מול הרוע
לפני מאה ימים פילח הרוע את מעטפת הנימוס הדקה של הציוויליזציה. נוכח הטבח של 7/10 והמלחמה שבאה בעקבותיו, כיצד עלינו להגדיר רוע, לזהות אותו ולהביסו?
גרסה מורחבת של הרהורים שהתפרסמו ב-Psychology Today וב-Currents: Briefs on Contemporary Israel
אני גר בירושלים, סמוך לקו 1967. לפני מאה ימים, כשעמדתי במרפסת שלנו, ראיתי מופע של זיקוקים ויריות. שכנַי הפלסטינים בכפר הסמוך עיסאוויה ובמחנה הפליטים שועפאט קיבלו את טבח 7 באוקטובר בשמחה. "יש להם מלאי נשק," אמרתי לאשתי, "זה במרחק חמש דקות הליכה מכאן. הם יכולים בקלות לנסות משהו דומה בשכונה שלנו. למה שלא יעשו זאת?" אחרי היסוס, היא הסכימה שניקח את ילדינו לשהות אצל הורַי, שגרים בחלק בטוח יותר של העיר.
יום אחר כך החזרנו אותם. אני עדיין מודאג. זה יכול לקרות בכל רגע. עוד לפני 7 באוקטובר, מנהיגי חמאס עודדו פלסטינים בירושלים "לקנות סכינים ב-5 שקלים ולערוף את ראשי היהודים." עכשיו, אם כמה מאות מהשכנים החמושים שלנו, בהשראת 7/10, יצאו עם שחר למסע הרג, יש סיכוי טוב שהם יצליחו. אני עדיין תוהה: למה שלא יעשו זאת? שום דבר כאן לא באמת יעצור אותם – מלבד עצמם. פחד? אם כן, אני מקווה, אולי בטיפשות, שהוא גם חרדה לאנושיותם שלהם, פחד מלהפוך לרעים.
רוע. מילה מטרידה שרוב האקדמאים כמעט אינם משתמשים בה, אלא אם הם חוקרים איך אנשים אחרים משתמשים בה. אנחנו חוששים, ובצדק, מן התהום של ניטשה: "היזהר שכשאתה נלחם במפלצות, לא תהפוך בעצמך למפלצת... שכן כשאתה בוהה זמן רב לתוך התהום, גם התהום בוהה בך."
נכון: חשיבה במונחי טוב ורע עלולה להיות תנאי מוקדם, ולא פעם הקדמה, להיעשותנו מרושעים. אבל דווקא מעגל הרוע הזה ותוצאותיו האיומות הם הסיבה שעלינו להביט ארוכות ובקפידה לתוך התהום; יש אנשים שאכן חושבים ומתנהגים באופן שמצדיק את התווית המוסרית הזאת, ועלינו להילחם בהם ככאלה. זהו ניסיוני מלא התקווה להתמודד עם הרוע, להבין אותו, ולהציע כיצד עלינו להילחם בו ויכולים להביס אותו, תוך התמקדות בטבח 7/10 ובמלחמה שבעקבותיו.
טבח 7/10 היה היום הקטלני ביותר ליהודים מאז השואה." אבל אז לא היו לנו רשתות חברתיות. כיום רבים ממליצים, ובצדק, שלא לצפות בתמונות המחרידות של הטבח. לא הצלחתי להישמע לעצה הטובה הזאת. אני מבין שזוהי דרכי האישית להתמודד: אני מעדיף להביט באימה, בתקווה שאבין משהו, משהו מכל זה.
אנחנו כולנו, פשוטו כמשמעו, בעלי חיים אנושיים, והחלק ה"אנושי", לא ה"חייתי", הוא שמניע זוועות.
אני מבין מעט מאוד. יש דבר אחד, נדמה לי, שאני כן מבין: ההשוואה לנאציזם מוצדקת לא משום שמבצעי חמאס, כמו הנאצים, הם לא אנושיים; אלא משום שכמותם, הם כן. השואה, כמו הטבח, חושפות את החלקים האפלים ביותר במה שנקרא להיות אדם; בעלי חיים שאינם אנושיים אינם טובחים לשם אמונות. ישראלים לפעמים מכנים טרוריסטים "חיות אדם" כדי לתרץ מעשים בלתי נסלחים שישראל מבצעת כתגמול לכאורה. אבל אנחנו כולנו, פשוטו כמשמעו, בעלי חיים אנושיים, והחלק ה"אנושי", לא ה"חייתי", הוא שמניע זוועות. דווקא מפני שהמעשים האלה אנושיים, אנחנו יכולים, ואנחנו צריכים, להבין אותם טוב יותר, לגנות אותם ולהילחם בהם.
אם כך, כיצד עלינו לנהוג ברוע? איך אפשר להילחם בו ולהביס אותו?
רוע פירושו להתייחס לאנשים כמכשולים שיש להסירם, או כנכסים שיש להשתמש בהם (לרעה) לטובת התועלת או ההנאה של עצמך.
ראשית, על ידי הגדרתו וזיהויו. עלינו לקבוע מה פירוש "רוע" ואז לאתר את סוכניו ואת המסייעים להם. ההגדרה המנחה אותי כאן לרוע פשוטה למדי: רוע מתייחס לבני אדם כאל דברים. רוע פירושו לראות אנשים, ולנהוג כלפיהם, כמכשולים שיש להסירם או כנכסים שיש להשתמש בהם (לרעה) לטובת התועלת או ההנאה של עצמך (מושג היוהרה העצמית של קאנט); כך או כך, רוע מתייחס לבני אדם כאל דברים שיש להשליך.
המסקנה ברורה, ומטרידה, די הצורך: בכולנו מקנן רוע. "הבנאליות של הרוע" הזו דוחפת אחדים לנהיליזם מיואש: כולנו רעים, שום דבר לא משנה. אבל היא צריכה לדחוף אותנו בכיוון ההפוך: להיות מעורבים, לחשוב את הדברים עד הסוף, לעצב את המצפון שלנו, האישי והציבורי, ולפעול בהתאם.
אם להילחם במפלצות פירושו להפוך למפלצת, אם להביס את הרוע פירושו להפוך לרע, הרי שנלחמנו לשווא
כשאנחנו עוסקים ברוע, עלינו לדרוך בזהירות, ולזכור את התהום של ניטשה: ככל שנחלק את העולם ל״טוב אלוהי״ מול ״רע שטני״, כך ניטה יותר להפוך בעצמנו לרעים. לומר את המובן מאליו: אם להילחם במפלצות פירושו להפוך לאחת מהן, אם להביס את הרוע פירושו להפוך לרע, הרי שנלחמנו לשווא.
התפתחות אנושית מיטיבה מסייעת לנו לא פעם להימנע מחשיבה ותחושה דיכוטומיות; רוב האנשים רוכשים בהדרגה מה שפסיכולוגים מכנים "קביעות אובייקט": ההבנה שאנשים הם יצורים מורכבים, ושבמעשה רע אחד אין הכרח להפוך לרע, קל וחומר לרשע. יש אנשים, עם זאת, אם בשל התפתחות שנעצרה (כמו בהפרעות אישיות גבוליות או נרקיסיסטיות) ואם בשל נסיבות אחרות, שחסרה להם קביעות אובייקט או שאיבדו אותה, ובמקום זאת הם פונים ל"פיצול", כלומר, לחשיבה בשחור-לבן, או הכול-או-כלום.
פיצול הוא לעיתים קרובות קרש הקפיצה אל התהום של ניטשה, שנהיית עמוקה וחשוכה עוד יותר, בתוך זוועות. לנוכח מעשים מחרידים, איך אפשר שלא לראות במבצעיהם ובתומכיהם רוע, ולפיכך לבחור להתייחס אליהם כאל דברים לא-אנושיים שיש לסלקם – ובכך להפוך בעצמך לרע?
כדי להילחם ברוע בלי להפוך אליו, עלינו לחדד מנסרה מוסרית שתזהה אותו, ולכייל מצפן מוסרי שיוביל אותנו במאבק נגדו.
אין תרופת פלא, אין דרך קלה לראות את הרוע ולהילחם בו בלי להפוך אליו. יש שתי תרופות חלקיות: לחדד מנסרה מוסרית כדי לזהות רוע; לכייל מצפן מוסרי כדי לנווט במאבק נגדו.
עלינו לא להביט ביקום המוסרי שלנו דרך משקפיים המחלקים הכול לשחור ולבן, אלא דרך מנסרה של ספקטרום. בעוד הרעיון של רוע מזמין מוסר בינארי של ״טוב אלוהי״ מול ״רע שטני״, מוטב לחשוב על מוסר כספקטרום אור של צבעים וגוונים, שלכל אחד מהם אורך גל שונה, ומנסרה חדה עשויה לסייע להבחין בהם.
מבחינה מדעית, שחור ולבן אינם נחשבים לצבעים פיזיקליים אמיתיים. אותו הדבר חל גם על ענייני אנוש. אין לבן מוחלט, המאגד את כל צבעי הספקטרום, ואין שחור מוחלט – היעדרם המלא (גם הואנטאבלק הסופר-שחור סופג 99.965 אחוז מן האור, לא את כולו). ובכל זאת, יש מעשים מסוימים, והאנשים שמבצעים אותם, שמתקרבים לקצה הכהה יותר של הספקטרום. חשוב להדגיש: מעשים רעים אינם בהכרח מעידים על אדם רע; אדם נעשה רע כאשר הוא מבצע מעשים כאלה שוב ושוב, במודע, ומסרב לשנות כיוון ולתקן.
את ״הרוע״ המוחלט אי־אפשר להרוג או להביס. אבל את הרוע האנושי אפשר. זה נעשה בעבר, וזה יכול להיעשות שוב.
מימוש המוסר דרך מנסרה שאינה בינארית חושף פרדוקס: מכשול מרכזי להבסת הרוע הוא האמונה שהוא קיים – ושאפשר להביסו. הנשיא ביידן הכריז שחמאס הוא "רוע טהור." הוא טועה. כמו צדיקות טהורה, או טוב מוחלט, "רוע טהור" – הרוע המוחלט, Evil באות גדולה – הוא מבנה מטפיזי. בני אדם ממשיים אינם ״הרוע״ המוחלט, ולכן, בניגוד לאנשים בני תמותה, אי אפשר להרוג או להביס את ״הרוע״ המוחלט.
אבל את הרוע האנושי אפשר להביס. זה כבר נעשה, וזה יכול להיעשות שוב. הלוואי שהקארמה הייתה מטפלת בכך, שמבצעי המעשים ומסייעיהם לא ידעו מנוחה, וירדפו, עד סוף ימיהם, על ידי רוחות קורבנותיהם. אבל זו אינה תקווה, אלא משאלת לב בלבד. בעולם כפי שהוא, אין קיצור דרך מטפיזי. הבסת הרוע תלויה בנו, כי אם נסבול זאת, ילדינו יהיו הבאים בתור.
ההבחנה בין ״הרוע״ המוחלט לבין רוע אנושי ממשי חיונית, אבל אינה מספיקה כדי להימנע מנפילה אל תהום ניטשה. האמונה שהרוע קיים היא מכשול אחד בפני המאבק האפקטיבי בו; האמונה שהרוע מצוי בכל מקום היא מכשול אחר. מומחה ישראלי פופולרי לאיראן טען: ״אין חפים מפשע בעזה; יש שם שניים וחצי מיליון טרוריסטים." השקפות כאלה מפתות, במיוחד מול זוועות. אבל הוא טועה, ובצורה מסוכנת. הרוע נדיר.
אנשים פגועים פוגעים? האמרה מפתה, אבל מטעה.
אנשים פגועים פוגעים? האמרה מפתה, אבל מטעה. נכון, פגיעה היא לעיתים קרובות תנאי הכרחי לפגיעה. אנשים כמעט לעולם אינם רוצים לפגוע באחרים, אלא אם הם עצמם פגועים. אבל כולנו פגועים. ובכל זאת, גם פגועים, רוב האנשים, רוב הזמן, לא יצאו לפגוע באחרים, ובוודאי לא באנשים חפים מפשע, כלומר, כאלה שלא פגעו בהם ישירות.
טבח בתינוקות הוא אמת מידה גסה אחת לרוע. איזה שיעור מן האנשים בעולם יצדיקו או ייהנו ממעשים סדיסטיים כאלה, קל וחומר יבצעו אותם? ובכל זאת, זוועות עלולות להשליך אותנו אל מעגלים מרושעים של פחד ונקמה, עד שאנו מניחים בקלות שכך הוא העולם, או שכך נעשה. לא כך. רוב בני האדם מעדיפים שלום; "אנחנו ה-99%". כשמאבדים את זה מעין, מוותרים על המאבק כבר מן ההתחלה.
עלינו להתקדם מחדוד מנסרה שתראה רוע אל כיוון מצפן שיסייע לנו לנווט ולהילחם בו.
עלינו להתקדם מחדוד מנסרה שתראה רוע אל כיוון מצפן שיסייע לנו לנווט ולהילחם בו. המשימה הזאת נעשית קשה יותר ויותר בעידן של תיבות תהודה, קליקבייט והמון וירטואלי. המדיה החברתית היא מגנט רגשי רב-עוצמה כל כך, עד שהיא יכולה לבלבל אפילו את המצפן המוסרי המדויק ביותר.
אבל עלינו לנסות, באמצעות מיפוי ההדרגה האתית של הרוע. לשם כך שני צירים הם מכריעים: חומרה ואחריות. נכון, כולנו מדי פעם מתייחסים לאחרים, ואפילו לעצמנו, כאל דברים – אבל עד כמה אנחנו עושים זאת חשוב מאוד. בפשטות, ככל שהנזק שהרוע גורם גדול יותר, כך עלינו להילחם בו בעוז רב יותר. במערכת יחסים בין-אישית, להתייחס לבן או בת הזוג כאל GPS אנושי שמוביל אותך בבטחה הביתה הוא דבר אחד; גזלייטינג אותם כדי להרוות את צימאונך לשליטה, להתייחס לאנשים כצעצועים, זה כבר דבר אחר לגמרי.
אותו דבר נכון גם לגבי רוע חברתי, שנדרשים רבים כדי לחוללו והוא פוגע ברבים עוד יותר. הנזק שלו משתנה בסוג, בהיקף ובקנה המידה. חשבו על חמאס; על ביביזם — פולחן האישיות סביב ראש הממשלה בנימין נתניהו (ביבי); ועל אנטישמיות. חמאס הוא ארגון ג׳נוסיידי וסדיסטי. ביביזם הוא תנועה אולטרה-לאומית רעילה. אנטישמיות היא אידיאולוגיה ופרקטיקה זדונית, וכיום גם אופנתית למדי, שמכוונת נגד יהודים משום שהם יהודים. הם שוכנים במיקומים שונים על פני הספקטרום המוסרי העצום שבין טוב לרע, בין המוסרי לנבזי; למשל, אף על פי שהוא נושא באחריות רבה לסיוע לחמאס ולהחלשת ישראל, ביביזם אינו רצחני מטבעו.
שלושת סוגי הרוע השתנו עם הזמן. טבח 7/10 העצים מאוד את הרוע צמא-הדם שחמאס הוא. ביביזם הביא את נזקיו לשיאים חדשים במהלך השנה האחרונה, וכעת הוא מחליש את המאמצים להילחם בחמאס ביעילות ולטפח דו-קיום ישראלי-פלסטיני. ואנטישמיות, ששיאה היה בשואה, מתעצמת ברטוריקה ובאלימות בתוך המשבר הנוכחי. שלושת סוגי הרוע החברתיים הללו מצטלבים ויוצרים סופה הרסנית להפליא.
אנחנו מאפשרים לרוע לפעול כשאנחנו כולאים זהויות: דואגים יותר למי שעושים רע בתוך הקהילה שלנו מאשר לאנשים טובים בקהילה היריבה.
הממד החברתי של הרוע פירושו להבין שלרוע עצמו לרוב אין צורך ב״שניים לטנגו״, אך להפצתו תמיד נדרשים שניים או יותר, במעשה או במחדל. דרך מוכרת מדי לאפשר רוע היא לכלוא את עצמנו ואת האחרים בפוליטיקת זהויות, כך שנדאג יותר למי שעושים רע בתוך הקהילה שלנו מאשר לאנשים טובים בקהילה היריבה. קשה להשתחרר מן האינסטינקט השבטי הזה. אבל כאן עלינו לזמן את האנושיות הייחודית שלנו, את חופש הבחירה שלנו לבחור טוב יותר, גם נגד החיווט הגנטי שלנו והתוכנה החברתית שלנו.
לצד ציר החומרה, חשוב מאוד אם אדם נוטל אחריות על מעשי הרוע שלו, ומנסה להשתנות. קל לומר זאת, קשה לעשות, במיוחד בדור שמעודד אנשים לראות את עצמם כקורבנות, ולפיכך כמי שאינם טועים לעולם. יש ישראלים הרואים שואה בטבח 7/10 ומבקשים להמיט אותו הדבר על הפלסטינים. הפלסטינים שרואים את הנכבה בתגובתה של ישראל עשויים לאחל אותו הדבר לאויבם המושבע. שתי הקהילות רואות את עצמן לא פעם כ-קורבנות צודקים.
עלינו להיות מוכנים לוותר על בני אדם שוויתרו על הטוב שבאנושיותם שלהם.
מובן שהדרך הטובה ביותר לעצור את מעגל הרשע הזה היא להפסיק לפגוע, ולהתחיל לדאוג. בין אם מתוך עקרון דתי של להפנות את הלחי השנייה, בין אם מתוך אמונה ליברלית-חילונית, ובין אם מתוך פנטזיה פשוטה, יש קסם רב בהרגעת הרוע. אבל כשמדובר באנשים, גם אם נפגעו, שפוגעים באחרים חפים מפשע במכוון, שמסרבים להכיר בבחירה שלהם ובמעשיהם, שמסרבים ללמוד, שמסרבים להשתנות – רוע כזה אי אפשר לפייס, קל וחומר להשקיט. הוא רק יחמיר. עלינו להיות מוכנים לוותר על בני אדם שוויתרו על הטוב שבאנושיותם שלהם.
ובאותה עת, אסור לנו לוותר על האנושיות שלנו. כמה שקשה, עלינו תמיד לבחור באופן פעיל להתייחס לאנשים, יהיו רעים ככל שיהיו, כבני אדם, ולפיכך, למשל, אם הם נפגעו ואינם יכולים עוד להזיק, לעזור להם. הדרך הטובה ביותר להימנע מנפילה אל התהום היא לעולם לא לנטוש את האופק.
תגובות