עליית הביביזם ונפילתו המיוחלת
ישראל עוברת משבר פוליטי חסר תקדים. כיצד הגענו לכאן, ומה זה אומר על נתניהו (המכונה גם ביבי), על ישראל, על הפוליטיקה ועל המצב האנושי (הפוסטמודרני)? אולי התשובה היא חשיבה כפולה.
ביבי הפסיד בבחירות. ביבי ניצח בבחירות.
מבחינה לוגית, הטענות האלה אינן מתיישבות זו עם זו; הן סותרות זו את זו מעצם טבען. שתיהן אינן יכולות להיות נכונות. אלא אם כן, כמובן, אתם חיים בישראל, שבה המציאות נעשתה חמקמקה כל כך, שרבים רואים כפול מדי יום. בתוך כפל־הראייה הציבורי הזה, הכינוי המהדהד של בנימין נתניהו, ״בי־בי״, הולם להפליא את השפעתו המשחיתה על התודעה הישראלית ועל המצפון.
הכינוי המהדהד של נתניהו, ״בי־בי״, הולם להפליא את השפעתו המשחיתה על התודעה הישראלית ועל המצפון.
הפיזיקה התת־אטומית עשתה עכשיו קפיצה קוונטית אל הפוליטיקה. האם הוא גל? האם הוא חלקיק? שניהם, או כל מה שאתם רואים בו. בהתאם לכך, ראש ממשלת ישראל מאז 2009, ביבי עצמו, מצוי עתה ב־סופרפוזיציה, ואיתו גם הפוליטיקה הישראלית עצמה, כמו החתול של שרדינגר: בעת ובעונה אחת מתה וחיה, וממתינה באופן מוזר לצופה בלתי ידוע שיקבע מה מצבה.
היו שקיוו שנשיא ישראל, ראובן ריבלין, יחתוך את הקשר הגורדי. אבל תחת זאת גם הוא השלים עם האישיות המפוצלת של הגוף הפוליטי הישראלי, והציע שני ראשי ממשלה במקביל — כדי שביבי יוכל להיאחז ב״חמדתו״.
אף שהסכיזופרניה הנראית לעין של ישראל אכן הגיעה לשיאים חדשים, היא לא התחילה ב־17 בספטמבר, כאשר 70% מבעלי זכות הבחירה הלכו לקלפיות, בפעם השנייה בתוך חמישה חודשים, בתקווה להימנע מסיבוב שלישי. התחלואה הנפשית ההמונית הזאת החלה לפני זמן רב, וצמחה כפטרייה תחת גינונו הקפדני של ביבי, מאז הופעתו הראשונה בראשית שנות התשעים.
הסכיזופרניה הנראית לעין של ישראל החלה לפני זמן רב, וצמחה כפטרייה תחת גינונו הקפדני של ביבי, מאז הופעתו הראשונה בראשית שנות התשעים.
״זה אישי, וזה יישאר אישי,״ מחה ביבי, בפומבי ככל האפשר, בטלוויזיה הלאומית במהלך ניסיונו ב־1993 להנהיג את מפלגת הליכוד. לאחר שהודה ברומן מחוץ לנישואים, הכריז ביבי בחגיגיות שיריבו הפוליטי סוחט אותו באמצעות הקלטה, ו״מקומו בכלא, לא בהנהגה.״
חקירת המשטרה בעניין הסחיטה הנטענת (והקלטת) הסתיימה בלא כלום, ושנתיים לאחר מכן התנצל ביבי בפני יריבו על ההאשמה. העיתוי היה בטוח: ביבי כבר ניצח, והוביל את הליכוד למערכה האכזרית ביותר נגד תהליך השלום של אוסלו ולרצח אופי נגד ראש הממשלה רבין. אחרי רצח הגוף, לא רק האופי, לא באה התנצלות, ופיגועי הטרור שבאו לאחר מכן סללו את הדרך לעלייתו של ביבי לראשות הממשלה ב־1996.
מאז, אף שלעתים ספג מפלות בבחירות — בעיקר ב־1999 וב־2006 — נתניהו עיצב עמוקות את ישראל בת־זמננו. כעת, כראש הממשלה שכיהן פרק הזמן הארוך ביותר בתולדות ישראל, ביבי הותיר חותם משחית הראוי ל־איזם משלו — ביביזם.
האח הגדול לא יכול היה לדמיין תלמיד טוב יותר. אם נתניהו הוא קוסם, כפי שטוענים מעריציו, כדי לרדת לעומק קסמו צריך לשלוט בפוליטיקה של קסם אפל. מעטים המורים שמציגים את האמנות הזאת טוב יותר מג'ורג' אורוול ב־1984. ״שתי דקות השנאה״ מתחילות בגולדשטיין, אויבו המושבע של המדינה, המופיע על המסך הגדול כשהוא מגנה את האח הגדול ואת המפלגה, ודורש שלום וחופש דיבור ומחשבה.
כאשר דמותו של גולדשטיין ״ייצרה פחד וכעס באופן אוטומטי״, וינסטון סמית, גיבור הרומן והמורד בתוך ההמון האקסטטי, חש כיצד ״השנאה הסודית שלו לאח הגדול התחלפה בהערצה, והאח הגדול נראה כאילו הוא מתנשא לגובה, מגן בלתי מנוצח וחסר פחד, הניצב כסלע מול המוני אסיה.״ זה היה כל מה שההמון נזקק לו כדי לפרוץ ״בקריאה עמוקה, איטית וקצבית של ‘בי־בי!... בי־בי!’... בחלקו היה זה מעין המנון לחוכמתו ולמלכותו של האח הגדול, אך יותר מכך היה זה מעשה של היפנוזה עצמית, הטבעה מכוונת של התודעה באמצעות רעש קצבי.״
״בי־בי!... בי־בי!״... בחלקו היה זה מעין המנון לחוכמתו ולמלכותו של האח הגדול, אך יותר מכך היה זה מעשה של היפנוזה עצמית, הטבעה מכוונת של התודעה באמצעות רעש קצבי. (אורוול, 1984)
בין אם באוקיאניה של 1984 ובין אם בישראל של 2019, אותה ״הטבעה מכוונת של התודעה באמצעות רעש קצבי״ עומדת בלבו של הביביזם. היא מסתכמת במה שאורוול ראה בו את הנשק האולטימטיבי נגד חירות האדם: חשיבה כפולה. זהו עסק מתעתע, מאמץ מודע למחצה להתגבר על התודעה עצמה, ובייחוד לסלק את הדיסוננס הקוגניטיבי; בלשונו של אורוול: ״לדעת ולא לדעת, להיות מודע לאמיתות גמורה ובו בזמן לספר שקרים שנבנו בקפידה... להתכחש למוסר ובו בזמן לתבוע אותו לעצמך.״
קשה לדעת אם ביבי למד חשיבה כפולה בדרך הקשה, או שפשוט ניחן בכישרון לכך, אבל הרבה לפני המסך הקטן, ביבי כבר הפך את ״האח הגדול״ לתוכנית ריאליטי ולמגרש המשחקים הפוליטי שלו. המאזן מדהים. לא מדובר רק בשקרים עובדתיים שביבי, בנו של היסטוריון, פיזר בנדיבות כזאת, בין שדיבר על עצמו (למשל, ״לא הצבעתי בעד ההתנתקות״) ובין שדיבר על אחרים (למשל, המופתי הפלסטיני נתן להיטלר את הרעיון לשואה). מדובר באמירת דבר אחד, ולאחר מכן באמירתו או עשייתו של ההפך, בלי להכיר בסתירה ובלי לנמק את השינוי הברור.
נתניהו תמך בהסדרי ההתנתקות, ב־שש הצבעות רצופות
יש דוגמאות למכביר. במשך שנים השמיץ ביבי משא ומתן עם טרוריסטים, במיוחד בכל הנוגע לעסקאות חילופי שבויים. אבל אז, ב־2011, כדי להסיט את תשומת הלב מהמחאות ההמוניות חסרות התקדים שקראו לצדק חברתי, הוא חתם בדיוק על עסקה כזאת עם חמאס. למעשה, מאז הנחייתו ב־1997 לשחרר את מייסד חמאס אחמד יאסין, ביבי קצר את פירות שימור הארגון; אחרי הכול, מה מספק הוכחה טובה יותר לכך ש״אין פרטנר לשלום״?
ביבי קצר את פירות שימור חמאס; אחרי הכול, מה מספק הוכחה טובה יותר לכך ש״אין פרטנר לשלום״?
איראן סיפקה תועלת דומה, ובנתה את מכונת הזמן המדהימה ההיא שהחזיקה את עולמו של ביבי מסתובב בתוך שנה אחת ויחידה — ״זו 1938 ואיראן היא גרמניה״ — במשך יותר משני עשורים. כמו במלחמות המתחלפות של אוקיאניה עם אירואסיה ועם איסטאסיה, מה שחשוב אינו לנצח, אלא לשמר די איבה כדי לאסוף פחד ושנאה ציבוריים, וכך לשמר את השלטון מבית.
יתרה מזו, במבוך החשיבה הכפולה אויבים יכולים להיות החברים הטובים ביותר. ישראל צריכה להילחם באנטישמיות הגואה ברחבי העולם, כפי שביבי חוזר ומדגיש ללא לאות, ובו בזמן הוא עצמו מתיידד בחום עם מנהיגי ימין קיצוני, בעלי נטיות סמכותניות ולעיתים קרובות אנטישמיים, כמו בולסונרו, דוטרטה, מורבייצקי ואורבן.
הרשימה נמשכת. ביום הבחירות ב־2015 הסית ביבי בהצלחה את תומכיו באמצעות ההמצאה ש״המצביעים הערבים נוהרים לקלפיות, עמותות שמאל מסיעות אותם באוטובוסים״, ואז, לאחר שניצח, הכחיש אותה. לפני בחירות אפריל 2019 התחייב ביבי ״ברור שלא, לעולם לא״ לקדם חוקים שיגנו עליו מפני העמדה לדין, ואז, לאחר שניצח בבחירות, עשה בדיוק את זה.
נוכח ההאשמות ההולכות ומצטברות, ביבי דקלם בפתוס ״לא יהיה כלום, כי אין כלום״, ובו בזמן עשה הכול כדי למנוע מאותו ״כלום״ לעמוד להכרעה משפטית, ובכלל זה הכפיש את המשטרה ואת העומד בראשה — אדם שהוא עצמו מילא תפקיד מרכזי במינויו — ואז עשה אותו דבר ליועץ המשפטי לממשלה, שבסופו של דבר החליט להעמיד לדין את מי שמינה אותו, באשמות של שוחד, מרמה והפרת אמונים.
הבחירות הכפולות של 2019 הביאו את החשיבה הכפולה של ביבי לשיא כמעט קומי, שניכר היטב ביחסו לבני גנץ, שהעז לקרוא תיגר על שלטונו. במשך חודשים רבים, בעולמו של ביבי, הרמטכ״ל לשעבר למעשה הוביל הפיכה ולא היה אפשר לבטוח בו אפילו עם הטלפון הפרטי שלו; עכשיו, לאחר שהקלפיות אמרו את דברן — פעמיים — גנץ נעשה ראש ממשלה לגיטימי, עם הסתייגות אחת, כמובן: ביבי חייב להיות ראשון. העובדה שביבי קיבל את נוסחת כפל־הראייה של הנשיא ריבלין מדהימה אף יותר. המנהיג שהתיימר להיות המגן האמיתי היחיד מפני עושי הרע של ישראל מוכן עכשיו לאפשר ל״שמאלן מסוכן״ לנהל את הממשלה ואת המדינה, ובלבד שיוכל לשמור לעצמו את תואר ראש הממשלה ואת המעון.
אבל מה שמדהים באמת אינו התנהלותו של ביבי, אלא הביביזם: האחיזה הערמומית של החשיבה הכפולה שלו. היא מעידה על הנטל הגדול של החירות — של בחירה שקולה ואחראית — ועל כוח המשיכה הגדול של הבריחה מן החירות הזאת. החשיבה הכפולה היא אויבת החירות, משום שהיא מאפשרת לנו להתחמק מכל דיסוננס קוגניטיבי שעלול להתעורר כשאנו ניצבים בפני דילמה בדבר הנכון, מבחינה עובדתית או מוסרית. אין בחירה אמיתית בלי ספק, והחשיבה הכפולה מסלקת אותו.
החשיבה הכפולה היא אויבת החירות... אין בחירה אמיתית בלי ספק, והחשיבה הכפולה מסלקת אותו.
עבור חנה ארנדט, כמו עבור אפלטון וסוקרטס, החשיבה היא ״השניים־באחד של הדיאלוג האילם״, שיחה ביקורתית שאדם מנהל עם עצמו. החשיבה הכפולה היא הצד האפל של ה״שניים־באחד״ הזה: במקום לנהל דיאלוג פנימי ושקט על מה לבחור, אני משתיק את הדיאלוג עצמו באמצעות סילוק הבחירה; שתי האפשרויות נעשות לאותו דבר. להמלט היו יכולים להיות חיים קלים כל כך. להיות או לא להיות? רק ביבי.
נזכיר את הדגש של אורוול על החשיבה הכפולה כ״היפנוזה עצמית״. ז'אן־פול סארטר היה מסכים. כמה שנים לפני שאורוול כתב את 1984, הסביר האקזיסטנציאליסט הצרפתי את טבעה של ״הונאה עצמית״ (bad faith), הבריחה מן החופש באמצעות שקר שאדם משקר לעצמו, שבה ״אני הוא זה שמסתיר מעצמי את האמת... מי שמשקרים לו ומי שמשקר הם אותו אדם עצמו, כלומר, עליי לדעת, בתפקידי כרמאי, את האמת שמוסתרת ממני בתפקידי כמי שרימו אותו. ויתרה מזו: עליי לדעת את האמת בדיוק רב כדי להסתיר אותה ביתר זהירות — ולא בשני רגעים שונים, דבר שהיה מאפשר לנו, בדוחק, להשיב על כנה מראית עין של כפילות — אלא במבנה האחיד של פרויקט יחיד.״ הפרויקט הזה מאפשר לנו לשקוע ב״מציאות מומצאת. היא אינה אמיתית ואינה שקרית, שכן היא אינה קיימת כשלעצמה. היא פשוט ישנה, בדיוק כמו השולחן הזה, שאינו אמיתי ואינו שקרי כשלעצמו אלא פשוט ממשי.״
[ב״הונאה עצמית״] עליי לדעת את האמת בדיוק רב כדי להסתיר אותה ביתר זהירות — ולא בשני רגעים שונים (סארטר, הישות והאין)
ישראלים מתחמקים מדילמות של נכון ולא נכון כבר זמן רב למדי, למעשה עוד לפני שביבי פרץ אל הבמה. החשיבה הכפולה המסוכנת ביותר של ישראל הופיעה ב־1967, ובמשך יותר מחמישים שנה נותרה בעינה: לא לוותר על השטחים הכבושים ולא לספח אותם; לא לאפשר לפלסטינים להקים מדינה עצמאית משלהם ולא לספח את הארץ ולהעניק לתושביה אזרחות. במובן הזה, ביביזם קדם לביבי, ואפשר לאחרון להכריז ברוב הוד על תמיכתו בפתרון שתי המדינות ואז לפעול למחיקתו.
כעת אולי נוכל להבין טוב יותר מדוע 1984 מסתיים כפי שהוא מסתיים עבור וינסטון: ״אבל הכול היה בסדר, הכול היה בסדר, המאבק הסתיים. הוא ניצח את עצמו. הוא אהב את האח הגדול.״ ההשפעה הערמומית ביותר של החשיבה הכפולה היא רגשית: וינסטון אוהב את ב״ב, האח הגדול, כפי שמעולם לא היה יכול לאהוב את ג'וליה חופשית הרוח, בדיוק משום שהאח הגדול שחרר אותו מן החירות (וינסטון היה צריך לדעת זאת כל הזמן; אחרי הכול, ״חירות היא עבדות״).
ההשפעה הערמומית ביותר של החשיבה הכפולה היא רגשית: וינסטון אוהב את ב״ב, האח הגדול, כפי שמעולם לא היה יכול לאהוב את ג'וליה חופשית הרוח, בדיוק משום שהאח הגדול שחרר אותו מן החירות
האם יש מוצא? ניזכר שוב בתיאור התמציתי של אורוול לחשיבה כפולה: אותה ״הטבעה מכוונת של התודעה״ מתרחשת ״באמצעות רעש קצבי״. לא די להפנט את עצמך — המציאות והמצפון שלך עלולים להכות בחזרה — צריך להפגיז את התודעה ברעש בלתי פוסק, כדי שלעולם לא תתאושש, לעולם לא תשיב לעצמה את אנושיותה. לכן מעניין לשים לב לאופן שבו הסופר העברי עמוס עוז תיאר, לפני שני עשורים, את הימים שלאחר תבוסתו בבחירות של ביבי ב־1999: ״כאילו קומפרסור שהרעיש מתחת לחלונך במשך שנים על גבי שנים כובה פתאום. קודם כול, השקט.״ אולי זה מה שהישראלים זקוקים לו יותר מכול עכשיו: לשקט שישיב את דעתם לחיים, שישחרר את מחשבתם, ואז, כך אני מקווה, יאפשר להם לבחור נכון.
ביבי היה שם לפני שרבים אחרים הצטרפו לשורות הפופוליזם העולה. הדחת ביבי לא תהפוך את המגמה הזאת, אבל סופו של הביביזם אולי כן.
תגובות