הפרעת קשב כסדר עולם
למה אנחנו ״משלמים״ תשומת לב? האם נעז להעניק אותה בחינם? הפילוסופית הצרפתייה סימון וייל יכולה להנחות אותנו אל כמה תשובות.
איש הולך ברחוב הוא אומר: ״למה חסרה לי תשומת לב? יש לי טווח קשב קצרצר״ פול סיימון, ״You Can Call Me Al״
הביטו בפוסט הזה. אולי כבר הבחנתם ביחס מדאיג בין המילים לתמונות. שמתם לב לסרגל הגלילה? הוא קצר להחריד — סימן שהפוסט קצת ארוך. מוכנים להשקיע בו כל כך הרבה זמן ותשומת לב? מה יכול להתחרות עכשיו בהיגיון של tl;dr — ״ארוך מדי, לא קראתי״? ודאי לא מילים כמו ״היגיון״. כאב לשניים אני יכול להעיד שאצל בני אדם זה לרוב הפוך: ככל שהם קצרים יותר, כך הם דורשים יותר תשומת לב. וככל שהם מתארכים — הבן שלי כבר כמעט בגובהי — כך אנחנו, המבוגרים, נעשים אלה שמבקשים את תשומת לבם.
האם ״הפרעת קשב״ כבר אינה הפרעה, אלא סדר העולם החדש שלנו — הפרעת קשב כסדר עולם?
הביטו בנו: בני אדם שמחפשים תשומת לב — ומנסים להבין אותה. אפשר להתחיל כאן: בין שאנחנו מעניקים תשומת לב ובין שאנחנו מבקשים אותה, לא לחינם אומרים באנגלית pay attention — ״לשלם תשומת לב״. הביטוי הולם. הקשב גובה מס, מתיש, תובע מאמץ; יש לו מחיר. לא פלא שאנחנו מתחמקים ממנו, ביודעין או בלי דעת.
בתרבות הרפואית שלנו, הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) כבר מזמן נעשתה מושג שגור בכל בית. מומחים מעריכים כי 7.2% מהילדים בעולם, מתחת לגיל 18, סובלים ממנה. אבל ״מחסור בתשומת לב״, לעיתים בצירוף פעלתנות היתר של הפחד להחמיץ — FOMO — עשוי להיות תופעה רחבה עוד יותר. ואולי עצם הניסוח מטעה: האם ״הפרעת קשב״ כבר אינה הפרעה, אלא סדר העולם החדש שלנו? Attention Deficit Order, ובקיצור ADO. האם זו רק ״מהומה רבה על לא דבר״, או שעלינו לעשות משהו בחולי המודרני הזה — ואם כן, מה?
בחיפוש אחר תשובות אני פונה לעצתה של ההוגה שהקדישה תשומת לב רבה כל כך לעניין, ובכן, לתשומת לב: סימון וייל.
ידעתי מעט מאוד על וייל, אז בשביל תשובות מהירות פניתי למקור העיקרי שלי לאקזיסטנציאליזם: Existential Comics! (הקומיקס האחרון על קאמי מוצלח במיוחד). הקומיקס מצטרף לרבים שטוענים כי ייחודה של וייל היה בכך שהיא ״זו שחיה באמת את החיים האקזיסטנציאליים״.
נדמה לי שאצל רבים אישיותה של וייל האפילה על הפילוסופיה שלה — בעיניי, השתיים צריכות ללכת יחד. למשל הסיפור על עבודתה במפעל, שם ניסתה ללמד את חבריה לעבודה את ״המשתה״ של אפלטון.
אולי אנחנו מציירים אותה בצבעים רומנטיים. האם היא באמת טלטלה את החברה, או אפילו רק את החוג האינטלקטואלי ״שלה״ — ואולי רק את נפשה שלה, כשנלכדה בדיסטופיה של ריהאנה? ובאשר לגילום הפילוסופיה בחיים, לחיים שהם תמיד ביטוי שלה — האם ״החיים״, ברגע שהם נעשים גם ביטוי פילוסופי, אינם מפריעים לפתח את הפילוסופיה הזאת ולתקשר אותה? היינו רוצים אולי שכל הפילוסופים יהיו כמו וייל, אבל וייל זכורה בין היתר מפני שרובם אינם כמוה.
ועכשיו לשאלה הגדולה יותר. כשחיים את הפילוסופיה שלנו ומקיימים את מה שאנחנו מטיפים לו, החיים והמחשבה יכולים להפרות זה את זה: אפשר להבין את שניהם, וגם לשפר את שניהם. אלא שהחיים עלולים להפוך ל״פרסום״ שלנו. החיים ב״עולם האמיתי״ יכולים לכלות את הכוחות — כמה זמן ואנרגיה להרהר ולכתוב עוד נותרים אחרי יום שלם במפעל? — להרחיק אנשים מסוימים, ״אז אתה חושב שאתה טוב מאיתנו?״, ולבסוף לגרום גם לנו עצמנו להתרחק: ״הם לא מבינים אותי — ולעולם לא יוכלו!״ איך זוכים בטוב ונמנעים מהרע? לא בטוח, אבל אני בטוח שיש דרך. מצד שני, אני תמים ידוע.
עוד תהייה קטנה: האם קשב הוא צלילה אל תוך החוויה? אם כן, יש לי לא מעט רגעים כאלה — עם אנשים, בטבע ובאמנות. אבל האם הקשב הסוחף הזה מעלים את העצמי שלי? להפך. יש כאן פרדוקס לכאורה: דווקא כשהקשב מציף, העצמי צף. כשהחוויה עזה, מתעוררת בבת אחת גם המודעות לעצמי — לעצמי שמרגיש.
האם קשב ברוחה של וייל יבקש ממני אפוא להרגיש פחות, כדי לא לתת לעצמי לצאת — ואז להיכנס? איני יודע. אולי הפרדוקס הזה הוא בכלל בעיה שלי; אולי הוא נובע מתחושת העצמי העמוקה ממילא שלי — עמוקה מדי?
במקום עצמי שמרגיש, עצמי שמתמלא — באחרים.
ולהפך: אם אתם מרגישים לא פעם כמו ״אף אחד״, הקשב של וייל עשוי להפוך את העצמי הנעדר שלכם לפילוסופיה. במקום עצמי שמרגיש, עצמי שמתמלא — באחרים. כשאין תחושת עצמי ברורה, אפשר לנסות לזייף ״פרסונה״ כדי להשתלב בין אנשים, או לאמץ חיי זיקית. ואולי גם וגם.
ודאי שאין זה מקרי שוייל כיוונה את העצמי הקשוב והריק שלה בעיקר לאלוהים — ניסיון למלא את ה״אף אחד״ ב״אחד״? וסביר שגם מותה מרעב, מרצון אולי, אינו מקרי: כאילו רוקנה גם את העצמי הגופני שלה, ולא רק את הנפשי.
אני חושב על ה״אני–אתה״ של בובר. חיפוש פשוט הביא אותי אל הטקסט הזה, המצטט את ביקורתו על וייל בשל ביטול ה״אני״. אני מבין אותו, אבל נדמה לי שוייל הבינה כאן דבר עמוק ונכון, שבובר לא ממש תפס: ה״אני״ עלול להאפיל על ה״אתה״. ובכל זאת, בניגוד לוייל, אני חושב שזה לא חייב להיות כך.
אני מסכים עם וייל גם שהכאב הוא חלק מן השער אל הזולת. כמה שונה הדבר מ״1984״ של אורוול! אצל האח הגדול הכאב הוא מכשיר של כוח — הכוח שוייל תיעבה.
וייל הציעה שנוכחותו של אלוהים בכול הופכת אותנו, בני האדם, להיעדר. יש בזה משהו קצת מפחיד: אם אלוהים בכל מקום, אנחנו בשום מקום — וזה טוב! נדמה לי שהיא ביקשה לאמץ את החסר המובנה הזה, ולא להילחם בו. ולהתייצב מול ה״רוע״ שמשתמע מן החסר, ואף להילחם בו, באמצעות חיבור השלם והקדוש אל החסר והלא־קדוש — כדי ליצור מרחב, אולי מעין אֶתֶר, שמזמין את הטוב.
אני יכול לדמיין את וייל מסכימה שניכור עשוי להניע אותנטיות; שהוא פועל כמו הריק, כמעט מכין אותנו להיעשות שלמים וטובים באמצעות אלוהים. ובאשר לבחירה ולהונאה עצמית: מאין תבוא החירות, אם אין עצמי?
תגובות