"קרול": בעיניים עצומות או פעורות?
סרטו של היינס מ‑2015 קרול טוען בעד אהבה כנגד כל הסיכויים – אבל האם האהבה הזו עיוורת?
ביקורות קולנוע עתיקות כמעט כמו הקולנוע עצמו – זה יותר ממאה שנה שהן מפתחות לאט‑לאט ז׳אנרים וקהל משל עצמן. ובכל זאת, לרוב ביקורות הסרטים יש כמה מאפיינים בסיסיים משותפים:
ראשית, ביקורת נכתבת כמעט תמיד בידי מחבר אחד. זה הגיוני; בסופו של דבר, לכל אחד יש את נקודת המבט שלו על הסרט. אבל במובן אחר, מאחר שאנחנו בדרך כלל חווים סרטים וסדרות ביחד – קודם פיזית ואז בדיבור – למה שלא נחשוב עליהם יחד?
אנחנו בדרך כלל חווים סרטים וסדרות ביחד, אז למה שלא נחשוב עליהם יחד?
שנית, ביקורות קולנוע בדרך כלל מעדיפות לדון במעלות הסרט, בלי לחשוף יותר מדי מהעלילה. גם זה הגיוני; מי רוצה ספוילרים? אבל גם כאן, אחרי שראינו את הסרט, דווקא הספוילרים הם מה שאנחנו לעיתים קרובות רוצים לחשוב, ולדבר, עליו.
ברוח זו, סאפייניזם הולך לקולנוע (ובהמשך גם לטלוויזיה). הביקורות שלנו מבקשות לשוחח, לא להתעמת, ואינן נרתעות מספוילרים — לכן כדאי במיוחד לקרוא אותן אחרי הצפייה בסרט. אין זה רק מבט חוזר, אלא ניסיון לחוות מחדש: איננו מבקשים לתת לסרט ציון, אלא לחשוב על החוויה שלנו ממנו, ואולי לגעת גם בחוויה שלכם.
נתחיל — הסרט הראשון שנחווה כאן מחדש הוא קרול…
אדוארד הופר, צ׳ופ סוי (Chop Suey) (1929)
אוריאל
סרטו של טוד היינס מ־2015, קרול נפתח וכמעט מסתיים בסצנה הטובה ביותר שלו — אותה סצנה, ובכל זאת לא אותה סצנה. בתחילת הסרט אנחנו רואים את קרול משוחחת עם תרז במסעדה, גבר, מכר של תרז, מגיח, וקרול קמה ללכת – לא לפני שהיא מניחה בעדינות את ידה החשופה, ללא כפפה, על כתפה הימנית של תרז. לוקח זמן להבין את המגע הזה, מה הוא אומר עבור שתיהן, ולאן הוא עשוי לקחת אותן.
הסרט מבוסס על הרומן של פטרישיה הייסמית׳ מ־1952, מחיר המלח (The Price of Salt). בעיצומם של גירושיה, קרול, בגילומה של קייט בלנשט הנהדרת כתמיד, מתאהבת בתרז, מוכרת בחנות השואפת להיות צלמת, בגילומה של רוני מארה. ההקשר החברתי‑פוליטי, ארה"ב של ראשית שנות החמישים, לא מקל על אף אחת מהן, במיוחד לא על קרול, שעלולה לאבד את החזקה על בתה לבעלה, שמנופף ב"סעיף מוסר". קרול לא נרתעת, בתחילה, אבל בהמשך מגלה עד כמה רבים ועמוקים המכשולים הניצבים בפניה, ולכן היא עוזבת את תרז – רק כדי להבין שהיא לא רוצה.
סרטו של טוד היינס מ־2015, קרול נפתח וכמעט מסתיים בסצנה הטובה ביותר שלו — אותה סצנה, ובכל זאת לא אותה סצנה.
כשחוזרים למסעדה, לקראת סיום הסרט, קרול מבקשת מתרז לבוא לגור איתה, אבל תרז, בפנים קפואות, אומרת: "לא, אני לא חושבת." קרול, שעדיין מקווה, מציעה שאולי תשנה את דעתה, אבל הבעת הפנים של תרז נדמית כאילו היא מכבה כל תקווה כזו. "זהו זה," קרול מסכמת, ומוסיפה "אני אוהבת אותך", אבל תרז לא זזה, הגבר מופיע, וקרול הולכת.
ושוב, היד על הכתף – אנחנו רואים את אותה סצנה, עכשיו עם הידע על מה שקדם לה. אבל זה לא רק הידע, זו החוויה שלו – שאנחנו נזרקים אליה, אל העידן ההוא ואל הסיפור הזה – שמשנה הכול. עד כדי כך, למעשה, שהיא משנה את הדרך שבה תרז עצמה מגיבה. שתי הסצנות נראות זהות, אבל אינן. באיטרציה השנייה של הסצנה, ממש לפני שקרול מושכת את ידה לאחור, המצלמה, והמבט שלנו, מתעכבים על תרז שעוצמת את עיניה, מתוך כאב וגעגוע.
זה לא קורה באיטרציה הראשונה – אבל עכשיו זה שונה עבורה, ועבורנו: הזיכרון של מה שיכול להיות כשהן יחד משפיע על תרז בדרכים שאנחנו מבינים כמה רגעים אחר כך. תרז הולכת למסיבה, וגברים ונשים מחזרים אחריה — אבל אף אחד מהם אינו קרול. ולכן היא הולכת לראות אותה.
שירלי
תרז הולכת לראות את קרול, נחושה ובכל זאת מהססת. היא בוחנת כל שולחן במסעדה היוקרתית שבה קרול סועדת (למעשה, מעשנת ושותה), ולבסוף מבחינה מרחוק באהובתה. ואיך היא לא תבחין? תרז לוקחת נשימה ורגע לפני שהיא מתחילה לצעוד לעבר קרול, כששדה הראייה שלה הולך ונקטע ככל שהיא מתקדמת. ברגע מסוים, המבט של תרז סוף‑סוף יכול להתפקס. הוא מגלה את קרול המחייכת, שעיניה נעוצות בעיני תרז למבט אחרון – תערובת של שתיקה והבנה הדדית.
הסוף הטוב הזה כמעט יכול לגרום לנו לשכוח מה עבר על קרול ועל תרז, כשהסוף נראה שוב כמו ההתחלה: שתיהן (מ)חברות מחדש ברית מיידית שאין בה מילים. במונולוג פנימי תרז מתאהבת ומנסה להבין אם רגשותיה הדדיים. אבל בחיפוש שלה אחר עצמה היא צועדת באופן מסורבל, בלי יעד נראה לעין. אולי היא רוצה לשמור מכל משמר על מה שכבר מצאה בלי לחפש – לאהוב מישהי ללא תנאי. היא אפילו תאמר: "אני רק לוקחת הכול, ואני לא יודעת כלום. ואני לא יודעת מה אני רוצה. איך אני יכולה, אם כל מה שאני עושה זה להגיד 'כן' להכול?" וזה בניגוד לקרול, הכלואה בנישואים שהיא מנסה לפרק, ונאלצת להגיד "לא" לבעלה ולדרך החיים שהוא מבקש לכפות עליה. בהקשר המורכב הזה תרז נראית פסיבית, חסרת ביטחון, סקרנית, וכשהיא מנסה לעזור לקרול היא לא יכולה שלא להרגיש חסרת תועלת וחסרת אונים – דבר שמעצים את תחושת ה"לא יודעת כלום" שלה. אבל בתוך הפסיביות הזו, ייתכן שהיא מקבלת החלטה אקטיבית כבר מן הרגע הראשון.
תרז רוצה לשמור מכל משמר על מה שכבר מצאה בלי לחפש – לאהוב מישהי ללא תנאי.
אוריאל
האם תרז באמת אומרת "כן" להכול? היא כמובן אומרת "כן" לקרול, שוב ושוב. אבל אנחנו גם שומעים ממנה לא מעט "לא" – לחבר שלה, לחבר‑מחזר שלה, לאנשים במסיבה, וכמובן, בסצנה שלפני האחרונה, גם לקרול. למה אם כן יש לה את התחושה הזו, של לא לדעת מה היא רוצה? אולי משום שגם ה"כן" וגם ה"לא" שלה רחוקים מאומץ; הם בעיקר פסיביים, תגובתיים: אחרים לוקחים את היוזמה, מציבים בפניה צומתי דרכים, כמעט "מכריחים" אותה לבחור. תרז אף פעם לא יוצרת לעצמה את הדילמה, אף פעם לא סוללת לעצמה את הדרך. כך גם באמנות שלה – הצילום. קרול קונה לה מצלמה, חברים עוזרים לה להתקדם, אבל תרז עצמה רק גוררת רגליים. אחרי שביליתי סרט שלם בעיקר דרך נקודת המבט של תרז, עדיין לא הצלחתי לעמוד על – לא רק מה היא "יודעת" או "רוצה", אלא מי היא. לא ראיתי אישיות מובחנת.
מכאן נובעת האכזבה הגדולה שלי מ קרול ומקרול: לא הצלחתי להבין למה, בשם אלוהים, קרול תרצה בכלל להיות עם תרז. נכון, תרז צעירה, די יפה וקצת שנונה, אבל למה ואיך זה יכול להספיק לקרול, עם האישיות השלמה, הלא‑שגרתית ורבת‑הרוח שלה? אנחנו יודעים שהאהבה פועלת בדרכים מסתוריות, אבל רציתי שהסרט יפענח קצת מהמסתורין הזה. ודאי יש שם משהו, שאני לא ראיתי, וזה הטריד אותי – מהו בעצם הקסם של תרז? אפילו הצילומים שלה נראו לי די שגרתיים. למה כולם סביב תרז כל‑כך מוקסמים מהתמונות שלה, וממנה עצמה?
תרז צעירה, די יפה וקצת שנונה, אבל למה ואיך זה יכול להספיק לקרול?
אולי, התחלתי לתהות, הקסם של תרז טמון דווקא במה שהיא עצמה חשה, באותה שורה חשובה שאת מצטטת – באישיותה הכמעט־ריקה. אולי תרז הפכה, עבור אחרים, לקנבס שאפשר לצייר עליו, להשליך עליו את התקוות והרצונות שלהם. במובן הזה אני תוהה אם קרול באמת אהבה את הצילומים של תרז, או שהיא אהבה את הדימוי של עצמה דרך העדשה של תרז; אני תוהה אם קרול באמת התאהבה בתרז, או שהיא התאהבה במה שהיא ראתה בעיני תרז כשהיא הביטה בה, עד לאותה סצנת "כן" אחרונה.
אולי תרז הפכה, עבור אחרים, לקנבס שאפשר לצייר עליו, להשליך עליו את התקוות והרצונות שלהם.
מארק שגאל, נפילת איקרוס, 1975 — בשינויים קלים :-)
שירלי
ה"לא" של תרז למעשה שקול ל"כן" לאפשרויות אחרות, כאילו שהיא זקוקה לסירוב לפני ההסכמה. וזה חלק מהדרך שלה לגלות את עצמה – גישה כמעט דיאלקטית ל"לא" שנמצא בדיאלוג עם, ומכיל בתוכו, "כן" שיוצר בחירה. כשהיא מביטה בחיים של קרול ובאתגרים שקרול מתמודדת איתם, תרז מקבלת תמונת מצב מדויקת איך עשויים להיראות חייה בעתיד, אם תחליט לבחור ולרדוף אחר אהבתה לקרול על פני הדברים המצופים שהחיים מציעים – עבודה, נישואים, בית, בעל אוהב (חזון שהולך ומתחדד ככל שהסרט – והקשר ביניהן – מתקדמים, וקרול מאבדת את בתה). ואפילו עם ההצצה הזו אל עתידה האפשרי מאוד, למה שהוא יכול ואינו יכול להכיל, תרז עדיין בוחרת ללכת אחרי האמת שלה – בחירה אמיצה בעיניי. בהתאם לכך, אני לא חושבת שמסע גילוי‑העצמי של תרז משקף היעדר מוחלט של אישיות.
תרז עדיין בוחרת ללכת אחרי האמת שלה – בחירה אמיצה בעיניי.
כמובן שההשוואה בין שתי האוהבות היא בלתי‑נמנעת, ועלולה להוביל אותנו למסקנות שמדגישות קרול פעילה לעומת תרז פסיבית. אבל בעצם, אף אחת מהן איננה יוצאת דופן: חוץ מהאהבה שהן חולקות, שתיהן די רגילות. ובכל זאת, קרול ותרז גם יוצאות דופן מפני שהן כאלה בעיני זו של זו, גם כשאין להן הרבה במשותף ומעט מאוד על מה לדבר. אבל אולי, מה שבכל זאת יש להן במשותף, הוא הרצון לעזור זו לזו לצמוח, ובכך לעזור גם לעצמן – תרז שנוכחת בשביל קרול (גם אם רק כנוכחות) כשקרול נאבקת להיות מי שהיא, וקרול שמעודדת את תרז לבטא את האמנות שלה. עם העידוד של קרול, תרז, שחסרה ביטחון בעצמה ובעבודתה, מתחילה להבין אם לא את כישרונה, לפחות את הפוטנציאל שלה. ועבור תרז, כאן הכול מתחיל: כשהיא שואלת את עצמה, בתחילת הסרט, אם זה השיא המרגש ביותר שחייה יגיעו אליו, היא בוחרת לבחור בהכול כשזה נוגע לקרול.
כשהיא שואלת את עצמה, בתחילת הסרט, אם זה השיא המרגש ביותר שחייה יגיעו אליו, תרז בוחרת בהכול כשזה נוגע לקרול.
אוריאל
אני חושב שההרהור היפהפה ביותר של שירלי הוא המקום המושלם לסיים בו את המפגש הקולנועי הראשון שלנו. אם גם אתם ראיתם את קרול, והוא לא יוצא לכם מהראש, אתם מוזמנים מאוד להצטרף לשיחה – ולכתוב תגובה…
תגובות