פנים אל עצמנו
אצל שומרי הנאורות הולכת וגוברת הבגידה בציווי שלה: ״העז לדעת!״. עלינו להחיות את שני יסודותיו. ראשית, כדי ״להעז״, עלינו ללמוד להביט זה בפני זה. קרישת המחשבה האקדמית, חלק א׳ [גרסה מורחבת של הפוסט שלי ב־Psychology Today]
אומרים שמקורות המשחק ״אמת או חובה?״ מגיעים עד ראשית המאה ה־18. בתקרית מתועדת אחת, בתחילת קיץ 1734, סובבה מריה אליזבת בת השבע את הבקבוק בפעם הראשונה. הפייה נעצרה מול אחיה בן העשר, עמנואל, Emanuel. היא שאלה ״אמת או חובה?״. עמנואל מלמל, התמוטט ולא התאושש עוד.
למרבה המזל, התקרית תועדה רק במוחי הקודח. עמנואל הצעיר, שהיום אנחנו חוגגים את יום הולדתו השלוש מאות, לא התפרק מול דילמת ה״אמת או חובה״. הוא דווקא למד עברית, שינה את כתיב שמו ל־Immanuel, הגה כמה רעיונות מגניבים וזיקק את סיסמת הנאורות. את ה״או״ של המשחק החליף ב״וגם״, ואת סימן השאלה בסימן קריאה: Sapere aude! ״העז לדעת!״.
אני משתדל. אחרי הכול, אמת ואומץ אמורים ללכת יחד. וכך, לפני כעשר שנים, נכנסתי לסמינר שלי באוניברסיטת תל אביב ואמרתי לסטודנטים: ״יש לי וידוי. בבקשה תנו לי לסיים. חקרתי את השואה לעומק, עברתי על עשרות מחקרים, בחנתי מסמכים היסטוריים רבים, והגעתי למסקנה שזו המצאה: לא היה רצח עם״. השתררה שתיקה. הם נדהמו. כמה בהו בי, אחרים הסיטו את העיניים. אחר כך שאלו שניים, בהיסוס, למה התכוונתי. איש לא מחה. איש לא האשים אותי שאני ״מכחיש שואה״, אף שברור שזה מה שחשבו, וברור שזה מה שהייתי באותו רגע. אחרי חמש דקות שהרגישו כמו נצח גיליתי סוף סוף שזו תחבולה, מלכודת חינוכית: השואה אכן התרחשה, אבל כדאי שנחשוב היטב על מה שזה עתה קרה בכיתה. הם נראו מוקלים. ולי בהחלט הוקל.
חופש אקדמי יכול, לכל היותר, להוריד את מחיר ההעזה לדעת. הוא אינו יכול לעשות אותנו אמיצים.
לאיש מאיתנו לא הייתה סיבה להקלה. אם המלכודת הכמעט אכזרית שלי הצליחה, זה היה בין השאר מפני שנכשלתי כאדם: הסטודנטים שלי באמת יכלו להאמין שאני מכחיש שואה. גם להם הייתה סיבה לדאגה. אם די בנוכחותו של פרופסור כדי להשתיק אותם מפחד, איזה סיכוי יש להם, או למי מאיתנו, מול לחצים כבדים יותר? חופש אקדמי יכול, לכל היותר, להוריד את מחיר ההעזה לדעת. הוא אינו יכול לעשות אותנו אמיצים. הוא גם אינו מבטיח את התרכובת הנדירה של אמת ואומץ, את הגבורה האישית של יושרה אינטלקטואלית. כשלעצמו הוא לא יכול לבלום את ההונאה העצמית המשתוללת של יהירות קונפורמיסטית.
נדלג עשר שנים קדימה, אל לפני חודשיים: איתקה קולג׳ הזמין אותי להשתתף בשיחה בשם ״זה לצד זה״ עם ניזאר פרסח׳, יו״ר הוועד המנהל של מוזיאון העם הפלסטיני, על ״סכסוך, תקווה ושינוי בישראל ובפלסטין״. תגובת ארגון ״סטודנטים למען פלסטין חופשית״ בקולג׳, ICSFP, הייתה מהירה ונחרצת. ״לאוריאל אבולוף לא מגיע מקום בקמפוס הזה״, הרעים פוסט אחד באינסטגרם. ״מכחיש רצח עם אלים״, האשים אותי אחר.
פוסט שלישי הסביר את ההיגיון של הארגון. הסטודנטים ציטטו דברים שאמרתי בראשית מלחמת ישראל–חמאס ופענחו: ״והנה הוא, במילותיו שלו, מנסה להמעיט במציאות של רצח העם שמבצעת ישראל בעם הפלסטיני ומציג אותו כעניין של קנאות פוליטית, במקום מה שהוא באמת: תוצאה של אידאולוגיה פוליטית אלימה, גזענית, קולוניאלית ורצחנית, שנאכפת ונתמכת בידי מעצמות אימפריאליות מערביות״.
פוסטים של ICSFP. מעניין שכמה מהם נמחקו.
כשאנחנו מבקשים להכיר אנשים, אחד הסיכונים העיקריים שעומדים בפנינו הוא לעמוד בפניהם.
סטודנטי ICSFP אומנם אמרו את מה שהסטודנטים שלי בתל אביב לא העזו לומר, אבל אני בספק אם הם מופת ל־Sapere aude. בפוסט הזה, הראשון העוסק בסיסמת הנאורות, נתמקד ב״העז״. מה באמת יש בהעזה הזאת?
לפי מילון אוקספורד, הפועל dare עוסק ב״אומץ״ או ב״אתגר״. שם העצם שוזר ביניהם: ״אתגר, במיוחד כדי להוכיח אומץ״. להעז, אם כן, קשור לכאורה פחות לאומץ שיש בך ויותר לאומץ שאתה מפגין, באמצעות התרסה.
אני בספק אם לכך התכוון קאנט. הaude שלו היה נטילת סיכון באומץ. למיטב הבנתי, ICSFP כמעט לא הסתכנו. כשאנחנו מבקשים להכיר אנשים, אחד הסיכונים העיקריים שעומדים בפנינו הוא לעמוד בפניהם. בניגוד לסטודנטים שלי בתל אביב, הם לא ניצבו מולי. למעשה דרשו בדיוק את ההפך: לא לעמוד בפניי. ומה שכאב לי עוד יותר — הם ניסו לאסור עליי לעמוד בפניהם. לכל סטודנט שלי יכולתי להביט בעיניים. ICSFP דיברו בקול אנונימי אחיד. הם ביקשו להפוך למסה קולקטיבית, למקשה אחת, לגוף פוליטי נטול פנים. הם לא סיכנו דבר. אני מתאר לעצמי שכמה מהם חשבו שדווקא אי־הצטרפות לקריאה תהיה סיכון. ואולי, כפי שהציע לי חבר, מה שעומד ביסוד ההתנהגות אינו היעדר האומץ לדעת, אלא היעדר התשוקה לדעת. או גרוע מכך: התשוקה לא לדעת.
כשקראתי על תוכניותיהם לקיים נגדי שביתת שבת, חלמתי בהקיץ להצטרף אליהם לפני האירוע. לשבת איתם ביום חורף קר באיתקה, זה לצד זה, בעיקר להקשיב, ואם אעז — לשאול כמה שאלות. למרבה הצער, האירוע התקיים ברשת.
אנחנו, אויבים לכאורה החיים בירושלים, על הנפץ של העולם, חווים קיום משותף מדי יום. אנחנו מעזים לעשות את מה שסטודנטי ICSFP דורשים שלא נעשה: להביט זה בפני זה.
לאורך השיחה דיברתי מעיר הולדתי, ירושלים. בני כל האמונות האפשריות שפכו בה זה את דמו של זה במשך דורות, אבל בה גם חיים אויבים לכאורה, ממש זה לצד זה, עד היום. בירושלים, על הנפץ של העולם, קיום משותף הוא בשבילנו חוויה יומיומית. במקומות קדושים, בבתי ספר ובאוניברסיטאות, בסופרמרקטים, בבתי חולים, ברכבת הקלה, במסעדות וסביב שולחן האוכל — יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ישראלים ולא ישראלים מעזים לעשות את מה שסטודנטי ICSFP דורשים שלא נעשה: להביט זה בפני זה.
אם הפחד מפנים אל פנים הניע את החרמת ״זה לצד זה״, אולי נוכל ללמוד דבר או שניים מעמנואל אחר: לוינס, הפילוסוף היהודי־צרפתי שבנה חלק גדול מן האתיקה שלו סביב המפגש פנים אל פנים. קאנט חיפש את האינסוף באידיאל של תבונה טהורה ואוניברסלית, שאת ידיעתה ביקש שנעז לבקש. לוינס ראה את חוויית האינסוף דווקא בצורתה הסופית: הפנים.
נטל האחריות של המפגש פנים אל פנים, אצל לוינס, נראה בלתי נסבל. אין פלא שאנחנו מעדיפים להסיט את המבט.
אם אתם קוראים את הדברים לצד מישהו, הרימו את עיניכם והביטו בפניו. בעיני לוינס, הרגע הזה הוא לב העניין. המפגש עם פניו בנות התמותה של אדם אחר, ולא עם אל בן אלמוות וחסר פנים, מזמין אותנו להתעלות על עצמנו. פניך החשופות והשבריריות מפשיטות מעליי את האנוכיות. וגם אם הן עלולות לפתות אותי לרצוח אותך, הן מצוות עליי לא לעשות זאת: ״המילה הראשונה של הפנים היא 'לא תרצח'״. לנוכח האחר, ״בעירומם המוחלט של עיניו חסרות ההגנה״, אני מגלה ש״להכיר באחר משמע להכיר ברעב. להכיר באחר משמע לתת״.
אולי קל להבין את הרעב הזה במבטו הנאחז, גדול העיניים, של תינוק. אין יצור נזקק יותר מן התינוק האנושי. אין מבט שממחיש טוב יותר, בגוף, מה פירוש להיות אדם: להיטלטל תמיד בין קשר לכבל. אולי נגדל ונצא מינקותנו — למרבה הצער, לא כולם יוצאים — אבל הרעב נשאר. כשאנחנו מביטים בעיניים, כנועות, משפילות, תובעניות או אחרות, אנחנו פוגשים את הרעב של הזולת ואת הרעב שלנו.
אצל לוינס, ההכרה בתלות ההדדית הזאת פירושה אחריות, שהיא ״דבר האל״. לרוב אנחנו מבינים אחריות כעיקרון אוניברסלי של מתן דין וחשבון על מעשים שבחרנו ושמשפיעים על אחרים. לוינס ראה בקריאת הפנים לאחריות קריאה אינסופית, שאין לסרב לה ושאינה סימטרית: ״אני אחראי לאחריות מוחלטת, הנותנת מענה לכל האחרים ולכל מה שבאחרים, אפילו לאחריותם שלהם״. ועוד: ״אני אחראי לאחר בלי להמתין להדדיות״. נטל כזה נראה בלתי נסבל.
אם זו משמעותו של מפגש פנים אל פנים, קל להבין למה כולנו, ולא רק ICSFP, מסיטים לא פעם את המבט. האם עלינו להיות מופתעים שאנשים תולשים כרזות עם פני חטופים ישראלים? או שהתקשורת הישראלית כמעט אינה מציגה את פניהם הסובלות של הפלסטינים בעזה?
תלישת כרזות של חטופים ישראלים, כיכר לסטר בלונדון, 24 באוקטובר
ה״פנים״ בעברית רומזות גם לפְּנים. כמו אלוהים, גם אנחנו מעדיפים להסתיר את מה שבתוכנו. אנחנו יראים מבושה, פוחדים לאבד פנים, את תחושת העצמי. וכדי להציל את פנינו, אנחנו מסתירים אותן — מעצמנו ומאחרים.
פסח בפתח. כשקניתי מתנה לחג פגשתי ירושלמי שמלקט אבנים ליצירות של אשתו. היא מקשטת אותן בציורים ובמילים, בעיקר מן המסורת היהודית: ברכות לבית, למשפחה ולאהבה. כמו שאר בני משפחתו הוא חזר בתשובה לפני עשרות שנים. לפני שנפרדנו נתן לי חוברת חסידית. פתחתי אותה, והמשפט הראשון שפגשתי אמר: ״כשאתה נופל, נהג לפי 'הסתרת פניך הייתי נבהל', וסרב לחשכה שירדה״.
בבית, כשאני לוקח צעד לאחור, אני קורא את המזמור שממנו נלקח הפסוק. תהילים ל׳ מדבר על המטוטלת של אלוהים, המטלטלת בגחמה את האדם מבור לפסגה, מחולי לבריאות, מחושך לאור, מצער לשמחה. הכותב — דוד המלך? — מתוודה על רגע כזה: ״ואני אמרתי בשלווי, בל אמוט לעולם. ה׳ ברצונך העמדתה להררי עוז, הסתרת פניך הייתי נבהל״.
וגם אנחנו נבהלים. לא פעם אנחנו מרגישים כמו צעצועים בידי כוחות גדולים וחסרי פנים. לפי המקרא, משה התקרב לאל ככל האפשר, אבל אפילו הוא לא ראה אותו פנים אל פנים. אלוהים הרשה לו לחזות בהתגלותו, בסנה הבוער, ואפילו בצדדיו החיצוניים — ובכן, ממש בישבנו האלוהי — אבל לא בפניו: ״לא תוכל לראות את פניי, כי לא יראני האדם וחי״, שמות ל״ג, כ׳.
מאלף שה״פנים״ בעברית רומזות גם לפְּנים. אלוהים שמר על תוכו בהסתירו את פניו גם ממשה. ואני נשאר לתהות מה הייתה הבעת פניו כשהראה לו את הארץ המובטחת, זו שמשה עמל כל כך, בציווי האל, להביא אליה את עמו — ואז המית אותו. האם היו בעיניו דמעות חרטה? האם חייך?
בני אדם מחייכים. לפעמים הכוחות הגחמניים המטלטלים אותנו נראים כמעט קוסמיים, ולפעמים בני אדם אחרים משחקים בנו, מתייחסים אלינו כמו אל דברים. בושה להם, ובושה לנו, שמפניה אנחנו יכולים לברוח חיים שלמים. וכך אפשר להבין למה, כמו אלוהים, גם אנחנו מעדיפים להסתיר את מה שבתוכנו. אנחנו יראים מבושה, פוחדים לאבד פנים, את תחושת העצמי. וכדי להציל את פנינו, אנחנו מסתירים אותן — מעצמנו ומאחרים.
כיסוי הפנים יכול להיות ממשי וכפוי, כמו רעלות דתיות. אבל המסתור העיקרי, הרצוני, הוא העמדת הפנים.
בשונה מאלוהים, אנחנו מתקשים להסתיר את הפנים כדי לחמוק מאחריות. את הפנים הכי קשה להסוות, ולרוב הן האחרונות שנעלמות. ובכל זאת, אנחנו מנסים. לפעמים כיסוי הפנים ממשי וכפוי, כמו רעלות דתיות, שדווקא בניסיון להסתיר מגלות כיצד הן מתייחסות לנשים כחפצים מסוכנים של תשוקה אסורה. הרעלות באסלאם, למשל, נפרשות על פני רצף, ומעלות בהדרגה את הרף: מחיג׳אב לצ׳אדור, לניקאב ולבורקה. הן מוחקות עוד ועוד מפני האישה כדי לפטור מן התשוקה המבישה, מן המבט המבייש. החיג׳אב והצ׳אדור לפחות משאירים את הפנים. הניקאב מכוון אליהן, אבל חס על העיניים. איך זה להביט מבעד לעיניים חסרות פנים, ולהיראות כך?
הבורקה עושה את הצעד האחרון. היא מבינה שהסכנה הגדולה ביותר אורבת בעיניים, ולכן כולאת אותן מאחורי סורג רשת. לאישה היא מותירה רק מבט חשוך ומטושטש על העולם. זה נראה הולם מדי.
ובכל זאת, המסתור העיקרי שלנו מפני האחריות רצוני וחמקמק יותר: העמדת הפנים. איננו צריכים בורקה כדי להסתיר מחשבות ורגשות. אנחנו יכולים להשתמש דווקא ביכולות של פנינו, בדבר שיכול לחשוף את תוכנו, כדי להסוות אותו. כל שחקן פוקר טוב יודע שמסכת פנים היא תחבולה מצוינת. אבל לפעמים המסכה אינה מסתירה את הפנים אלא את היעדרן: אין שם עצמי פנימי מלכתחילה. כך נעשית המסכה לתחליף לפנים. פָּנִים בלי פְּנים; לב שאבד בתפאורה.
אם איננו מעזים להביט בפני אחרים, איך נביט אי פעם בעצמנו? ומנגד, בלי להביט בעצמנו עד הסוף, איך נוכל לקוות להבין אחרים?
פתחתי במעשייה בדויה ובווידוי כוזב. כדאי אולי לסיים בחשיפה אמיתית, בנוסח החוש השישי: אני רואה פנים!... בכל מקום, גם כשאין. התגלית האחרונה שלי היא אריח בחדר האמבטיה שלנו. אתם לא רואים אותה?
מדענים קוראים לזה ״פאראידוליה של פנים״, ונראה שהיא קיימת אצל כמעט כולם. המנגנון האבולוציוני ברור למדי: אנחנו מחפשים את בני מיננו. אבל השונות מסקרנת. מחקרים אחדים קושרים פאראידוליה מוגברת לרמות גבוהות של יצירתיות ושל אוקסיטוצין, ולמיקום נמוך על הספקטרום האוטיסטי. אבל היא יכולה להיות גם ביטוי הזייתי של דמנציה. הייתי שמח לראות מחקר על מגמות היסטוריות: האם בני אדם רואים היום יותר פנים, או פחות, בהשוואה ללפני מאה או אלף שנים? האם יש קשר הדדי בין פאראידוליה של פנים לבין החברה והפוליטיקה שלנו? האם היקיקומורי — הסתגרות חברתית — עטיית מסכות מופרזת ו״ריחוק חברתי״ במגפה, או הקיטוב הפוליטי הגובר, מעידים על הימנעות גוברת ממפגשי פנים אל פנים, ומאחריות?
״הפנים מתנגדות לבעלות, מתנגדות לכוחותיי״, כותב לוינס, ומסביר במילים מסובכות שמתנגדות גם לכוח ההבנה הדל שלי. אבל את זה אני יודע מניסיון: כשאני מביט בעיני אדם, אני מנסה לחוש ולחפש את שבריריותו ואת חירותו, וגם את שלי. כשאנחנו מביטים זה בזה, אנחנו משקפים בעת ובעונה אחת את העירום של המפגש פנים אל פנים, ואת היכולת לבחור איך להיענות לו באחריות. כאן ההעזה אינה רק לנעוץ מבט, אלא לראות — את האחר ואת עצמך. אחרי הכול, אם איננו מעזים להביט בפני אחרים, איך נעז להביט בעצמנו? ומנגד, בלי להביט בעצמנו עד הסוף, איך נוכל לקוות להבין אחרים?
לנסות באמת את שני הדברים — גם אם רחוק כל כך מ״דבר האל״ של לוינס — זו בעיניי אחריות משותפת שאנחנו יכולים וצריכים לשאת. ״בחלומות מתחילה האחריות״, פותח ו״ב ייטס את קובץ שיריו מ־1914. אם נעז לחלום חלומות טובים יותר ולהיות אחראים להם, נוכל לדמיין — לא, ליצור — עולם שבו נעמוד לא רק זה לצד זה אלא פנים אל פנים. ואם נעז עוד קצת, גם יד ביד. זו אכן תהיה העזה.
אחרית דבר
הזוג שהכתיר את עצמו למלכות ישראל, ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשתו שרה, פרסם את תמונתו מליל הסדר, 22 באפריל, בוולדורף אסטוריה בירושלים. הם עומדים זה לצד זה, וביבי מניח את יד ימינו האדומה על כרזה ובה פניהם של 133 החטופים המוחזקים בידי חמאס. אני תוהה אם בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר הם באמת הקדישו רגע להביט בפנים שהציגו בחגיגיות לאחרים, כדי להיראות טוב יותר בעצמם. העובדה ששרה עיבדה בגסות כזאת את פניה המצולמות היא עוד המחשה לסדר העדיפויות האטום שלהם.
תגובות