היו אלימים!
כשהאקדמיה ה״פרוגרסיבית״ מחליפה כלל מוסרי פגום וקטלני אחד באחר — ״הכוח קובע את הצדק״ ב״החזק הוא הרע״ — שומרי הנאורות בוגדים בשליחותם. קרישת המחשבה האקדמית, חלק ב׳
בתו של אחד מ״שמונת בני האלמוות״ של סין, סונג בינבין לא יכלה לזכות בחינוך טוב יותר מזה שהציע התיכון הניסויי היוקרתי, המסונף לאוניברסיטה הנורמלית של בייג׳ינג. למדו בו ילדים רבים של בכירי השלטון, ובהם שתי בנותיו של מאו. ב־1966 הייתה סונג בת השבע־עשרה למנהיגת המשמרות האדומים בבית הספר, ועד מהרה מצאה את אויבת הציבור הראשונה שלה: ביאן ג׳ונגיון, המנהלת, אם לארבעה בת חמישים. במרץ, כשפקדה רעידת אדמה את אזור בייג׳ינג, הורתה ביאן לתלמידים לרוץ למחסה. כמה מהם שאלו אם לקחת את דיוקנו של מאו. ביאן רק המשיכה להורות להם לצאת מן הכיתה.
ב־5 באוגוסט הוביל הסייסמוגרף המשוכלל של סונג אותה ואת חברותיה לנקום סוף סוף את השפלתו הבודדה של הדיוקן. הבנות בעטו בביאן ודרכו עליה, שפכו עליה מים רותחים ואז ציוו עליה לשאת לבנים כבדות הלוך ושוב. כשכָּשלה על פניהן, הצליפו בה בחגורות צבאיות מעור, עם אבזמי פליז, והיכו אותה במקלות עץ משובצים במסמרים. ביאן התמוטטה ומתה עד מהרה.
כעבור שבועיים קיבלה סונג את המגיע לה. היא הובלה לשער טיאנאנמן, שם עמד מאו דזה־דונג עצמו, לבוש מדים לראשונה מאז 1949, וסקר מאות אלפי אנשי משמרות אדומים. לסונג ניתן הכבוד הגדול לענוד למנהיג הדגול את סרט הזרוע של המשמרות. התפתח דיאלוג מקסים: ״היו״ר מאו שאל אותה: 'מה שמך?' היא אמרה: 'סונג בינבין'. היו״ר מאו שאל: 'זה הבין כמו ב״משכילה ועדינה״?' היא אמרה: 'כן'. היו״ר מאו אמר: 'היי אלימה!'״. סונג צייתה ושינתה את שמה ל״היי אלימה״. בית הספר נקרא מעתה בגאווה ״בית הספר האדום האלים״.
הטרור האדום של מהפכת התרבות התפשט עד מהרה לבתי ספר ולאוניברסיטאות בכל סין. אשר לסונג, אל דאגה: ב־1989, כשסטודנטים סינים נטבחו בכיכר טיאנאנמן, היא השלימה דוקטורט ב־MIT, בלי להרוג אפילו פרופסור אחד, ובהמשך הייתה לאזרחית ארצות הברית.
התקדמנו הרבה בשישים השנים האחרונות, בסין ובוודאי במערב. קודם כול, אנחנו כמעט לא עונדים סרטי זרוע אדומים ולא משנים את שמנו ל״היו אלימים!״. וחוץ מזה, הקמפוסים הליברליים נעשו מרחבים בטוחים כל כך, שאיש לא מעז לשפוך עליך מים רותחים אם חרגת מן השורה. במקום להצטרף למשמרות האדומים של מאו או לקרוא בספרון האדום שלו, נעשינו מומחים בזיהוי דגלים אדומים המתנופפים מכל עבר: אנשים רעים, אישיויות רעילות, רעיונות מסוכנים שעלולים לאיים על העצמי השברירי שלנו. אנחנו עוטפים אותו היטב כל כך, עד שאפשר לתהות אם עוד נזהה אותו כשלנו. מתוך פקעות מחניקות כאלה, איך יוכל פרפר כלשהו לפרוש כנפיים?
אנחנו דור נדיב ועדין לב. את האלימות הנשגבת של מאו אנחנו מעדנים. סוטרים לכם במילים כמעשה של חסד, כדי לשמור עליכם ולהציל אתכם מעצמכם. מה שסונג עשתה למען עצמה אנחנו עושים למענכם: מכווננים את הסייסמוגרף שלכם לתנועות הטקטוניות של עולם הרוח היום, עוזרים לכם להציץ בכדור הבדולח המוסרי של מחר, ולזעום בצדקנות.
ברחבת הריקודים של מגדל השן, אנטי־ציונות היא כיום הזעם האופנתי: המטרה המשכרת המועדפת בחוגי ה״שיק הרדיקלי״.
ברחבת הריקודים של מגדל השן, אנטי־ציונות היא כיום הזעם האופנתי: המטרה המשכרת המועדפת בחוגי ה״שיק הרדיקלי״. כמובן, תמיד יש מי שמקלקלים את המסיבה. כמה מרצים וסטודנטים עלולים להתגלות ככפויי טובה, אפילו ממורמרים. אבל אחרי הכול, כפי שאהב לומר חברו של מאו, יוסיף סטלין, ״כשחוטבים עצים, עפים שבבים״. והציונות, מתברר, היא יער שדים עבות במיוחד.
כמה ״בטוחים״ נעשינו, וכמה התרחקנו מאמונתה של הנאורות. בפוסט קודם דנו בציווי של קאנט ״העז לדעת!״, ובאופן שבו הוא מחייב, ברוח לוינס, מפגש פנים אל פנים ואחריות. הייתי רוצה לדון בכך עם חברי ארגוני הסטודנטים הרבים, למשל בהרווארד, שכבר ביום טבח השבעה באוקטובר, עוד לפני שחיכו לתגובה ישראלית כלשהי, הכריזו בנחרצות כי הם ״מטילים על המשטר הישראלי את מלוא האחריות לכל האלימות המתרחשת... אירועי היום לא התרחשו בחלל ריק... משטר האפרטהייד הוא האשם היחיד״.
וחמאס, כמובן, לא. הארגון הפוליטי־צבאי העצום הזה, השולט ברצועת עזה כבר שבע־עשרה שנים, נושא אידאולוגיה פונדמנטליסטית, פשיסטית ורצחנית, ומחריב את חיי הישראלים והפלסטינים כבר קרוב לארבעים שנה — חמאס הזה אינו אחראי לתכנון ולביצוע מעשי טבח, אונס וחטיפה מחרידים של ישראלים, רובם אזרחים, ורבים מהם מקהילות הפועלות למען שלום ישראלי־פלסטיני. מתברר שבמקום רוצח תינוקות, חמאס הוא בעצמו תינוק. לכל היותר פעוט, שטרם פיתח מצפון וצבר די כוח כדי לשאת באחריות למעשיו. סונג ״היי אלימה!״ בינבין יכלה באותה מידה ללמוד בהרווארד.
מייקל רמירז, ״מגינים אנושיים״, 2023
רמירז הגיב לדברי בכיר חמאס ראזי חמד על השבעה באוקטובר: ״אנחנו הקורבנות... כל מה שאנחנו עושים מוצדק״. הקריקטורה שלו הוסרה מן וושינגטון פוסט משום שהיא ״גזענית״.
בממלכת כללי המוסר: הלאה ״הכוח קובע את הצדק״, יחי ״החזק הוא הרע״!
איך הגענו לכאן? אילו תזוזות מוסריות קולט הסייסמוגרף של הסטודנטים, שפוטרות את חמאס מאחריות לזוועותיו, ולמעשה נותנות להן גיבוי?
לדוד בן יש חלק מן התשובה. הוא יעץ לאחיינו ספיידרמן את העצה הבלתי נשכחת: ״עם כוח גדול באה אחריות גדולה!״ — פתגם שהגיע אפילו לבית המשפט העליון של ארצות הברית.
בעידן האלגוריתמי שלנו, יש למשוואה הזאת קסם רב: כדי לקבוע אחריות, קובעים כמה כוח יש לאדם. מחליפים מוסר בחומר, אתיקה באריתמטיקה. אין צורך להתמודד עם דילמות, די להריץ את המספרים. ״מאזן הכוחות״ יסביר הכול. בממלכת כללי המוסר: הלאה ״הכוח קובע את הצדק״, יחי ״החזק הוא הרע״!
אבל הכלל השני, הנפוץ כל כך, הוא רק צדו האחר של הראשון. שניהם מביטים בעולם דרך עדשת הכוח. שניהם שני צדדיו של אותו מטבע שליטה, שבו אנחנו משלמים על הנוחות של בהירות מוסרית ורגשית בינארית. נפטרים מן הספקות ומן הדילמות, ובסופו של דבר גם מן הנפש שלנו.
בעיני נואה, ישראל היא נער שמכה את אחיו בן הארבע. וזה פשוט לא בסדר.
המדריך של טרוור נואה לסבב קודם בעימות בין ישראל לחמאס הוא דוגמה מצוינת למוסר המתיילד הזה, שמהפכת התרבות של מאו הייתה מתגאה בו. בעיני נואה, ישראל היא נער שמכה את אחיו בן הארבע. וזה פשוט לא בסדר. כשהוא דן במוסריותם של היריבים, הוא מסכם, באופן מאלף: ״השאלה המרכזית שאני שואל את עצמי היא שאלת הכוח״.
אחריות צריכה להיות בראש ובראשונה עניין של בחירה, לא של שליטה. חלש ככל שתהיה, אתה אחראי — ובפרט לאלימות שלך.
איני יודע כמה פעמים ניסה אחיו הצעיר של נואה להרוג אותו, ואם נואה עדיין מאמין שחמאס ״לא יכול לפגוע בך״. אבל טבח השבעה באוקטובר צריך לעורר את כולנו לחשוב מחדש על הכלל ״החזק הוא הרע״. ולא רק משום שחמאס חזק בבירור הרבה יותר מן התיאורים הפשטניים שלו: גם אחרי שמונה חודשים של לחימה קשה, ישראל האדירה עוד לא הצליחה למוטט את חמאס החלש כביכול, קל וחומר לשחרר את החטופים.
עלינו לחשוב מחדש על הכלל הזה מפני שהוא מוביל אותנו לבור מוסרי. אחריות צריכה להיות בראש ובראשונה עניין של בחירה, לא של שליטה. בני אדם צריכים להכיר ביכולתם המיוחדת להרהר, לדמיין צומתי דרכים ולבחור בנתיב אחד על פני אחר. חלש ככל שתהיה, אתה אחראי למעשיך, ובפרט לאלימות שלך.
האיזון בין מכשירי הניווט שלנו משתנה: הסייסמוגרף החברתי והג׳ירוסקופ הרגשי עולים, והמצפן המוסרי האישי מקרטע. ואז נכנס לתמונה כדור הבדולח...
בסופו של דבר, הסייסמוגרף של הסטודנטים קולט שינוי במאזן בין שני מכשירי ניווט אחרים בחיינו: עליית הג׳ירוסקופ הרגשי ודעיכת המצפן המוסרי. אנחנו מעדיפים את פולחן הביטחון העצמי על פני המצפון האישי, ודאות רגשית על פני דילמות קורעות לב. מעדיפים את הביטחון של זהויות מן המוכן על פני הסיכון שבספקות אישיים.
עם עליית הרשתות החברתיות פורץ אל הבמה מכשיר ניווט רביעי: כדור הבדולח. הוא הופך כל הווה חולף לעבר שמוקרן אל סיכוייכם בעתיד, ומטיל עליכם ״צל עתיד״ עצום. כשכל תנועה שלנו נרשמת בידי אחרים המזהירים אותנו ״להיות בצד הנכון של ההיסטוריה״, איזה סיכוי יש לנו לקחת סיכונים, לטעות תוך כדי בירור מי ומה אנחנו באמת רוצים להיות?
סיכוי קטן, כנראה. כמו בתוך תיבת תהודה, הצהרות נוסח הרווארד נפתחות לעיתים קרובות בתובנה הבנאלית, המתחפשת לאינטלקטואלית, ש״האירועים לא התרחשו בחלל ריק״. את הפתיח הזה חזר מילה במילה מזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש. אולי ב־1940 היה אומר: ״חשוב גם להכיר בכך שהמתקפות של הנאצים לא התרחשו בחלל ריק. הגרמנים היו נתונים לחוזה ורסאי הלא הוגן. הם ראו את צבאם מובס, את אדמותיהם נלקחות, ואת תקוותיהם לפתרון מדיני למצוקתם הולכות ונמוגות״.
לו אמר גוטרש את הדברים האלה, הוא לא היה טועה, חזק ככל שיהיה: מלחמת העולם השנייה והשואה לא התרחשו בחלל ריק. אבל הקשר היסטורי אינו יכול להפוך לאליבי מוסרי לציווי ״היו אלימים!״.
תגובות