יחי קיסר! חורבן הזעם והנקמה
לא תמיד אפשר לקבל את מה שרוצים — אבל אפשר לגרום לאחרים לסבול על כך! ויש מנהיגים ששמחים ללמד אותנו איך. פוסט ראשון על הדרך שבה אנחנו הופכים את הפוליטיקה לטיפול: פוליתרפיה.
קיסר מת אמש בפארק. ענן מבולבל כיסה שמש ביישנית מעל איתקה שבניו יורק, והפגיון האחרון חילץ מפיו של יוליוס את ה״גם אתה, ברוטוס?״. ואני תהיתי: מדוע אהב העם הרומי את קיסר כל כך? מה הפך אותו למנהיג שחיים למענו ומתים למענו, גם אחרי מותו? ומה אפשר ללמוד מכך על אהבתם של בני אדם בימינו למנהיגיהם?
הדקירה האכזרית מכול: טעמה של הבגידה
המחזה ״הטרגדיה של יוליוס קיסר״ של שייקספיר מציע רמזים. אחרי שהוכיח כי קיסר בן תמותה, ברוטוס, בטוח בצדקתו ובכוחו הרטורי, מצדיק את הרצח: ״לא מפני שאהבתי את קיסר פחות, אלא מפני שאהבתי את רומא יותר. האם תעדיפו שקיסר יחיה וכולכם תמותו עבדים, או שקיסר ימות וכולכם תחיו בני חורין?״ בני עמו בכיכר רומא שואפים את הדילמה ונושפים הסכמה: מוטב לחיות בחירות מאשר תחת דיקטטור לכל חייו.
אבל מערבולת המילים התהפכה עד מהרה. כשאנטוני עולה לבמה ומבקש מ“ידידיי, רומאים, בני ארצי” להטות לו אוזן, הוא כובש, לאט ובבטחה, את לבם ואת דעתם. קיסר שלו לא היה עריץ, אלא מנצח ונדיב, מלא אהבה – לא מעט ממנה שמר אפילו למי שעתיד היה לרצוח אותו:
כי ברוטוס, כידוע, היה מלאכו של קיסר: שפטו, הו אלים, עד כמה אהב קיסר אותו! זו הייתה הדקירה האכזרית מכול; כי כאשר ראה קיסר האציל אותו דוקר, כפיות טובה…
ה“דקירה האכזרית מכול” פילחה את לבם של הרומאים – וגם את לבי. אה, הבגידה! כמובן, רוב הבגידות שאנחנו חווים בחיינו הן אישיות; הכאב מתדלק צורך לשים להן סוף – ולנקום.
יש בגידות שהן פוליטיות – אבל אנחנו חווים אותן כאישיות. בהאזנה למילותיו של אנטוני, כמעט אפשר לטעום את הבגידה, להרגיש כיצד המנהיג המיטיב, שעמל באהבה למען העם, נטבח בידי נבלים שהאשימו אותו בחטאים העמוקים שלהם: פנטזיות של גדולה ושאפתנות חסרת רחמים. קיסר לא נזקק לפנטזיות; הוא היה גדול באמת. שאפתנותו הייתה בדיוק במידה הנכונה – מיטיב עם בני עמו, תקיף מול אויביהם. האם לא סירב שלוש פעמים, בנדיבות, להצעתו של אנטוני ל“כתר מלכותי... האם זו הייתה שאפתנות?” ודאי שלא. כן, כפי שאמר אנטוני, “כולם אהבו אותו פעם, ולא בלי סיבה”, ועכשיו, בפרץ של דם, אנחנו יכולים למצוא סיבה ששווה להילחם למענה: לנקום את רציחתו. כך מתחילה מלחמת האזרחים של קיסר (49–45 לפנה״ס), שהרגה את הרפובליקה הרומית והולידה את הקיסרות.
חיים, חירות והמרדף אחר – כוח?
למה לנקום את מותם של פוליטיקאים, לעיתים במחיר אישי כבד? אם רוב האנשים רוצים לשחרר את חייהם במרדף אחר אושר אישי – קראו לזה עונג – למה לכל הרוחות שישפכו דם למען אחרים, קל וחומר למען מי שכבר מתו?
הנקמה נראית מובנת יותר אם עוברים מזיגמונד פרויד לאלפרד אדלר, מהליבידו האישי אל החיים הפוליטיים, מעקרון העונג לחתירה לכוח — ולדרכים שבהן אנחנו מפצים ביתר על תסביך הנחיתות. לפי ההסבר הזה, הדחף לכוח מלבה את הצמא לנקמה.
החלשים לעולם לא יכלו להביס את החזקים פנים אל פנים, אבל הם היו רבים מהם... אם אי אפשר לנצח את כולם, אפשר ליילל עליהם.
הדגש של פרידריך ניטשה על “הרצון לכוח” הניח את התשתית הפילוסופית. ב־גנאלוגיה של המוסר טען ניטשה שהחלשים לעולם לא יכלו להביס את החזקים פנים אל פנים, אבל הם היו רבים מהם, ולכן הפכו את נחיתותם לטינה צדקנית: הם יצרו “מוסר עבדים” שמציג את החזקים כרעים. אם אי אפשר לנצח את כולם, אפשר ליילל עליהם.
יש ממש בטענתו של ניטשה, כנראה על העבר ובוודאי על ההווה. אם חוסר איזון בכוח הוא בעינינו התועבה המוחלטת, החלשים נעשים צודקים מעצם חולשתם: קורבנות שהדרך לעשות עימם צדק היא חלוקה הוגנת. אלא ש״חוסר איזון בכוח״ הוא כפל לשון: כוח משמעו תמיד חוסר איזון. בהגדרתו, כוח הוא היכולת לשלוט באחרים, ולכן הוא מניח חלוקה לא שווה. החתירה לכוח כדי לתקן חוסר איזון רק מאשרת את כוחו הפסיכולוגי והמעשי של הכוח. אנשים רוצים כוח — ולכן לרוב אנחנו מחליפים חוסר איזון אחד באחר.
הסוואת המרדף שלנו אחר כוח
האם אפשר להפסיק לרצות כוח? אולי באמצעות שלילת ה“אני” (ה־אנאטה הבודהיסטית) כדי לסלק את הסבל האנושי (דוקהה), או, באופן קיומי יותר, באמצעות העדפת החתירה החופשית לתכלית על פני עונג וכוח, ובחירה מחודשת בעצמנו. אבל בינתיים, בעולם הצמא לכוח שלנו, אנחנו יכולים לפחות להעמיד פנים שאנחנו לא באמת רודפים אחר כוח – לפחות לא בזירה הפוליטית. איך?
כמו עכבישי סייבר, אנחנו טווים רשת־אספסוף מתוך רשת האינטרנט העולמית, וכמעט לא שמים לב שאנחנו לוכדים את עצמנו.
אחת הדרכים להשתתף בתרמית הזאת היא להסיט את המרדף אחר כוח מהפוליטיקה אל היחסים האישיים והמקצועיים: לחפש שליטה במעגלים הקטנים של משפחה, חברים, בני זוג ועמיתים.
דרך אחרת, פרטית וציבורית כאחת, היא תוקפנות פסיבית. הפסיביות מסווה את המרדף אחר כוח; התוקפנות הרטורית מתעלת את הזעם שלנו – אנחנו גורמים לאחרים להרגיש אשמים כדי לבסס את עליונותנו המוסרית.
דרך נוספת היא ביוש, לעיתים קרובות ברשת. אנחנו מסווים את חולשותינו בכך שאנחנו מוצאים כוח במספרים ומתעלים את זעמנו לזעם מוסרי. כמו עכבישי סייבר, אנחנו טווים רשת־אספסוף מתוך רשת האינטרנט העולמית, וכמעט לא שמים לב שאנחנו לוכדים את עצמנו.
אי אפשר תמיד לקבל את מה שרוצים – אבל אפשר לגרום לאחרים לסבול בגלל זה
ניטשה זיהה דבר חשוב, אבל גם פספס נקודה. החלשים מתקוממים נגד שבריריותם לא פחות משהם מקנאים בעוצמת האחרים — וכבני אדם, כולנו שבריריים. לעולם איננו מקבלים את כל רצוננו. שלא כאלוהיו המת של ניטשה, אין לנו כוח מוחלט. ובהיעדר כוח גדול בא תסכול גדול. התסכול גורם לנו להניף אגרוף קפוץ נגד היקום, המערכת והאנשים שסביבנו — נגד הקלפים שחולקו לנו, כשלא פעם נדמה שהחפיסה כולה מכורה נגדנו.
הזעם הזה יכול להצמיח בדידות נרגנת (כמו זו של אינצלים זעופים), או את האומץ שבסולידריות אמיתית, כשאנו נאחזים ב־כוחם של חסרי הכוח . אבל לא פעם הטינה שלנו דוחפת אותנו לחפש נחמה וביטחון אצל החזקים. אז נעשים האנשים ללוחות בשריון של מגנם, כמו בתחריט הפותח של תומס הובס ל־לווייתן , המציג סימביוזה מבעיתה בין אנשים חסרי ביטחון לבין יחיד אדיר־כוח.
לכאורה עולה מכל זה סתירה בסיסית בין קורבנוּת לעוצמה. על החלשים מרחמים, או מבטלים אותם; אם מרחמים, אולי גם מושיטים יד. לחזקים נכנעים בפחד, או מתנגדים באומץ. נדמה אפוא שברגע שמנהיג נראה חלש, ובוודאי קורבן, ננטוש אותו ונעדיף את הגנתם של החזקים.
אבל זו רק חלק מהתמונה. קורבנוּת ועוצמה יכולות להתקיים יחד, ואפילו להתלכד. כשהן נפגשות קורה דבר נוסף — כפי שממחיש בעוצמה ״קיסר״ של שייקספיר. כשאנטוני נואם מעל גופת קיסר, אנחנו מציצים אל השילוב הנפיץ והלוחמני בין קורבנוּת לעוצמה. קיסר הוא שניהם בו בזמן: קורבן של רוצחיו דווקא בשל עוצמתו, ומנהיג שבעיני נתיניו נעשה חזק עוד יותר אחרי מותו והפיכתו לקדוש מעונה.
משאנו חשים שמנהיגנו החזק נבגד, אנחנו לא רק מעריצים אותו אלא גם מזדהים איתו, כי בגידה היא דבר שכולנו מכירים. כולנו סבלנו עוול. כעת אנחנו יכולים לתעל, באמצעות המנהיג שלנו, את התסכולים, חוסר הביטחון והטינות שלנו, כדי לחתור לנקמה ולגאולה. אנחנו הופכים את הפוליטיקה לטיפול — פוליטיקו-תרפיה — או פוליתרפיה בקיצור. ״יחי קיסר!״ אנחנו אומרים, בתקווה לרפא את עצמנו. לא נרפא. הטרגדיה של יוליוס קיסר היא שלנו. ועוד על כך בחלק השני.
תגובות