש. ״Red Right Hand — יד ימין אדומה״ של ניק קייב תפס את תשומת לבו — איך לא?! — וכדי להרוות את צימאונו של הילד רקמתי עלילה מסועפת על קורותיה של יד ימין אדומה, RRH.
הגרסה המופלאה של DrFaustusAU, בסגנון דוקטור סוס ל״יד ימין אדומה״ של קייב
זה לא התחיל בהרג פרפרים לשם שעשוע. ל-RRH הייתה פשוט תחושת בטן שהעולם הוא מקום רע, שצריך להיות קשוח. הוא התחיל לרמות ולגנוב, וידו האדימה בפעם הראשונה. עד מהרה הבין שהדרך הטובה ביותר להסתיר זאת היא לגלות את כוח השליטה באנשים — את היכולת להפוך אותם לבובות שלו.
בדיעבד, נדמה לי שזו הנקודה שבה הונאה עצמית וחירות נשזרות לרוע. וככל שיד ימינך אדומה יותר, כך קשה יותר לעצור. מכאן כוחה המטלטל של הרמיזה של קייב לידו הנוקמת של האל ב״גן העדן האבוד״ של מילטון:
״ומה אם ההבל שהצית את הלהבות הקודרות האלה / ייקיץ וילבה אותן בזעם שבעתיים, / וישליך אותנו לאש; או שממרום / תשוב הנקמה שהושעתה ותחמש / את יד ימינו האדומה להכות בנו?״
אם הרוע הוא הבחירה המכוונת להתייחס לאדם כאל ״גלגל שיניים זעיר״ ב״תוכנית הקטסטרופלית״ שלנו, מה נעשה בנוגע אליו, איך ״נכבה״ אותו?
אולי לעולם לא נוכל לכבות את הכאב. אבל אולי נמצא דרכים לשנות את זכרו, בלי למחוק אותו — בשפה, במראות ובצלילים, ובידו של האדם הנכון, המושטת ללטף לחי אנושית, כשפנים אנושיות משתקפות בעינו הטובה של אדם אחר. הביטו. דמעה בכף ידכם.
תגובות