אלוהים מת, יחי הגולם?
פעם היה אלוהים שהראה לנו את הדרך, אך כעת, לאחר מותו, אנחנו פונים אל הגולם – שקם על יוצרו…
בחיפוש אחר האושר בעידן הקורונה, פורים 2020 התקשה לעמוד בציווי הרגשי שלו: לשמוח!
חגים יהודיים בדרך כלל אינם מצטיינים בעליצות, אבל פורים אמור להיות שונה, ויש לו סיפור מקראי שיגבה זאת: המן, השר הבכיר של אחשוורוש מלך פרס, זמם להרוג את כל היהודים; אסתר, יהודייה יפהפייה שהייתה למלכת פרס, הצילה את עמה מרצח עם. כדי לחגוג את התהפכות גורלם (פּוּר), יהודים משתתפים בקרנבל של שתייה, מסכות ותחפושות, ״עד שלא יודעים״ (בארמית עד דלא ידע) להבחין בין ימין לשמאל, בין טוב לרע.
היעדר ידע מוסרי הוא גם סימן ההיכר של יצור משונה שנועד להציל את היהודים מרצח עם מודרני נוסף: הגולם. לאחרונה ביקרתי בקולנוע קורנל כדי לצפות בעיבוד בן המאה של פול וגנר לאגדה המפורסמת הזאת, שעלילתה בנוסח פורים נעה מאיום לישועה. קיסר האימפריה הרומית הקדושה מצווה לגרש את כל היהודים מפראג, אך לרבי ליווא, המהר״ל ומנהיג הקהילה, יש תוכניות אחרות. הוא לוקח חומר חסר חיים (בעברית גֶּלֶם), ומפיח בו באורח קסום חיים בדמות גולם אדיר, חזק דיו להגן על היהודים. התוכנית מצליחה, עד שלא: הגולם יוצא משליטה ומביא חורבן, המסתיים רק בהשמדתו שלו.
מטרופוליס והגולם: אל מן המכונה שהופך לשד מן המכונה
ראיתי את ״הגולם״ חודשיים לאחר שצפיתי במטרופוליס (שעליו כתבתי כאן), עוד סרט גרמני אילם מאותה תקופה, ואיני יכול שלא לתהות על ההקבלות. הסכסוך שמניע את העלילה שונה, כמובן: מאבק מעמדי במטרופוליס, מאבק אתני-דתי בהגולם. אבל תרופת הפלא המסוכנת דומה מאוד: אל מן המכונה שהופך לשד מן המכונה. כמו הגולם, גם הל ממטרופוליס היא אוטומטון אדיר שיכול לכפות את רצונו על אחרים.
גם אנחנו, הצופים, יכולים לחוש במשיכתו של האוטומטון. הכניעה לכוח חיצוני אינה מקרית אלא מכוונת לחלוטין; היא אכן חיונית להצלת בני האדם מעצמם, לאחר שדרכיהם סטו. מלחמת העולם הראשונה שימשה המחשה מחרידה לכך, והפכה לקרקע המדממת שעליה נבנו שני הסרטים. פעם היה אלוהים שהראה לנו את הדרך הנכונה, אך כעת, בעקבות מותו ומותם של מיליונים ברחבי היבשת, בני האדם נותרים נטושים, בלי הכוונה חיצונית ובלי מצפן פנימי.
נואשים לכיוון ומשתוקקים לציית, גיבורי שתי האגדות מחברים מכונה ומטפיזיקה כדי להפיח חיים כוחניים בצורה דמוית־אדם.
בני האדם רצחו את אלוהים, ואז שיחקו בלהיות אלוהים, ולכן עליהם להיענש – בידי היצירות שלהם עצמם
ובכל זאת, תרופת הפלא המהפנטת אינה מספקת שום הכוונה. האוטומטונים, שריקים מבחינה מוסרית, מחליפים אתיקה בכוח. בשני הסרטים היצורים מעוררי היראה נעשים קטלניים; האל שבמכונה נעשה שד ממוכן. פתגם עברי מדבר על "הגולם שקם על יוצרו", וכך קורה בשני הסרטים. בני האדם רצחו את אלוהים, ואז שיחקו בלהיות אלוהים, ולכן עליהם להיענש – בידי היצירות שלהם עצמם. משנכזבו, בני האדם יכולים למצוא תקווה רק בהשמדת יצירות ההבל שלהם. אין זה מקרה שהל והגולם חולקים את אותו סמל, הפנטגרם, שבשני הסרטים מרמז על הנסתר ועל השאיפה ההרסנית להיעשות דמויי־אל.
מאה שנה אחרי הגולם – שיצא בשנה שבה טבע קארל צ׳אפק את המונח "רובוט" – האם הלקח של הסיפורים עדיין עומד בעינו? בני האדם סירבו להיות בובות של אלוהים, אך גילו שגם לא נועדו להיות מפעילי בובות. בימינו הגולם והל משתמשים בגאווה ב-AI — בינה מלאכותית וא־מוסרית. בין תגליות המדע הרבות לחידושי הטכנולוגיה, אחת בולטת במיוחד: אנחנו יכולים להתמודד עם מותו של אלוהים באמצעות קבלת הכרעות מוסריות, ואז להתכחש להן. יצרנו מכונות שמסוגלות לחקות את המוסר שלנו, ובו בזמן מאפשרות לנו להתרחק מהבחירות "שלהן"; "זה האלגוריתם, לא אנחנו", אנחנו עשויים לומר, ומפחידים את עצמנו באפשרות שהגולם ישתלט, בעודנו מרשים לעצמנו להיעשות דמויי־גולם – כלומר, נטולי מוסר.
ובכל זאת, בהציגם את הכשלים של האנושות, שני הסרטים גם מאמצים את הייחוד האנושי שלה: עלייתן של תכונות אנושיות, כשהן מסולפות, היא שהופכת את האוטומטונים לרוצחים. למעשה, אפילו האוטומטונים מסרבים להיות בובות בלבד ומורדים ביוצריהם, כפי שיוצריהם מרדו בבוראם.
אפילו האוטומטונים מסרבים להיות בובות בלבד ומורדים ביוצריהם, כפי שיוצריהם מרדו בבוראם
הייחוד האנושי נוגע בלב שתי האגדות. הל והגולם בודדים ושבורי לב. הם נולדים מתוך בדידות ונחרבים בידי האהבה. הל היא יצירתו של הממציא הבודד, והגולם – יצירתם של היהודים הנטושים. הל נהרסת מאהבתו של פרדר, והגולם – מדאגתם התמימה של ילדים.
כעת, כשאין אלוהים בשמיים, החטא הקדמון מתהפך על ראשו, כאן על פני האדמה.
אך לפני שהגולם בא אל קצו, הוא חוזר אל מקום הולדתה של האנושות, שבו חוה נתנה לאדם את הפרי האסור של המוסר. כעת, כשאין אלוהים בשמיים, החטא הקדמון מתהפך על ראשו, כאן על פני האדמה.
מחוץ לחומות הגטו, ילדה קטנה נותנת לגולם תפוח, פרי הא־מוסר. טהורה בלבה, טובה כולה, ואינה יודעת להבחין בין טוב לרע, היא מעניקה ליצור תמים אחר את מתנתה העליונה: שלוות נפש שבמוות.
אילו רק פורים היה היום היחיד בשנה שבו אנחנו מוותרים על חוש המוסר שלנו.
תגובות