זיכרונות, תזכורת
האם נוכל להדליק ולשמר להבה נצחית? מסע שמימי, ארצי, אל עולם שלפני האפוקליפסה
אני לא זוכר מתי הבנתי לראשונה שגם אני אמות. ודאי הייתי בן ארבע או חמש. זה, לפחות, הגיל הממוצע שבו בני אדם מבינים שהם בני תמותה, לפי מחקרים מדעיים. אבל אני כן זוכר איך, זמן לא רב אחר כך, חיפשתי נחמה בכוכבים. נשאתי עיניים לשמיים, ואני, בן האדם החולף, מצאתי התעלות בשמי הלילה. קבוצות כוכבי המזלות היציבות הבטיחו נצח, ונתנו לכול פרספקטיבה ותכלית. מול התמונה הגדולה כל טרדותיי נראו זניחות כל כך, וכל הפלאים עוד חיכו שיגלו אותם.
אלא שבאותה מידה של חיות אני זוכר גם את מה שלימדו אותי: הכוכבים האלה, השוכנים שנות אור רבות כל כך מאיתנו, אולי כבר אינם שם. אחדים מהם כבר ענקים אדומים גוססים, אחרים כבר הופכים לננסים לבנים — גורלה הבלתי נמנע של השמש שלנו — או, בהתאם לטעמי הרומנטי יותר, מתפוצצים כסופרנובה, עם או בלי שמפניה. כוכבים, כמו גחליליות, בוערים ודועכים. גרוע מזה: כשאנחנו רואים אותם זוהרים, הם כבר קמלים; הכול נגמר עוד לפני שנדע. אין להבה נצחית. האם מצאתי נחמה והתעלות רוחנית בדמות רפאים?
אני מקווה שלא. הרומנטיקה האפלה של ההתבוננות בכוכבים תוך דמיון שהם מתים נשענת על בדיה. למעשה, כמעט כל הכוכבים שאנחנו רואים קרובים אלינו מאוד. רובם של 6,000 הכוכבים הנראים לעינינו העירומות והכמֵהות מצויים בטווח של 1,000 שנות אור מהשמש — מרחק הליכה קוסמי, בעצם, אל בית הקפה הקרוב, שכבר נסגר. לכן, למעט כמה יוצאים מן הכלל הנדירים (אטא קארינה, אחי, אפילו במוות אתה נראה מדהים!), הכוכבים שלנו חיים ובועטים אנרגיה אפלה לכל עבר. ובכל זאת, להביט בשמי הלילה פירושו להביט בעבר — ואם יום אחד הם יביטו בנו בחזרה, אולי יראו את עתידנו. האם בכלל יש לנו עתיד?
אולי לא; כוח גרעיני, מגפות ושינוי האקלים עלולים לדאוג לכך. אנחנו תמיד ניצבים מעל תהום. במקרה כזה, אולי דווקא הארעיות של הכול יכולה לנחם ולעורר בנו השראה. כשמלך פרס ביקש מיועציו להעניק לו טבעת שעליה חרוט משפט שתמיד נכון, הם פנו אל החכם מכולם, המלך שלמה, ועל הטבעת המלכותית נחרטה הכתובת המדויקת ביותר לתיאור אוניברסלי: ״גם זה יעבור.״ השמחה והצער שלנו, האהבה ושברון הלב שלנו, חיינו והארץ הזאת, ואכן היקום שלנו — הכול יעבור. סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו תמיד נמצא מעבר לפנייה הבאה.
אנחנו תמיד ניצבים מעל תהום. אולי דווקא הארעיות של הכול יכולה לנחם ולעורר בנו השראה?
מול שטף הספרים והסרטים האפוקליפטיים של ימינו, אולי כדאי להיזכר בסיפור הקדום ביותר על חורבן עולמי: המבול המקראי. אתם מכירים את העלילה — האנושות החוטאת, המבול הגדול, תיבת נח, וכמובן עלה הזית הטרי שבפי היונה. רגע מיתי אחד מרתק אותי במיוחד. אחרי המבול, שכמעט הכחיד את כל היצורים החיים, אלוהים כורת ברית עם ״כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה״: ״וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ״. והוא נותן אות: ״אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ…״ (בראשית ט׳).
עדות מרשימה למחויבות אלוהית — עם טוויסט לא צפוי. תחילה נדמה שאלוהים יוצר את הקשת כדי להרגיע את האנושות: שום אסון עולמי לא יפקוד אותה עוד. אבל כך הוא חותם את התחייבותו: ״וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ״. הופעת הקשת אינה מתוזמנת לגמרי בידי אלוהים. כל תכליתה היא להפתיע אותו עצמו ולהזכיר לו את הברית: אות נצחי להבטחה שעליה חתם, ושעוד עלול להתפתות להפר.
תכליתה של הקשת היא להפתיע את האל עצמו ולהזכיר לו את הברית הנצחית
האם האל עדיין זוכר? איך יוכל, אם ״אלוהים מת, ואנחנו הרגנו אותו״, כפי שניסח זאת ניטשה בתמציתיות? האם הורגיו של האל — אנחנו — יכולים לקום ולקבל על עצמנו את השבועה, ומה יוכל אי־פעם להזכיר לנו אותה — גם את האל וגם את הבטחתו?
אולי, שוב, הקשת. לפני שבועיים — לפני חיים שלמים — בטיול בפארק לטצ׳וורת, במפגש הלבבות ראינו את השמש שלנו, עדיין חיה מאוד, ואת המפל האמצעי מתעלסים. זה היה מפגש לוהט. לוהט כל כך שנראה כמו אש, והעלה בי תמונה של אש אחרת, כמעט פרומתאית אבל מקראית: הסנה הבוער בהר חורב, שבו נגלה אלוהים לראשונה למשה, ושבו משה עתיד לקבל ולתת את עשרת הדיברות. גם הסנה הבוער היה אות אלוהי, למשה ולעמו המתהווה. והטריק האלוהי היה די מדליק: ״וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל״ (שמות ג׳, ב׳).
כשצפיתי במפגש שבקשת לא יכולתי שלא לראות להבות בקצהו, ולתהות: האם אלוהים מעתיק מעצמו את האותות שלו? הקשת, התחלתי לחשוב, ההבטחה האלוהית לא לתת לאנושות למות, היא להבה ססגונית. זה מה שראה משה בסנה; כך הוא לא נאכל.
האל דיבר אז אל משה; האם הוא עדיין מדבר אלינו, בקשתות? ואם כן, מה הוא אומר? ״אולי הרגתם אותי, אבל לא את ההבטחה; עכשיו רק אתם יכולים לקיים אותה.״ הקשת, הגשר היפה ביותר בין שמים וארץ, הנישואים המופלאים בין קרן שמש למים, נשארת, גם לאחר כל ניתוח מדעי, עדות לפלא החולף של העולם הזה, מתנה אלוהית או לא שאנו יכולים לחבק או להשליך. כשאנחנו מודעים לכך, אנו עומדים משתאים.
הקשת השובבה — עכשיו אתה רואה אותה, עכשיו לא — תמיד חמקמקה, אך לעולם אינה אחיזת עיניים. היא שם כדי להזכיר לנו שפלאים עדיין נמצאים שם, בתוכנו ומעבר לנו, ושיש לקיים הבטחות — בראש ובראשונה הבטחות לעצמנו. בין אם פרומתאוס גנב את האש מן האלים ובין אם אנחנו גנבנו אותה מן האל, בקשתות אולי נמצא את הלהבה המעוררת והמחבקת ביותר של האש.
באחד הרגעים המרתקים ביותר במקרא, מול הסנה הבוער, משה שואל את אלוהים לשמו. אלוהים עונה בחידתיות: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. שום תרגום לא יכול ללכוד זאת במלואו: ״אני מי שאני; אהיה מי שאהיה; אני יוצר את מי שאני״. האחרון, בעיניי, נאמן ביותר למשמעות המובלעת: אלוהים כיצירה עצמית. ניטשה לא היה יכול להיות גאה יותר. ואם אנחנו, בני האדם, נבראנו בצלם אלוהים, גם יצירה עצמית, לרבות יצירה יחד, אולי אינה רחוקה כל כך מחופינו. אנחנו רק צריכים להביט בקשתות כדי לזכור — ולקוות 🌿
תגובות