חוב של תודה
איך הפך חג ההודיה לחגיגה של פולחן המטען הקפיטליסטי שלנו. גרסה עשירה במדיה של המאמר שלי בPsychology Today.
״מה לעזאזל אנחנו עושים כאן?״ שאל אותי נבו, בני, ואני שאלתי את עצמי. צעדנו צפונה מרחוב 33, משתאים מכמות האנשים שנדחסו כמונו כדי להציץ במצעד חג ההודיה של מייסי. היינו שניים מתוך כשלושה מיליון צופים ביום קר ושטוף שמש, לאורך 2.5 מייל של מסלול צפייה. בגובה שבקושי מגיע ל-6 רגל, כ-1.83 מטר, נאלצתי להסתפק בעיקר בבלוני הליום עצומים ובקומץ האנשים שאחזו בחבליהם. ואז זה קרה. אולי בגלל בני הקצת מדוכדך שלצדי, אולי בגלל השמש המסנוורת בעיניים, או הרוח העזה בפניי — המוח שלי התחיל לשחק בי תעלולים לא נעימים. במקום אנשים שמובילים בלונים, ראיתי בלונים שמפעילים אנשים כמו בובות. יצאתי לגמרי מדעתי?
אולי לא יותר מהרגיל. ובכל זאת, עם תאי המוח הקפואים שנותרו לי ניסיתי לעשות סדר במצעד הצפוף הזה. למגפה בוודאי היה חלק בכך, הריחוק החברתי יוצר חלל רגשי שרבים מיהרו למלא. אבל כמובן, המצעד של מייסי לא היה צריך להמתין למגפה כדי להפוך לפופולרי כל כך. משהו אחר התנהל שם.
אילוף חג ההודיה
הבנתי שזה קשור לחג ההודיה עצמו. הוא אינו סתם עוד חג קציר; שורשיו האמריקאיים פוליטיים מאוד. עולי הרגל הפוריטנים במושבת פלימות׳ היו הראשונים שחגגו אותו, בסתיו 1621.
אבל כ-242 שנה אחר כך, בעיצומה של מלחמת האזרחים, לינקולן הוא שהפך את החגיגה הצפונית לחג לאומי. כסמל לאחדות הנכספת, הכריז לינקולן על יום חמישי האחרון של נובמבר כיום שבו יודו לאל ״כאילו בלב אחד ובקול אחד של העם האמריקאי כולו״. (לינקולן עשה את אותו תרגיל עם חג המולד, כשהביא לצפון חגיגה שהייתה בעיקר דרומית.)
הודיה לאל בלב אמריקאי אחד לא עזרה ללינקולן למות מזקנה, אבל היא בהחלט נעשתה לרגע לאומי, שכיסה על שסעים גזעיים, גיאוגרפיים ומעמדיים. ובכל זאת, הופיעו סמלים אחרים כדי להזכיר לנו, גם אם בלי משים, את הפערים האלה, אפילו בחג ההודיה. סביב 1870 החלו אמריקאים להנהיג את יום הרגמאפין ביום ההודיה, כשילדים מחופשים לקבצנים עברו מבית לבית וביקשו ממתקים או כסף.
בשפל הגדול קיבל מצעד הרגמאפין בניו יורק תפנית אפלה. תחפושות הקבצנים חשפו פתאום את המציאות שנועדו להסתיר. זה כבר היה יותר מדי. היה צריך לאלף את המצעד, להיפטר מן הקבצנים. מועדון הנערים של כיכר מדיסון, למשל, צעד תחת הסיסמה ״נערים אמריקאים לא מקבצים נדבות״.
התגובה הנגדית דחקה בהדרגה את הרגמאפין לשוליים, עד שבשנות ה-50 הוא הוגלה להאלווין, ומצעד חג ההודיה של ניו יורק נבלע בידי מייסי.
אנשים שמחים, אסירי תודה
מי מודה למי במצעד הזה? לא לאלוהים, ברור. בלוני ההליום אמנם מנופחים בשאיפות כלפי מעלה, אבל מחזיקים אותם קצר. אולי במייסי מודים לאנשים, או ליתר דיוק לצרכנים. זה הגיוני: בלי הכסף שלהם, למייסי לא יהיה במה להתהדר.
אבל במצעד ההרגשה הייתה אחרת. במייסי נתנו לנו משהו — מופע — ואנחנו היינו אמורים להודות על הבילוי. ולכאורה בצדק. חשבו על מצעדים צבאיים: הצבא לא מודה לנו. הוא מפגין את כוחו כדי שנודה לו, ולממשלה, על ההגנה עלינו.
אולי כך גם אצל מייסי, ואם לא אצל הממשלה, אז אצל המערכת הכלכלית שהרשת מגלמת. אם אנחנו מודים לצבא על חיינו, בוודאי אפשר להודות לקפיטליזם על רמת חיינו. בשיטוט לילי הבחנתי בשלט גדול בכלבו של מייסי: ״Believe״ — האמינו. בפולחן המטען הקפיטליסטי, אלוהים לא לגמרי נעלם.
בלוני הליום במקום מטוסי קש, כרטיסי אשראי במקום מטען: אנחנו באמת שונים כל כך?
בלוני הליום במקום מטוסי קש, כרטיסי אשראי במקום מטען: אנחנו באמת שונים כל כך?
מובן שבמייסי ובצבא רוצים את התודה שלנו. בעלי כוח רוצים הכרת תודה. וכפי שמציין מחקר מן העת האחרונה, עם כוח רב באה פחות הכרת תודה. ככל שאנשים רוצים יותר שליטה ומשיגים אותה, כך הם מרגישים ומביעים פחות תודה. כך גם בתחושת הזכאות, ובסיסמה שמחליפה אותה בשיח: ״מגיע לי״. ככל שמרגישים שיותר מגיע לנו, כך מכירים פחות תודה. וגם להפך: אנשים שתחושת הזכאות הנרקיסיסטית שלהם נמוכה יותר נוטים להכיר יותר תודה.
המחשבה החמקמקה יותר היא שגם אנחנו רוצים להיות אסירי תודה. חלק מזה הוא מלאכתה של תרבות העזרה העצמית, המלמדת אותנו איך להכיר תודה. חלק קשור נוסף הוא הפרדוקס לכאורה של החיים במודרנה המאוחרת: זכינו לחיות בתקופה השלווה והמשגשגת ביותר בהיסטוריה, ואנחנו אמורים להיות מאושרים — אבל לעיתים קרובות מדי אנחנו לא. איך מגשרים על הפער? אולי אם נכיר במזלנו הטוב. ואיזו דרך טובה יותר להאמין בו מלתרגל הכרת תודה? איזה מזל יש לי לקנות את העוגה הזאת, המעיל הזה, המכונית הזאת — איך אני יכול, איך אני מעז בכלל, להיות אומלל?
לנשק את הטבעת
אני לא מעז. והתודה משתיקה את האשמה. היא נעשית תשלום, פירעון של החוב שלי לקפיטליזם עצמו. לפעמים זה חוב ממשי: בלאק פריידיי שולח אותות דיגיטליים רעים לחשבון הבנק. אנחנו רוצים להיות בעלים, לא בעלי חוב, אבל הקפיטליזם כורך את השניים באמצעות החוב, שתלוי מעל ראשינו, אולי כמו אלפי בלוני הליום אדומים, אחד לכל דולר שאנחנו חייבים, ומסתיר את השמש.
לפעמים החוב פחות חומרי ויותר נפשי, ולכן הוא מחלחל עמוק יותר. הכרת התודה הקפיטליסטית גם מדגישה כמה התמזל מזלנו, וגם משחררת אותנו לזמן מה מן החוב הכרוך במזל הזה. במובן מסוים, הודיה וסליחה דומות: שתיהן מאפשרות לפרוע חוב, לאזן מחדש את היחסים המוסריים והרגשיים. תודה על דבר טוב שנעשה למעננו; סליחה על דבר רע שנעשה לנו.
עכשיו כשאני מודה לך, עכשיו כשאני סולח לך, אנחנו לכאורה חוזרים לאותו גובה עיניים, לפחות לזמן מה. עם האנשים הנכונים זה יכול להיות יפה; עם גופים, זו אשליה. ביחסים בין-אישיים, הודיה וסליחה נותנות לנו הזדמנות נוספת לתקן דברים. אבל להודות לתאגיד, לקבל סליחה מאלוהים, לעולם לא יאפשרו לנו באמת להיפגש בגובה העיניים. נגזר עלינו לנשק את הטבעת.
בעברית יש צירוף מעניין: ״אסיר תודה״. מילולית — אסיר של התודה. אולי זה אחד המנגנונים היעילים ביותר שיצרנו כדי להשאיר את עצמנו כבולים לקפיטליזם. אם הוא האל המודרני שלנו, הוא מיטיב לאמץ את תכסיסיו של האל הישן. העינוי העיקרי שאלוהים המיט על אדם וחוה בא רק אחרי גירושם מעדן: שני בניהם, קין והבל, השתוקקו לחסדו והתחרו מי יקריב לו את מנחת התודה הטובה ביותר. איך נגמר הסיפור הזה, כולנו יודעים.
אפשר להתפשר? נקדיש את יום ההודיה להערכה — תהיה סיבתה אשר תהיה — לכל הישויות האלה: אלוהים, אידיאולוגיה או תאגיד. בשאר ימות השנה נוכל להודות בכנות לאנשים הטובים בחיינו. יש קלישאות גרועות מן העצה לומר ״בבקשה״, ״תודה״ ו״סליחה״ מתוך מחשבה, לא מתוך רפלקס. אפשר להתחיל היום.
תגובות