הגיהנום הוא הזולת (ועמים אחרים), ואין מוצא: על שובו של השבט

ניצחונות ברקזיט וטראמפ הם העין העצלה של סופה מושלמת – פחדים פופוליסטיים הממלאים את הסדקים המתרחבים בחוזים החברתיים שלנו.

העולם הולך לגיהנום, ומתברר שז׳אן־פול סארטר כמעט צדק: הגיהנום הוא הזולת — וגם עמים אחרים. זה מתחיל כמו בדיחה צולעת: פציפיסט, לסבית ורוצחת מתים ומגיעים לגיהנום. אבל במחזה של סארטר מתקופת המלחמה, בדלתיים סגורות (No Exit), הבדיחה האכזרית היא על חשבונם. אין להבות גשמיות, רק תופת של תודעה ומצפון: נוכחותו הבלתי נסבלת והבלתי נמלטת של הזולת בחיים — ובמוות. הפציפיסט מבין זאת היטב: ״אז זה הגיהנום... בחיים לא הייתי מאמין. זוכרים מה סיפרו לנו על חדרי העינויים, האש והגופרית, ‘האדמה הלוהטת’? סיפורי סבתא! אין צורך בשפודים מלובנים. הגיהנום הוא — אנשים אחרים!״

סארטר, אתאיסט לוהט, סבר שאין "יציאה" מהגיהנום הזה כאן עלי אדמות. יותר משבעים שנה אחר כך, רוב יחסי מן הבריטים והאמריקאים שהצביעו ביקשו לחלוק על כך. לברקזיט ולבחירת טראמפ יש את כל סימני־הזיהוי של תקופתנו: לא רק התנגשות בין ציביליזציות אלא גם בין דורות, מעמדות, מדינות והעדפות. הצעירים, אנשי המטרופולין והמבוססים הצביעו ברובם המכריע לאופציה הליברלית, הסובלנית – וזה לא הספיק. אבל מתחת לשסעים הגלויים מסתתר פיצול עמוק יותר: אי־התאמה בין פילוסופיות חיים – חרדות קיומיות וההשלכות המוסריות שלהן.

שובו של העם ונקמתו של רוסו

כשהאקזיסטנציאליזם נעשה פוליטי, הגיהנום אינו רק בני אדם אחרים (כלומר, יחידים); הוא גם עמים אחרים (כלומר, קולקטיבים). מנהיגים פופוליסטיים — כמו ארדואן, פאראז׳, נתניהו, פוטין וטראמפ — מבינים זאת, וההמונים הולכים בעקבותיהם. ליברלים, ובעיקר ניאו־ליברלים, ממהרים כמובן להזכיר שבני אדם מחפשים חיים בריאים, עשירים ומאושרים. ג׳ון לוק הוביל את רעיון הזכויות הטבעיות של האדם "לשמור על רכושו, כלומר על חייו, חירותו ונכסיו", כדי לעודד "חתירה זהירה ומתמדת אל האושר האמיתי והמוצק". הפילוסוף הבריטי ישעיהו ברלין כינה זאת "חירות שלילית", שחרור ממגבלות חיצוניות, והילל אותה כשיא הליברליזם.

אבל החוזה החברתי של לוק נפרם בתפרי המורכבות האנושית. כן, אנחנו רוצים שדברים יהיו שלנו; אבל אנחנו רוצים גם להשתייך. הפוליטיקה אינה עוסקת רק בשאלה על מה אנחנו שולטים. היא גם קובעת מיהו אותו אנחנו רב־שליטה: איך בני אדם נעשים לעם אחד, איך נוצר שלם הגדול מסך חלקיו. בני אדם רוצים להיות לעם. הליברליזם מיטיב ללכוד את כמיהת הפרט לעצמאות, אך אינו תופס את הדחף העז לא פחות להשתייך לקולקטיב — ולהגן עליו. כשהפחדים גוברים, רבים חוזרים אל ״השבט״; וכשהשבט עולה, שבטים אחרים נתפסים לא פעם כאיומים.

פסיפס "היפרדות לוט ואברהם" מבזיליקת סנטה מריה מאג׳ורה

בין אם אתני, לאומי או דתי, השבט שוכן עמוק בדיוק משום שהוא עונה על צרכים, אמונות, וכן, גם תאוות בצע אנושיות. מאז שחר האנושות השבט עזר לנו לשרוד, להרגיש בטוחים, לזכות בהערכה ולמצוא אהבה. אבל מעבר לחיים בריאים ומאושרים, השבט סייע גם להקל על הניכור, כמעין טיפול קבוצתי שזכה לביקוש עצום לאורך המודרניות. מעטים הבינו את קסם ה"עם" טוב מז׳אן ז׳אק רוסו. ברלין, שחשש מההשלכות, הזהיר מפני כניעה ל"חירות החיובית" של החוזה החברתי הרוסויאני. כמו סארטר, גם ברלין קיבל את ההשראה ממלחמת העולם השנייה, והראה עד כמה בקלות "הרצון הכללי" הופך טוטליטרי וזרופובי, ועד כמה הקריאה "אנחנו, העם" טומנת בחובה "אנחנו והם", שמבשרת על "אנחנו נגד הם".

המסקנה הליברלית מאז התגבשה: לאלף את השבט. להפוך את העמים המסוכנים האלה לחברות אזרחיות, רב־תרבותיות וקוסמופוליטיות. הגלובליזציה, והאיחוד האירופי כבנה האהוב, אמורים היו לקדם את החזון הזה. בפועל – ויכולים היינו לצפות זאת מראש – היא גם עוררה את שובו של השבט, המבקש כעת להחזיר לעצמו את המדינה שניסתה לאלף אותו. יכולנו להתייעץ עם פרידריך ניטשה. ״הקרה מכל המפלצות הקרות״, כך כינה את המדינה, "שכן השקר הזה זוחל מפיה: 'אני, המדינה, אני העם [volk].'" מדינת הלווייתן אולי מתיימרת להגן על העם, אך לשווא מדברת בשמו. כדי להבין את ניצחונותיהם האלקטורליים של ברקזיט וטראמפ, ואת המשבר הקיומי הגלובלי שהם חשפו, עלינו להקשיב טוב יותר לעם, לא למדינה.

הפוליטיקה של פחד וחופש

ומה שאנחנו שומעים הוא פחד, קולות של בני אדם המעדיפים יציאה על פני דו־קיום. "ראוי שנזכיר לעצמנו," אמר לאחרונה הנשיא אובמה, "איזו זכות נפלה בחלקנו לחיות בתקופה הכי שקטה, הכי משגשגת והכי מתקדמת בתולדות האנושות." ייתכן שאנו "ברי מזל" סטטיסטית, אבל בתודעת רבים אלו הימים הטובים ביותר שהפכו לגרועים ביותר. לכן לא תחיית הפחדים, אלא גסיסת התקוות, צריכה להדאיג אותנו במיוחד. הגיהנום נדמה קרוב כשהשמיים נעלמים, והחזיונות הדיסטופיים דוחקים את האוטופיים.

פחדים מודרניים נוטים לחשוף דווקא את מה שהם מנסים להסתיר: חרדה. בין שהוא מבוסס עובדות ובין שהוא מומצא, הפחד קונקרטי, נוגע באיומים מוחשיים. החרדה מופשטת, מקורותיה חמקמקים. הפחד לגורל חיינו ה"ברי־מזל" מסתיר חרדה מפני משמעותם. אנחנו שבים לאינסטינקטי ההישרדות המשותפים לנו ולכל בעלי החיים כדי לברוח ממה שהופך אותנו לבני אדם: החופש שלנו, היכולת לבחור ולהצדיק את בחירותינו. אנחנו מפחידים את עצמנו עד מוות כשהחיים מאבדים משמעות. הפחד אמנם מעורר לרוב תגובת בריחה, אבל כאן הפחד עצמו נהיה הבריחה שלנו – מן החופש – ועלינו להילחם בו.

להילחם בו אפשר, בין השאר, באמצעות המחשבה. ככל שהפחדים שלנו מפני בני אדם אחרים – ועמים אחרים – מתעצמים, כך תתעצם גם התהייה שלנו על הערך האמיתי של מה שאנחנו מתאמצים כל כך להגן עליו, על מה ש"אנחנו, העם" מייצגים, ועל מה אנחנו מוכנים למות – ולהרוג – בשבילו. בחינת השאלות הללו באמצעות "ברקזיסטנציאליזם" שואבת את הגיהנום האנושי שלה מסארטר, אבל את גן העדן המתעתע שלה היא לוקחת מיריבו־ידידו אלבר קאמי. בפתח המיתוס של סיזיפוס, הוא קובע באמרתו המפורסמת: "יש רק בעיה פילוסופית רצינית אחת באמת – והיא ההתאבדות. להחליט אם החיים שווים או אינם שווים לחיותם פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה." וגם כאן, האקזיסטנציאליזם הפוליטי מחייב הרחבה.

נורמן רוקוול, "חירות מפחד", 1943

ניצחון דמוגרפי לשבט

בעצם יש שתי שאלות פילוסופיות רציניות באמת: למה לנשום? למה להוליד? ה־B&B הקיומי הזה — Breathe ו־Breed, לנשום ולהוליד — דורש מאיתנו להצדיק את ההחלטה להמשיך לחיות, מרגע שאנחנו מבינים שאפשר גם להתאבד, ולהצדיק את ההחלטה לברוא חיים חדשים, מרגע שאנחנו מבינים שגם זה איננו מחויב. העובדה שכיום יותר בני אדם נהרגים מידיהם שלהם מאשר מידי אחרים, ושרבים – מאירופה, דרך רוסיה ועד יפן – מעדיפים לא להביא ילדים לעולם הזה, רומזת ששתי החידות הללו חורגות מזמן מגבולות ההגיג הפילוסופי. אכן, האביב הערבי, בלבם של משברים רבים במזרח התיכון ומחוצה לו, התחיל בהתאבדות – בהצתה העצמית של מוכר הרחוב הטוניסאי מוחמד בועזיזי – ומשבר ההגירה הפוקד את אירופה מהדהד מקרוב את שקיעתה הדמוגרפית. השעה הגורלית הזו של האנושות תלויה בשאלה אם נעז או לא נעז לשאול – ולנסות להשיב – על שאלות החיים והמוות הללו.

רבים מתחמקים מן האתגר המאיים הזה. מי שנושא על כתפיו את עול הנימוק לעצם החיים – לשימורם ולהולדתם – מתפתה לענות על שאלה אחת באמצעות השנייה. יש המולידים כדי לנשום; הם מביאים ילדים לעולם כדי להעניק משמעות לעולמם שלהם, להצדיק את חייהם הפרטיים. הניכור האנוכי נדמה שמתמסמס מפני אלטרואיזם, אך אין בכך כדי לבטל את הציווי של הגן האנוכי להתרבות. אחרים נושמים כדי להוליד; הם נשארים בחיים כדי להביא ילדים כדי שעמם יוסיף להתקיים – ואף לשגשג. גם כאן נדמה שניכור אנוכי מפנה את מקומו לאלטרואיזם, אבל לעתים קרובות זה בא על חשבון עמים אחרים. אחרים שוב אינם רואים טעם לא בנשימה ולא בהולדה, ובוחרים לפרוש. למספרים יש משמעות. לאינדיבידואליסטים השוקלים להביא ילדים, אחד או אפס עשויים להספיק. לא כך לקולקטיביסטים; ככל שיותר, כן ייטב. הדמוגרפיה הגלובלית נוטה לעבר האחרונים.

אין אהבה רבה בין שתי תפיסות היריבות הללו. קולקטיביסטים מבינים מיד את מכתב גרשם שלום להאנה ארנדט לאחר פרסום אייכמן בירושלים. שלום זעם על הטון ה"אכזרי" שלה, והאשים אותה בכך שאין בלבה "אהבת ישראל": 'אהבת העם היהודי'. אינדיבידואליסטים יכולים להשיב בתשובתה של ארנדט: "צדקת… מעולם לא 'אהבתי' שום עם או קולקטיב כלשהו... אני אוהבת באמת ובתמים 'רק' את ידידיי, וסוג האהבה היחיד שאני מכירה בו ומאמינה בו הוא אהבת בני אדם יחידים."

ובכל זאת, עמים מול בני אדם אולי מחמיץ את המורכבות. אמנם לאורך המודרניות היו תרבויות שהעדיפו עמדה אחת על פני האחרת. אבל רובן ככולן אוצרות בקרבן את שתיהן. בעקבות השואה, רבים מן היהודים פנו להורות כמקור לנחמה פרטית ולכוונת־חיים, ובו־בזמן נשבעו להישאר בחיים כדי להבטיח שגם העם היהודי יוסיף להתקיים – שהיטלר יובס. לאחרונה יותר, בניסיון נואש להעלות את שיעורי הילודה הצונחים של דנמרק ולשמר את מדינת הרווחה הנדיבה שלה, קמפיין טלוויזיוני עודד דנים לעשות יותר סקס – ולהביא ילדים. "תעשו את זה בשביל אמא!" חזר והפציר, ואז הוסיף במהירות: "תעשו את זה בשביל דנמרק!" כך או כך, זה עבד לא רע. בייבי בום דני יוצר עכשיו סבתות חדשות, בשעה שדנמרק מחמירה עוד יותר את חוקי ההגירה הנוקשים שלה. אם האנושות אכן צועדת אל עבר התנגשות ציביליזציות, חדר הלידה עדיף אולי על שדה הקרב. אבל האסטרטגיה של הפיכת הרחם לנשק עלולה בקלות לצאת משליטה, כפי שמעידים דברי ימיהם של סכסוכים אתניים רבים. והיא אינה מבשרת טובות למערב – ולליברליזם.

אין מוצא — מן הקולקטיבים ומן הדו־קיום

לקולקטיביסטים אנגלים או דנים, הרב־תרבותיות פתחה את שערי הגיהנום בפני עמים אחרים להיכנס. אולי כן. באימוצה את פילוסופיית החירות השלילית של "חיה ותן לחיות", הרב־תרבותיות אינה מציעה סיבת קיום. באימוץ התקינות הפוליטית, ייתכן שהצליחה הרב־תרבותיות לרסן את הכוח, אבל היא גם כיבתה תשוקות ושכנועים. בטענתה שהיא תופסת עמדה מוסרית גבוהה יותר, הרב־תרבותיות נותרת מבולבלת מבחינה אתית – ומבלבלת. אחרי הכול, הרב־תרבותי הנלהב ביותר יעדיף בדרך כלל את אמו או בנו על פני אמו או בנו של האחר. אם כך, מדוע לא להרחיב את האהבה לקרוביי ולשארי גם אל השבט? התופים, לכאורה המאיימים, של דם – השייכות למה שלא בחרנו בו – פועמים באותו האופן גם ביחס להורינו ולילדינו.

בסופו של דבר, למרות כל מגרעותיה, לרב־תרבותיות אין טפרים. בלב ליבה, בלי ה"איזם" היומרני, נקודת מבט רב־תרבותית היא פשוט תיאור של האנושות מאז ומעולם. חברה חד־תרבותית היא אשליה מסוכנת. אין יציאה מן הדו־קיום, למעט המוות. אם נבחר בחיים, עלינו לקבל – ולנסות להצדיק – לא רק קיום אינדיבידואלי אלא קיום משותף.

ניצחונות ברקזיט וטראמפ הם העין העצלה של סופה מושלמת. הם מחברים בין הזולת הגיהנומי לבין העצמי הקרוע, ומציתים חרדה קיומית באשר לעתיד הממלכה המאוחדת, ארצות הברית, האיחוד האירופי, ואמנם גם המערב כולו. אנטוני מייל העיר פעם שלגבי "האנגלים, את כל הבעיות הגדולות של החיים אפשר לסכם במילה אחת – זרים." גם צאצאיהם האמריקאים אולי חיים עד היום את הסטריאוטיפ הזה. אל מול זרים, הן הבריטים והן האמריקאים, כמו גיבור השיר של להקת האיגלס מלון קליפורניה, אולי חשבו לעצמם: "זה יכול להיות גן עדן וזה יכול להיות גיהנום." אבל כשהם דוהרים לעבר היציאה, הם עלולים לגלות מהר מאוד ש"אפשר לעשות צ׳ק־אאוט מתי שתרצה, אבל לעולם אינך יכול לעזוב!"

אבל האם אנחנו יכולים, האם עלינו, לבחור להישאר, לאמץ מרצון חיים משותפים עם אחרים? אולי זו דרישה מוגזמת. אחרי הכול, השבט הביא אותנו עד הלום. דווקא משום שאנו מרגישים שייכות לעם שלנו וחוששים מאחרים, הצלחנו להדוף סכנות ולהביסן. רק כשאנחנו עוצרים לחשוב על תכלית החיים, ולא רק על שימורם וריבוים, חיים משותפים מתחילים להיראות הגיוניים. לדו־קיום כזה, רווי משמעות, נקרא קואקזיסטנץ — coexistenz. אין פירושו להפנות את הלחי השנייה, אלא להביט עמוק זה בעיני זה. רק אז ושם נוכל להתעלות, ולו לרגע, מעל היותנו יחידים בני־חלוף, ולהתחיל לממש את אנושיותנו. לא יזיק לנו ללמוד מהאקלברי פין של מארק טוויין. כשהוא עוזר לג׳ים, העבד הנמלט, האק חש אשמה הולכת וגוברת, חרטה דתית על התרסה נגד תורתה הקדושה של הכנסייה בדבר אנחנו והם. אז הוא מתיישב וכותב מכתב המלשין על ג׳ים.

"הרגשתי טוב ונקי מחטא, לראשונה בחיי הרגשתי כך, וידעתי שעכשיו אוכל להתפלל. אבל לא עשיתי את זה מיד, רק הנחתי את הדף וישבתי שם וחישבתי – חשבתי כמה טוב שכל זה קרה כך, וכמה קרוב הייתי ללכת לאיבוד ולרדת לגיהנום. והמשכתי לחשוב. והתחלתי להרהר בכל המסע שלנו במורד הנהר; וכל הזמן ראיתי את ג׳ים מולי… אבל איכשהו לא הצלחתי למצוא שום דבר שיקשה עלי את הלב נגדו, רק את הסוג האחר… ואז במקרה הרמתי את העיניים וראיתי את הדף הזה. זה היה רגע גורלי. הרמתי אותו, והחזקתי אותו בידי. רעדתי, כי ידעתי שעכשיו עלי להחליט, לנצח, בין שני דברים, וידעתי זאת. עיינתי רגע, כמעט בלי לנשום, ואז אמרתי לעצמי: "טוב, אז אני הולך לגיהנום" – וקרעתי אותו לגזרים.