ירקן מרדן: ההתאבדות שהציתה את האביב הערבי

כשמנהיג "מהפכת הקטיפה" בצ'כוסלובקיה ב-1989 ונשיאה לשעבר, ואצלב האוול, הלך לעולמו בחודש שעבר, נשמעו הספדים רבים על המחזאי ואיש המדינה הזה, שהיה רומנטיקן חסר תקנה וחובב רוק מושבע, והשאיר חותם שלא יימחה על תולדות עמו ועל מצפון העולם כולו.

ראוי היום להיזכר ברגע המכונן של המחשבה הפוליטית שלו: כוחם של חסרי הכוח, מאמר שכתב האוול ב-1978 ושלא איבד מאומה מרלוונטיותו ומחיותו, במיוחד לאחר השנה הסוערת שעבר המזרח התיכון. הוא השלים את כתיבת המאמר שנה לאחר שהשיק את צ'רטר 77, תנועה אידיאולוגית שערערה על יסודותיו של המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה; חודשים ספורים לאחר פרסום המאמר נשלח לכלא לרצות עונש של חמש שנים.

"מנהל חנות ירקות ופירות", כותב האוול בכוחם של חסרי הכוח, "תולה בחלונו, בין הבצלים והגזרים, את הסיסמה: 'פועלי כל העולם, התאחדו!' מדוע הוא עושה זאת? מה הוא מנסה לומר לעולם? האם הוא באמת מתלהב מן הרעיון של אחדות הפועלים בכל העולם? האם התלהבותו כה גדולה עד שהוא חש דחף בלתי-ניתן-לעצירה לשתף את הציבור באמונותיו?"

תשובתו של האוול לשאלות הללו סבירה למדי: לא. ההסבר להתנהגותו של הירקן פשוט: "הכרזה הזו נשלחה אל הירקן שלנו ממטה החברה יחד עם הבצלים והגזרים. הוא תלה את הכול בחלון פשוט מפני שכך נוהגים כבר שנים, מפני שכולם עושים זאת, ומפני שכך צריך להיות".

ההחלטה של הירקן, ושל פקידת המשרד שקונה כמה דקות לאחר מכן קילוגרם עגבניות זמן קצר אחרי שגם היא עצמה תלתה כרזה דומה במסדרון משרדה, הן לכאורה החלטות יומיומיות זניחות – שמבשרות, פנימה והחוצה כאחד, ציות עיוור למשטר; הן משמרות את האמת המדומיינת של ה"משטר הפוסט-טוטליטרי", שנשימתו תלויה בחיים בתוך השקר.

אם כך, גם הדרך לשינוי עוברת דרך ההחלטות הקטנות – שבעצם הן גדולות – הללו. אם הירקן יחליט להחליף את השקר באמת, ואם, גם מבלי להשמיע שום גינוי גלוי למשטר, יסיר את הכרזה מחלון הראווה שלו, הוא ישלם מחיר אישי כבד. מצד שני, הוא ייצור קרע במסכה האידיאולוגית של המשטר, וכילד שקורא ש"למלך אין בגדים", הוא יקצר את ימיו של המשטר.

אבל מדוע שהירקן יחליט להסיר את הכרזה? האוול אינו נותן תשובות פשוטות, ובעיניי נראה שהוא מאמין שכל בני האדם שואפים אל אמת וחירות – לשלוט בגורלם שלהם. זו האמונה שנתנה להאוול תקווה לעתיד טוב יותר, וכאן גם בולטת ביותר הניגודיות בין חזונו לבין הדיסטופיה של ג'ורג' אורוול ב1984 – בני האדם תמיד יתנגדו לרעיון ששתיים ועוד שתיים הן חמש.

אף שהעיתוי של הסרת הכרזה אינו מוסבר במפורש בכוחם של חסרי הכוח, בין השורות ישנה תשובה משתמעת: הירקן שומר את ההכרזה בחלון הראווה שלו כל עוד משמעותה האמיתית אינה גלויה, כל עוד השקר מצליח להסתתר מאחורי מעטה של אמת לכאורה. הכרזה, מציין האוול, "חייבת לאפשר לירקן לומר לעצמו: 'מה רע בזה שפועלי העולם יתאחדו?'". כך ההכרזה עוזרת לירקן להסתיר מעצמו את היסודות השפלים של צייתנותו, ובאותה עת להסתיר גם את היסודות השפלים של השלטון. אילו היה הירקן נדרש לתלות כרזה גלויה יותר, "אני פוחד ולכן אני מציית מבלי להרהר", ספק אם היה נענה בנקל להוראות המשטר.

ברית המועצות ביקשה להציב כרזה סמלית דומה על אדמת פולין לאחר מלחמת העולם השנייה. במרץ 1940, לאחר שפולין חולקה לשתיים וחולקה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, נשבו עשרות אלפי קציני צבא פולנים; הם נשלחו אל מותם ביער קאטין ברוסיה, שם גם נקברו בקברי אחים.

לאחר המלחמה ביקשה ברית המועצות, בת בריתה של פולין, לטשטש את העובדה של הרצח ההמוני הזה וטענה כי הגרמנים הפולשים הם שביצעו את הטבח ב-1941; אלא שעדויות הלכו ונערמו והפכו את הניסיון הזה להסוואה, את האמת המדומיינת הזאת, לשקר חושפני ומביש. שנתיים לאחר שמאמרו של האוול הגיע לידי תנועת סולידריות הפולנית ועודד את מנהיגיה לקוות לשינוי, החלו אזרחי פולין לראות בארצם נוף חדש: אנדרטאות מאולתרות שנשאו את המסר החד והפשוט "קאטין, 1940". הכרזה השקרית של הירקן הפכה אפוא להצהרה פשוטה אך עזה למען האמת.

בין פראג, ורשה וכפר סידי בועזיד בתוניסיה, שנה ויום לפני מותו של האוול, נדרש ירקן תוניסאי לתלות כרזה סמלית כוזבת דומה – והוא בחר להצית את עצמו. לעולם לא נדע בוודאות מדוע החליט מוחמד בועזיזי להצית את עצמו; אבל על פי העדויות השונות שנאספו, נראה בבירור שהוא הגיב לשקר חושפני ומשפיל: הנחישות של מנהיגי המשטר, שטענו שהם מדברים בשם העם, לשבור את רוחו ולהשפילו בפומבי. ייתכן, שבניגוד לתקוותיו של האוול, זה היה מעשה של ייאוש יותר מאשר של תקווה.

ובכל זאת, חשוב לציין שבועזיזי לא התאבד באיזו פינה נסתרת; מעשה ההצתה העצמית שלו התרחש מול משרד המושל, לאחר שזה סירב לקבלו. מעשה הייאוש שלו נצפה בידי קהל עצום – הודות לרשתות החברתיות – וכך חשפה הצתתו העצמית של בועזיזי לעין כל את השיירים האחרונים של המסכה שלבש המשטר התוניסאי.

העלבון שנגרם לגאוות אזרחי תוניסיה נוכח גילויי ויקיליקס בדבר מעשי השחיתות של נשיאם הפך להשפלה מוחלטת. חשוב לציין שהמערב מיהר לכנות את המהפכה התוניסאית בשם היפה "מהפכת היסמין", בעוד שהתוניסאים עצמם קראו לה "מהפכת הכבוד". האם יצליחו התוניסאים ושאר העמים הערביים להימנע מן המלכודת של החלפת שקר אחד באחר? שאלה זו עדיין פתוחה.

הלהבות שהצית בועזיזי, ושהתפשטו לאורך השנה האחרונה ברחבי המזרח התיכון, הגיעו גם למערב (ולישראל), ומעניין לציין שבעיני האוול אין הבדל אמיתי בין משטרים קומוניסטיים לקפיטליסטיים. גם משטרים קומוניסטיים וגם משטרים קפיטליסטיים מבקשים לערער את האוטונומיזם האנושי – הזכות של כל אדם לשלוט בגורלו שלו – ולהחליף אותו באוטומטיזם אפאתי, שמוחק את ערכו המהותי של האדם.

האמת המדומיינת של הקומוניזם והאמת היחסית או הנעדרת של הקפיטליזם הפוסט-מודרני מותירות את האזרחים יתומים והופכות אותם לאמצעי ולא למטרה. לטענת האוול, שלוחי "המהפכה הקיומית" הנאבקים על רוח האדם אינם צריכים להציג, עם פתיחת מאבקם, אידיאולוגיה פוליטית מסודרת, מפני שהאידיאולוגיה שלהם היא עצם פעולתם – מאמציהם, כיחידים וכקבוצה, לחיות חיים של אמת.

* פורסם לראשונה בהאפינגטון פוסט, 3 בינואר 2012