הפוגה מן המציאות

היקום של "קרא לי בשמך" מופרד באופן מדהים מכל הקשר חיצוני. הסיפור מתרחש בתוך בועה חלומית ושקטה. בצפייה בסרט חיפשתי רמזים שיאפשרו למקם את העלילה בתוך עולם רחב יותר.

הפוסט הזה הוא חלק מהסימפוזיון המקוון של סאפייניזם המוקדש לסרטו של לוקה גואדאנינו משנת 2017, קרא לי בשמך. כל אחד מארבעת המשתתפים צפה בסרט בנפרד, והפוסטים הבאים מציעים נקודות מבט שונות אך משלימות על היצירה.

היקום של קרא לי בשמך מופרד באופן מדהים מכל הקשר חיצוני. הסיפור מתרחש בתוך בועה חלומית ושקטה. בצפייה בסרט חיפשתי רמזים שיאפשרו למקם את העלילה בתוך עולם רחב יותר. שנת 1983 היא שנה מעורפלת. האם למשל איידס כבר היה נוכח בתודעת הדמויות? ומה באשר להקשר המקומי של קרמה והסביבה? אליו מזכיר שמשפחתו היא המשפחה היהודית היחידה בעיר. מה בדבר דינמיקות פוליטיות, דתיות או חברתיות חבויות עם השכנים, או, ברמה האישית יותר, עם עוזרת הבית והגנן? מה הם עשויים לחשוב על אליו ואוליבר?

באשר לפוליטיקה, אנחנו זוכים רק להצצות קצרות. בכיכר העיר תלויים שלטי בחירות של המפלגה הקומוניסטית והסוציאליסטית, ועימות פוליטי לוהט (באיטלקית) מתלקח בזמן ארוחת צהריים עם הסבים. אבל לפוליטיקה המפלגתית הזו אין כמעט נוכחות בגן העדן הקיצי הזה, ואליו ואוליבר קמים מן השולחן כשהם מסוחררים ואדישים. כשהם עוצרים לשתות מים בחווה מקומית, אוליבר מצביע על דיוקנו של מוסוליני – איל דוצ׳ה – התלוי מעל האישה הזקנה שמקלפת אפונים בשלווה. "זאת איטליה," משיב אליו, במעט מסתורין.

גם על ההיסטוריה האישית של הדמויות אנחנו לומדים מעט מאוד. אוליבר מגיע מניו אינגלנד ורומז שמשפחתו שמרנית יותר, דתית וחברתית, מבני משפחת פרלמן. הוא זר למשפחה. "אתה יותר גבוה ממה שחשבתי!" קורא פרופסור פרלמן כאשר אוליבר יוצא מן המכונית. בצפייה הראשונה הנחתי שאוליבר כבר היה תלמיד מחקר מועדף, שהוזמן לאיטליה כפרס נינוח על הישגים אקדמיים, אך מתברר שהוא זר מלכתחילה. וגם בני משפחת פרלמן עצמם מסקרנים; מתחשק לדעת עליהם יותר. איך קורה שאליו דובר שלוש שפות בשטף? היכן הוא מרגיש יותר בבית – באמריקה? באיטליה? בצרפת? נזכר לרגע שאמו ירשה את הווילה – מהו סיפורה? אין ספק שהרומן המקורי של אצימן מספק כמה תשובות. אבל לאחר הצפייה בסרט בלבד נותרו בי בלבול וסקרנות רבה באשר לרקע הפוליטי והאישי של המקום ושל האנשים.

עמימות ההקשר הזו מעצימה את האווירה החלומית של הסרט, שבה האירועים מנותקים מן המציאות. הנוף, הלוקיישנים, פלטת הצבעים והאסתטיקה הכללית מחזקים את התחושה הזו. כמו בחלום, מה שמתרחש מחוץ לסרט מעורפל כל כך עד שהוא כמעט חסר חשיבות, ונוצרת אשליה שהכול אפשרי, ושדיבור על השלכות רחבות יותר יהיה כמעט חסר טעם. כל ההתרחשות מתקיימת בתוך בועה, שבאופן פרדוקסלי מעניקה לאליו ואוליבר חירות גדולה, אך בהיעדר הקשר גם מרחיקה אותם זה מזה במידת־מה. הם יוצרים סיפור אהבה בעולם היפה והייחודי הזה, אך התחושה השוררת היא שזה לא "החיים האמיתיים". עד כמה בכלל יוכלו באמת להכיר זה את זה כאשר סיפורם נפרש בחצי־מציאות חלומית שכזו? שיחת הטלפון האחרונה של אוליבר היא טיל המשוגר מן הלא־נודע שמחוץ לבועה, אך אליו נשאר מאחור בגן העדן (המושלג). גם אליו, בסופו של דבר, יפוצץ את הבועה. הזיכרון של מה שאפשרי הוא שיאפשר לו אז למצוא משמעות עמוקה יותר עם אדם חדש, אדם שלם — בתוך סבך ההקשרים וההשלכות הנלוות, שנעדרו מן העולם הסגור לפרשנות של ששת שבועות הקיץ האיטלקי ההם.