המדריך של הקינקס לגזלייטינג
מה שיר אחד יכול לגלות על מילת השנה
(גרסה עשירה במדיה של הפוסט שלי ב-Psychology Today)
מילון מרים־ובסטר הכריז על מילת השנה: גזלייטינג. יש סיבות טובות למקומה הבולט ב-2022: הלחץ שהמגפה הפעילה על בריאות הנפש, למשל, או הדיו של משפט דפ/הרד בתרבות שלנו — בפולחן הסלבריטאים שלה. אבל הדיבור והכתיבה על גזלייטינג התהוו לאורך זמן, בעקבות השיח על נרקיסיזם.
מחקר ב-Google Ngram מראה בבירור את ההתלכדות שלהם.
אולי זו רק אופנה חולפת, שבה האקס של כולם הוא נרקיסיסט, ואולי זו מודעות גוברת להתעללות ולאי-צדק חברתי, מול דיירו הקודם של הבית הלבן. ואולי היא משקפת את עליית הנרקיסיזם לשלטון עולמי. בערך.
כך או כך, גזלייטינג תמיד היה כאן, ונראה שהוא נשאר. קשה למצוא שירים שחוגגים את מילת השנה של מרים־ובסטר ל-2022, אבל הקינקס ראו אותה מגיעה כבר לפני חמישים שנה. בשירם ״Days״ הם עושים כמה מהלכים יפים שיעזרו לנו להבין מהו גזלייטינג, מה הופך אותו לאפל כל כך, ומה אפשר לעשות נגדו.
1. “הימים שבהם אינך יכול להבחין בין רע לטוב”
כשעושים לכם גזלייטינג, קשה להבחין בין נכון ללא-נכון, גם בעובדות וגם במוסר. לרוב אנחנו מתמקדים בראשון: עיוות האמת וטשטוש הגבול בין עובדה לבדיה. כמו ב״1984״ של אורוול, הגזלייטר רוצה שתאמינו ש-2+2=5, או כל מספר אחר שיבחר. אורוול כינה זאת ״חשיבה כפולה״ וראה בה את הנשק האולטימטיבי נגד חירות האדם. זה תרגיל חמקמק: מאמץ מודע למחצה להתגבר על התודעה עצמה, ובפרט להיפטר מדיסוננס קוגניטיבי. במילותיו: ״לדעת ולא לדעת, להיות מודע לאמיתות מוחלטת בעודך משמיע שקרים שנבנו בקפידה… להתנער מן המוסר ובו בזמן לטעון לו״.
כן, גם המוסר חלק מהעניין. רבים מאיתנו מנווטים בחיים עם מפה ועם מצפן מוסרי. המפה מציירת את המציאות, את העולם כפי שהוא — את היש; המצפן מורה לאן ראוי שאנחנו והעולם נלך. הגזלייטר בונה סיפור מוסרי, לא רק עובדתי: הוא קורע את המפה שלכם ומוציא את המצפן מאיזון. הוא עושה זאת בין היתר מפני שלו עצמו אין מצפן כזה, או שהמצפן שלו מבולבל מאוד.
הגזלייטר משליך על אחרים את הבלגן המוסרי שלו. ייתכן שהוא יודע היטב שהוא מרמה, אבל בלי מצפן טוב יותר, זה נראה לו בסדר גמור: ״מגיע לו, למי שנפל בפח!״
אבל גזלייטינג אינו רק עניין עובדתי ומוסרי; הוא גם רגשי. שרידי המצפן שלכם עוד מבקשים למרוד, לזעוק: ״זה באמת לא בסדר!״ אבל כשהקשר לגזלייטר חזק כל כך — במשפחה, באהבה, בפוליטיקה או בעבודה — הספק העצמי ממהר להתגנב: איך ייתכן שאמא שלכם, המנהיג שלכם, האדם שאתם אוהבים, טועים כל כך, רעים כל כך? המסקנה נראית מתבקשת: אתם הטועים. אתם מבלבלים את העובדות, אתם הרעים, אתם לא אוהבים מספיק.
2. ״לקחת את חיי, אבל אז ידעתי שבקרוב מאוד תעזוב אותי״
על הכף בגזלייטינג מונח הקיום עצמו: חיים ומוות רגשי. נפגעי גזלייטינג ונרקיסיזם אומרים לא פעם שהם כמעט אינם מזהים את עצמם — ולעיתים גם אחרים מתקשים לזהות אותם. אנחנו הולכים בעולם עם יותר ממפה ומצפן: יש לנו גם סייסמוגרף וג׳ירוסקופ. הראשון קולט את האחרים שסביבנו; השני עוזר להכיר את עצמנו ולשמור על עצמי יציב, מה שאנתוני גידנס מכנה ״ביטחון אונטולוגי״.
וכאילו לא די באובדן המפה והמצפן, גזלייטינג מוצלח פוגע גם בסייסמוגרף ובג׳ירוסקופ שלכם.
הגזלייטר רוצה שתפקפקו לא רק בעובדות הגלויות, אלא גם בנסתרות. אפשר אולי להפריך טענה על מעשה שנעשה, אבל איך תדעו מה אדם חושב, מרגיש, רוצה? לשם כך דרושה ״תיאוריית התודעה״ שלנו — היכולת האנושית לזהות את אמונותיהם ורגשותיהם של אחרים ולהתייחס אליהם. אם ״קריאת מחשבות״ היא כוח-על אנושי, גזלייטינג הוא הקריפטונייט שלו. האמפתיה הופכת לחרב פיפיות. אולי אתם חשים שהבוסית מתעבת אתכם ומבקשת לפגוע בכם; אם הגזלייטינג שלה יעיל, בסוף תתעבו את עצמכם על שחשבתם עליה כך.
ולבסוף, לא מדובר רק בהכרת אחרים, אלא בציווי העתיק ״דע את עצמך״. אור הגז מטיל צל כבד — עליכם ועל האופן שבו אתם רואים את עצמכם. כשאתם מפנימים את הבוז של הגזלייטר כלפיכם, אתם עלולים להרגיש שחייכם כפי שהכרתם אותם נגמרו, ש״האין״ השתלט. הכמיהה לאחרים חצבה חלל בתוככם.
כשמבינים את ממדי ההרס, שתי תובנות מתחילות לעלות. הראשונה לרוב שגויה, השנייה לרוב נכונה. ראשית, מפתה להאמין שהגזלייטר ״לקח״ את חייכם, אבל בדרך כלל לא כך קרה. לרוב מסרתם אותם מרצונכם. מובן שתרגישו קורבן, ובכל זאת לטנגו הגזלייטינג דרושים לפחות שניים; יש בקורבנוּת הזאת גם מרכיב של הקרבה עצמית.
שנית, כשמתבוננים בחלל שנפער, מבינים מה צפוי עכשיו: ״בקרוב מאוד תעזוב אותי״. הגזלייטר שונה משקרן רגיל ואפילו ממניפולטור: בדרך כלל מניעה אותו הבושה בפגיעותו, בעבר ובהווה, והוא מבקש לשלוט, להפעיל כוח על אנשים. מטרה אחת היא אספקת שירותים, מעשיים ורגשיים; אחרת היא הכוח עצמו — העונג שבכך שאחרים סרים למרותך.
ואכן, אחרי שהגזלייטר רוקן אתכם, קרוב לוודאי שישליך אתכם הצידה. אם יחשוב שעוד אפשר להפיק מכם תועלת, אולי יישאר לזמן מה — ואז ייתכן שכבר תתחילו לייחל שילך.
3. “לא אשכח אף יום / אני מברך את האור הזורח עליך / עכשיו אני כבר לא מפחד מהעולם הזה… תאמין לי”
ומה עכשיו? מה בא אחרי ההתפכחות? קודם כול הופכים את הפזמון ״תאמין לי״: מדרישתו של הגזלייטר לתחינה שלכם — לכאורה אליו, אבל בעיקר לעצמכם. האם תוכלו שוב להאמין לעצמכם, להאמין בעצמכם? רק אם תכירו ברוח הרפאים שלו, שאולי עוד רודפת אתכם. ״אתה איתי בכל יום ויום״, מודים הקינקס בלי היסוס, ומציעים שלוש דרכים קדימה. אפשר ללכת ביותר מאחת.
הראשונה נושאת צליל מאיים. הגזלייטינג נגמר באחיזה מחודשת באמת ובהבטחה לא לשכוח לעולם — וגם לא לסלוח? יש שיבקשו נקמה. הגיע זמן לסגירת חשבון! מובן. כשנעשה לנו עוול אנחנו רוצים גמול, איזה תיקון קוסמי. אבל ככל הידוע לנו, היקום לא עובד כך. דברים רעים קורים לאנשים טובים, ודברים טובים לרעים. עם מות האל איבדנו גם את התאודיציה, את צידוק האל — שממילא מעולם לא היה מוצלח במיוחד. קארמה, עולם הבא ונקמה ארצית לא ישיבו אותו. אנחנו מתנחמים במחשבה שאנשים נושאים את הצלקות שהם חורטים באחרים. החדשות הרעות: נרקיסיסטים אינם כאלה. גזלייטרים אינם מרבים לשאת אשמה.
ולכן יש שפונים אל קצהו האחר של הספקטרום, ומאחלים לגזלייטר שלהם טוב. זו אפשרות מרוממת: לאלף שנאה באמצעות אהבה. אם היא אמיתית, היא בהחלט יכולה לעזור להשתחרר מן הכאב, אבל מעטים מסוגלים באמת למהלך רגשי כזה, שבכוחות עצמו בקושי יכול למלא את החלל.
אולי נקמה ואהבה יכולות להיפגש ב״אות קין״, שאלוהים חרט כדי להגן על הרוצח הראשון, שנבעת מן המחשבה שכעת כולם מבקשים את רעתו. כך תישא הגזלייטרית בגלוי את מה שניסתה להכתים — את האמת המבישה — ובו בזמן תקבל את מה שביקשה: הגנה.
ולבסוף, מעבר לנקמה ולאהבה, יש לקחים יקרים שאפשר ללמוד. אם הדרך הטובה ביותר לצאת היא לעבור דרך, אחרי שעברתם כמה מן הדברים הקשים ביותר וביקרתם בפינות האפלות של העולם, אולי תפחדו ממנו פחות. לעולם לא תהיו כפי שהייתם — לרעה ולטובה. לא רק מפני שבמפה הפוסט-טראומטית שלכם תדעו אולי טוב יותר ממה וממי להתרחק, אלא מפני שקיבלתם הזדמנות לחקור את אותן פינות אפלות בתוככם.
ועכשיו, תאמינו לי, הגיע הזמן לסגור את ברז הגז ולהודות: זה כנראה לא בדיוק מה שהקינקס התכוונו אליו…
תגובות