בעלי הבית, ארץ השממה
הרהורים על עלייתו של בן-גביר ועל ממשלת הימין הקיצוני בישראל, גרסה מלאה של המאמר שלי בThe Washington Monthly
האם פגשתי זה עתה את היטלר היהודי? השאלה הזאת עברה בי כשיצאתי לאוויר הלילה הירושלמי הקריר, אחרי מפגש מצומצם עם איתמר בן-גביר, יומיים לפני שהפך להפתעה הצפויה של הבחירות האחרונות בישראל. רק שבוע קודם שבתי לארץ, אחרי שלוש שנות הוראה בארצות הברית. רציתי להבין מה מושך אליו את הציבור הישראלי, כולל אמי ואחותי.
פרולוג: אנלוגיה מסוכנת
ספוילר: אין לי תשובה לשאלת הפתיחה. אבל איני רוצה לסלק אותה. מכל סימני הפיסוק, סימן השאלה הוא זה שרוח האדם אינה יכולה בלעדיו.
קל מדי לצייר את השפם הקצר, דמוי מברשת השיניים, בכרזה שלמעלה. אנחנו ממהרים להשוות כדי לגנות, במקום להיעזר בדמיון האפשרי כדי לחדד את המחשבה ולהתקרב לאמת. אני רוצה שההשוואה הזאת, על סימן השאלה שבה, תישאר איתנו. כן, בן-גביר אינו היטלר. אבל זעם המבקש גאולה, הניצת מפחד, מתסכול ומהשפלה, הוא מכנה משותף לא רק למנהיגים הללו ולנתניהו, אלא לאנשים רבים. אין אדם, ואין עם, שפטורים ממנו.
היטלר והנאציזם אינם תופעה שמחוץ לאנושות. הם מבטאים דבר יסודי שאורב בכולנו, גם בי. השוואה, מעצם טיבה, אינה בין דברים זהים — להשוואה כזאת אין טעם. משווים בין דברים שדומים במובנים מסוימים, די כדי ללמוד מן המקרים על התופעה שביסודם, וממנה בחזרה על המקרים. כשנמנעים מהשוואה להיטלר או לנאציזם, מוציאים אותם מן האנושות. זו טעות חמורה בהרבה מן ההשוואה שהיא מבקשת לפסול. הם היו בני אדם. כל אחד ואחד מן הרוצחים האלה.
בספרו מ-1946, סלמנדרה (Sunrise over Hell), ובעדותו במשפט אייכמן ב-1961, תיאר הסופר הישראלי וניצול השואה ק. צטניק, יחיאל די-נור, את אושוויץ בתיאורו הנודע כ״פלנטה אחרת״, מחוץ לעולם האנושי. אחרי טיפול ב-LSD, בריאיון מ-1987, הוא סיפר על השינוי שעבר: ״התברר לי שאושוויץ לא הייתה פלנטה אחרת, כפי שחשבתי פעם. אושוויץ לא נוצרה בידי השטן ולא בידי אלוהים, אלא בידי האדם… הבנתי שהאטום [הפצצה] נוצר באושוויץ… האצבע שתלחץ על הכפתור ותהפוך את העולם לתוהו ובוהו לא תהיה של אלוהים, אלא של האדם״.
כדאי להקשיב להבנתו המאוחרת של ק. צטניק. בלי להכיר במה שמשותף לכולנו — ובוודאי לבן-גביר ולנתניהו — עם היטלר והנאציזם, לא נוכל לקוות להבין באמת אף אחד מהם, וגם לא למנוע זוועות בפלנטה שלנו.
הרצח השלישי
כשנתניהו נעשה ראש ממשלה לראשונה, ב-1996, ליברלים ישראלים רבים ראו בכך רצח שני של יצחק רבין. עכשיו, עם עליית בן-גביר, ההרגשה היא שזו הפעם השלישית. עבור רבים מתומכיו, זה בהחלט חלק מן הקסם.
אני הייתי החילוני היחיד בחדר, בין עשרות חרדים. בן-גביר ישב לצדי כששמע על פיגוע קטלני ליד ביתו בחברון. לרגע השתתק. אז, כנראה מתוך אמונה שהוא היה היעד, ושפוליטיקאים ואנשי תקשורת מהשמאל קשורים לכך, המשיך: ״זו תוצאה של הסתה; מילים יכולות להרוג!״
כאחד המסיתים המרכזיים נגד רבין, בן-גביר אמור לדעת על מה הוא מדבר. חודש לפני הרצח, בהפגנת ההמונים בירושלים שבראשה נתניהו, חילק בן-גביר פוטומונטאז׳ של רבין במדי אס-אס. זמן קצר אחר כך גנב סמל ממכוניתו והכריז בגאווה: ״הגענו למכונית שלו, ונגיע גם אליו״. הרוצח יגאל עמיר העיד שבדרכו לרצוח את רבין בעצרת השלום שמע כי ״איתמר בן-גביר רוצה להרוג את רבין בעצרת״. הוא צחק על האפשרות, וחשב שבן-גביר הוא בסך הכול ״ילד קטן״.
ובכן, בן-גביר כבר איננו רק ילד קטן, וכששמעתי אותו מזהיר מפני רטוריקה רעילה, הוא נראה כמו בובת פיתום, שמדברת בלי דעת מפי התת־מודע שלו עצמו — וגם מפי יותר מחצי מיליון בוחרים. רציתי להקשיב למילים הללו. נכשלתי בכך לפני רצח רבין, וגם אחריו, כשסירבתי לקרוא את מה שאנשי כתבו על הקיר. אני עדיין מתאבל על הכישלון הזה.
בן-גביר אומר שהתרכך. הוא מייחס זאת לאבהותו לשישה ילדים ולמפגשים עם ערבים נחמדים, בין היתר במחלקות היולדות — שבהן דרש שותפו הפוליטי, בצלאל סמוטריץ׳, להפריד בין יהודים לערבים. היום בן-גביר מתכנן לגרש רק את הערבים הלא-נאמנים, לא את כולם. כשצועקים ״מוות לערבים״, הוא משתיק ומתקן: ״מוות למחבלים״. רבים הצביעו לו כי הם מאמינים לו. אחרים הצביעו לו כי הם לא.
אגרוף של זעם גואל
עליית מנהיג ״עוצמה יהודית״ הבשילה לאורך זמן. עד אמצע שנות התשעים, מי שחשבו כמו בן-גביר היו בשוליים, מוחרמים אפילו בליכוד — אם כי, ולא במקרה, לא בש״ס החרדית-מזרחית. אחרי שנתניהו עלה לראשות הליכוד בתחילת אותו עשור, דווקא אני נדחקתי בהדרגה לשוליים, יחד עם השמאל הציוני שהלך ונעלם. יהודי ישראל, ובהם משפחתי, פנו ימינה. למה?
ולמה אני לא? הרי בן-גביר ואני בני אותו דור. שנינו נולדנו בירושלים הסוערת תמיד, לאמהות יהודיות מעיראק, וגדלנו בבית מסורתי. אבל מרידות הנעורים שלנו הפרידו בינינו. בן-גביר נעשה שומר מצוות; אני נעשיתי אגנוסטיקן. די בכך, אולי היה מעיר ט״ס אליוט, כדי לחשוף את השממה הליברלית. והמבחן הוא האינתיפאדה הראשונה. שנינו מייחסים את ההתעוררות הפוליטית שלנו לאלימות של סוף שנות השמונים. אבל הוא הצטרף לתנועת העליונות היהודית כ״ך, ועיצב בלהט את דרכה של ישראל; אני הפכתי לאקדמאי שמאלני, החוקר מן הצד את עלייתו לשלטון.
המחקר הוביל אותי להבין באיזו תדירות אנשים פונים לפוליטיקה כדי לטפל בנפשם — פוליטיקו-תרפיה, אם תרצו — בחיפוש אחר נחמה. את הנפשות האלה עלינו לחפש ולחקור, אם ברצוננו להבין את נתניהו, את בן-גביר, את בני בריתם כמו טראמפ, ואת כוח המשיכה שלהם להמונים.
הנפשות האלה מדברות על פחד ובושה, על השפלה שמבקשת גאולה בזעם, בשליטה — ובאהבה: לאלוהים, ל״עם״ ולמנהיג המגן. אין כמובן שום חידוש בקסמה האפל של הפחדת הבוחרים. נתניהו הוא רב-אמן במלאכה הזאת; בן-גביר הוא תלמידו המצליח ביותר עד כה, ומוסיף להפחדה תחושה של אותנטיות משפחתית, של אחד משלנו.
בן-גביר מציג באורח תקיף את היהודים, רוב ברור בתוך ישראל, כמיעוט נרדף. בין אם מדובר בחייל ששומר על מאחז בגדה המערבית, ובין אם מדובר בנערה שמחכה לאוטובוס בעיר מעורבת, בעיני בן-גביר, יהודים ישראלים נתונים בלי הרף למתקפות, הטרדות והשפלות מצד ערבים, בעוד המדינה היהודית משותקת בידי החוק והליברלים. בעולם ובמילים של בן-גביר, היהודים בישראל סובלים מ"גזענות" וזקוקים נואשות ל"שוויון".
ייתכן שאין בזה הרבה היגיון. ישראל היא מדינה חזקה מאוד, מבחינה צבאית, פוליטית וכלכלית. אבל להיות חזקים — באופן קולקטיבי, אובייקטיבי — איננו שווה ערך ללהרגיש חזקים — באופן יחידני, סובייקטיבי. בני אדם מרבים לחוש שבריריים. שלא כמו אלוהים, אין לנו כוח מוחלט. בהיעדר כוח גדול בא תסכול גדול, ועם התסכול אנחנו מרימים אגרוף קפוץ נגד היקום, המערכת, ואנשים מסוימים סביבנו. ואכן, הסמל של כ״ך כולל באופן הולם מגן דוד, שבחזיתו אגרוף קפוץ.
אדוני השממה
הפסיכולוגיה יכולה לעזור להציץ פנימה. עקרון העונג של זיגמונד פרויד ותסביך הנחיתות של אלפרד אדלר אינם רק דחפים אישיים. לא פעם אנחנו מבקשים את הראשון ומפצים ביתר על השני דרך הפוליטיקה — אותה זירה שהרולד לסוול הגדיר בשאלה ״מי מקבל מה, מתי ואיך״. ועם קית׳ ומיק אפשר להוסיף: ״לא תמיד אפשר לקבל את מה שרוצים״ — אבל אפשר לגרום לאחרים לסבול על כך!
הפוליטיקה מאפשרת לנו להטיל את התסכולים, הטינות והשאיפות האישיים שלנו אל המרחב הציבורי — באמצעות המנהיגים שלנו. אלה הם "הקדושים המעונים רבי־העוצמה", שבאלכימיה פוליטית גאונית מאחים בדבריהם, במעשיהם ואפילו בגופם בין קורבנוּת לגבורוּת.
בעשור האחרון קריאה אחת הפכה ללהיט בעצרות הימין בישראל. מילותיה לקוחות מסיפור שמשון המקראי. אחרי בגידת דלילה אהובתו, כשעיניו נוקרו והוא הושפל, ביקש מאלוהים הזדמנות אחרונה להפעיל את כוחו העל-אנושי, ולהפיל את מקדש הפלשתים עליהם — ועל עצמו. היום יהודים ישראלים אולטרה-לאומנים שרים בהתלהבות את מילות הנקמה האחרונות שלו, ומכוונים אותן לפלסטינים.
בן-גביר הדתי מוצא בשמשון השראה לגאולה. נתניהו החילוני, כך למדנו לאחרונה, מוצא אותה בסרט האהוב עליו, ״כלבי קש״ של סם פקינפה מ-1971. השם נלקח מן הטקסט הסיני הקלאסי ״טאו טה צ׳ינג״, שבו ״השמיים והארץ אינם רחמנים״, ורואים בבני אדם רק ״כלבי קש״ שאפשר להשליך. לדייוויד, גיבור הסרט, אינטלקטואל רך מזג, לוקח זמן להבין שהאנושיות היא רק ציפוי דק, ושקנאה, אכזריות ובגידה — גם מצד אשתו — מחריבות הכול. אבל כשההשפלה הגברית חוצה את סף ביתו, הוא מבין סוף-סוף ופונה להגן על מבצרו, על אשתו ועל כבודו הגברי במרחץ דמים.
הסיסמה הפופולרית של בן-גביר דורשת שהיהודים יהיו ״בעלי הבית… אדוני הארץ״; נתניהו אחוז אובססיה לשוב לבלפור, מעון ראשי הממשלה. הקשר ביניהם אינו רק תועלתני. הוא נפשי. מעניין ששניהם מתענגים על עולם שבו ״אדם לאדם זאב״, אבל עוטפים בקלות את רדיפת הכוח באהבה: נתניהו לתומכיו; בן-גביר לעם היהודי, למאיר כהנא, ואף לנתניהו עצמו — ביבי, BB — בדמיון לא מבוטל למילות הסיום של ״1984״ של אורוול.
שניהם נוגעים בקלות בתחושת הפגיעוּת האישית והמשותפת של יהודי ישראל. האלימות בין הקהילות במאי 2021 העניקה להם רוח גבית; כמו האינתיפאדה השנייה שני עשורים קודם, היא ערערה עמוקות את תחושת הביטחון הישראלית. העובדה שנתניהו עמד אז בראש הממשלה ובן-גביר הדליק את הגפרור חשובה פחות. כמו אריאל שרון אחרי האינתיפאדה השנייה, בן-גביר קטף בקלפי את פירות ההסלמה שחולל.
סיפור על שני מעשי טבח
חרדה והשפלה יכולות להשמיד את התבונה, ואת האמפתיה. כששאלתי על חזונו לטווח ארוך, בן-גביר דיבר על החזרת ה"ימים השקטים" שלפני הסכמי אוסלו ב-1993, כש"כולם ידעו את מקומם." "אבל לא היה שלום," מחיתי, "אלה היו ימי האינתיפאדה הראשונה." כשנזכרתי במה שהרגשתי אז, שאלתי את בן-גביר אם הוא לא רואה שגורלו ותחינתו דומים לאלה של הפלסטינים. בן-גביר נחרד: "איך אפשר בכלל להשוות? אנחנו לעולם לא היינו עושים מה שהם עשו לנו בטבח חברון ב-1929."
כמעט מאה שנה אחר כך, בן-גביר לא רק חי בחברון אלא גם עם הצלקת המבישה של הטראומה המשפילה ההיא. הוא קורא לברוך גולדשטיין, שב-1994 ביצע טבח במתפללים מוסלמים במערת המכפלה בחברון, "גיבור".
כך כתב ג׳ורג׳ אורוול בביקורתו על ספרו של אדולף היטלר, ״מיין קאמפף״, כשהביט בתצלומו של היטלר: ״זהו פרצוף מעורר רחמים, דמוי כלב, פרצופו של אדם הסובל מעוולות שאין לשאת. בגרסה גברית מעט יותר הוא משחזר את ההבעה באינספור ציורים של ישו הצלוב, וכמעט אין ספק שכך היטלר רואה את עצמו… הוא הקדוש המעונה, הקורבן, פרומתאוס הכבול לסלע, הגיבור המקריב את עצמו ונלחם לבדו כנגד כל הסיכויים״.
ההבטחה להמיר פגיעוּת בנקמה וכאב אישי בכוח קולקטיבי היא הבטחת שווא. הזעם אינו מביא גאולה. אבל די במבט חטוף בהיסטוריה ובטבע האדם לראות שאת הלקח הזה לומדים רק בדרך הקשה. לפעמים הקשה מכול. כדי לטעום ממנו, כדאי שנתניהו ובן-גביר יבלו יחד מול ״כלבי קש״, וישימו לב במיוחד לסצנה האחרונה: דייוויד יוצא מנצח מן הטבח, רק כדי לגלות שאיבד את הדרך הביתה.
אפילוג שאפשר לוותר עליו
בשנה שבה יצא ״כלבי קש״ של פקינפה, יצא גם ״תפוז מכני״ של סטנלי קובריק. הסרט מבוסס על הדיסטופיה של אנתוני ברג׳ס באותו שם, שפורסמה ב-1962. אלכס, עבריין צעיר שמתענג על ״אולטרה-אלימות״, נכלא ועובר התניה קיצונית השוברת את רוחו החופשית. עד שברגע האחרון שבים חלומותיו בהקיץ על אלימות פרועה, והוא מסכם בעליצות: ״נרפאתי, ועוד איך״.
הגרסה הבריטית המקורית מסתיימת אחרת. באפילוג שלה, הפרק העשרים ואחד, אלכס מתחיל להרהר מחדש: ״זה היה כאילו משהו רך נכנס לתוכי, ולא הצלחתי להבין למה״, הוא מספר. הוא מדמיין את ילדיו העתידיים נעשים אלימים כמותו, ומסכם בעייפות: ״ידעתי מה קורה, הוי אחיי. כאילו התחלתי להתבגר״.
כמו היפוך של ״כלבי קש״, השינוי של אלכס — בקשת גאולה בוויתור על אלימות — נראה בלתי סביר. יותר ״מכני״ מ״תפוז״. ובכל זאת, כדאי לקרוא את מחשבותיו של ברג׳ס על הסיום:
הנער עובר התניה, ואחר כך משתחרר ממנה, וצופה בשמחה את שובה של פעולת הרצון החופשי והאלים. ״נרפאתי, ועוד איך״, הוא אומר, וכך מסתיים הספר האמריקאי. כך מסתיים גם הסרט. הפרק העשרים ואחד מעניק לרומן איכות של סיפורת אמיתית, אמנות המבוססת על העיקרון שבני אדם משתנים… קוראי הפרק העשרים ואחד צריכים להחליט בעצמם אם הוא מעשיר את הספר שהם כנראה מכירים, או שהוא אכן איבר שאפשר להשליך.
אני מעדיף את היצירה ללא האפילוג. דומה להיטלר או לא, תפוז הדם של אלכס, כמו זה של בן-גביר, הוא חלק מהאנושיות שלנו. רק אם נבין מאין הוא צומח, תוכל המאה העשרים ואחת שלנו להניב פירות טובים יותר.
תגובות