מאה של הגדרה עצמית

מעטים העקרונות רבי-העוצמה, והמועדים כל כך לפורענות, כמו ההגדרה העצמית: היא יכולה לקרוע מדינות לגזרים ולהקים אחרות במקומן; היא יכולה להצית מלחמות ולקדם שלום. מהן השאלות הגדולות שהיא מעוררת, כמה משמעותית היא הייתה, ומה עלינו לעשות בה?

לפני מאה שנה בדיוק (11 בפברואר 1918) השתנתה הפוליטיקה העולמית: נשיא ארצות הברית וודרו וילסון נתן שם לעיקרון – שעד אז מעטים דיברו בו, ומעטים עוד יותר יישמו אותו – והזריק אותו, כתרופה, אל לב הפוליטיקה של עולם שהועמד באש המלחמה העולמית הראשונה. "הגדרה עצמית" לא נולדה שם ואז – הוגי הנאורות הולידו אותה, מרקסיסטים הפכו אותה לפוליטית – אבל וילסון, חודש אחרי נאום ״ארבע עשרה הנקודות״ (8 בינואר 1918), הוא זה שהפך את העיקרון הזה לאבן היסוד המוסרית של הפוליטיקה העולמית.

וילסון הפך את העיקרון הזה לאבן היסוד המוסרית של הפוליטיקה העולמית.

מאה שנה אחר כך, ההגדרה העצמית עדיין איתנו, בכל העולם: אפגניסטן, קבינדה, קטלוניה, קרים, עיראק, קוסובו, כורדיסטאן, לוב, מלי, ניגריה, פלסטין, קוויבק, סקוטלנד, דרום אוסטיה, דרום סודאן, סרי לנקה, סוריה, אוקראינה – והרשימה עוד ארוכה מאוד.

כבר שנים רבות שאני מרותק לעיקרון ההגדרה העצמית. התמזל מזלי להצטרף אל מכון ליכטנשטיין להגדרה עצמית באוניברסיטת פרינסטון (LISD) – מרכז אקדמי ייחודי לחקר רבדיה המרובים של ההגדרה העצמית. שם ובמולדתי, ישראל – השקועה במאבק על, ועבור, ההגדרה העצמית – ניסיתי לברר את היווצרותה והתפתחותה, את השפעותיה ותופעות הלוואי שלה, את עקרונותיה ופרקטיקותיה. עסקתי בכך בכמה ספרים ומאמרים אקדמיים, והיום, כאן בסאפייניזם, אתייחס (בקצרה רבה) לשלוש חידות:

1. מהן הסוגיות הקוצניות ביותר של ההגדרה העצמית?

2. האם ההגדרה העצמית עדיין חשובה?

3. איך ראוי שעקרון ההגדרה העצמית ויישומו ייראו במאה הקרובה?

הוויכוח

מהן התעלומות המרכזיות שההגדרה העצמית מזמנת לנו? נדמה לי שאפשר לשוב אל רגע הולדתה, לפני מאה שנה. בנאומו אל הקונגרס: ניתוח הצהרות השלום הגרמניות והאוסטריות הזכיר הנשיא וילסון את "הגדרה עצמית" במפורש רק פעם אחת, אבל איזו הצהרה זו הייתה:

"יש לכבד את שאיפותיהן הלאומיות של אומות; מעתה רשאים עמים להישלט ולהיות מנוהלים רק בהסכמתם. 'הגדרה עצמית' איננה רק ביטוי נאה. זהו עיקרון מחייב לפעולה, ומדינאים שיתעלמו ממנו מעתה יעשו זאת על אחריותם ובסכנה גדולה."

ממש ליד וילסון – אבל בצידה השני של מחלוקת ההגדרה העצמית – עמד שר החוץ שלו עצמו, רוברט לאנסינג:

"כשהנשיא מדבר על 'הגדרה עצמית', איזו יחידה יש לו בראש? האם כוונתו לגזע, לשטח טריטוריאלי, או לקהילה? בלי יחידת בסיס מוגדרת שהיא גם ישימה, היישום של העיקרון הזה מסוכן לשלום וליציבות… ככל שאני חושב יותר על הצהרת הנשיא בדבר הזכות ל'הגדרה עצמית', אני משתכנע יותר ויותר בסכנה הגלומה בהכנסת רעיונות כאלה לראשיהם של גזעים מסוימים… הביטוי הזה פשוט טעון דינמיט. הוא יעורר תקוות שלעולם לא ניתן יהיה לממשן. אני חושש שהוא יעלה בחייהם של אלפים. בסופו של דבר הוא ייתפש כנכשל, ויוכרז חלומו של אידיאליסט שלא הצליח להבין את הסכנה עד שהיה מאוחר מדי לעצור את אלה שינסו ליישם את העיקרון הלכה למעשה. איזו קטסטרופה שהביטוי הזה נאמר בכלל! כמה סבל הוא יגרום!"

סמואל ג'ונסון וולף, וודרו וילסון ורוברט לאנסינג, 1931

מאה שנה אחרי, אנחנו עדיין שם – בין וילסון ללאנסינג. כל החידות המרכזיות מונחות לפנינו: מי אמור להגדיר את ה"יחידה" הזכאית להגדרה עצמית? האם אפשר להחיל את העיקרון הזה באופן אוניברסלי? האם ההגדרה העצמית תורמת לשלום, או דווקא פוגעת בו?

אם ההגדרה העצמית היא מצפן הפוליטיקה העולמית, זהו מצפן מבולבל – וּמבלבל.

בסופו של דבר, נדמה לי, מדובר בתקווה. ההגדרה העצמית היא עיקרון של תקווה פוליטית – התקווה שבני אדם, ועמים, יכולים לקבוע את גורלם בעצמם, כיחידים וכקבוצות, מבלי שהשלום ישלם מחיר יקר מדי. אבל האם ההגדרה העצמית, כפי שלאנסינג הזהיר, "מעלה תקוות שלעולם לא ניתן יהיה לממשן", ובכך דווקא הופכת אנשים נואשים יותר, ואולי גם אלימים יותר? אם חזונו של וילסון פונה אל "המלאכים הטובים של טבענו", הרי קינת לאנסינג גורסת ש"האויב של הטוב הוא היותר-טוב."

ההגדרה העצמית היא עיקרון של תקווה פוליטית – התקווה שבני אדם, ועמים, יכולים לקבוע את גורלם בעצמם

זהו ליבה של ההגדרה העצמית, הקרועה בין וילסון ללאנסינג. לעצתו של מי הקשבנו? לעצתו של מי עלינו להקשיב? השאלה הראשונה אמפירית, השנייה נורמטיבית – אתייחס לכל אחת בתורה.

העלייה והנפילה… ושוב עלייה?

איך אפשר להעריך את חשיבותה ואת התהודה שלה של ההגדרה העצמית – את התנודות בין חזונו של וילסון לקינת לאנסינג? דרך אחת היא להביט, סטטיסטית, בפעילות הלאומית/הלאומנית: כמה תנועות להגדרה עצמית יש? כמה מהן דורשות עצמאות? כמה משיגות אותה?

דרך נוספת היא להביט בשיח על ההגדרה העצמית. מה יש בשם? שאלתי זאת בפוסט אחר, על בני נבו, אבל אפשר לשאול זאת גם על ההגדרה העצמית. הדיבור והכתיבה על ההגדרה העצמית במהלך המאה האחרונה יכולים ללמד אותנו לא מעט.

בחנתי את שני הערוצים הללו במאמר שפרסמתי לאחרונה ב-EJIR, אנחנו, העמים? מותו המוזר של עקרון ההגדרה העצמית. כפי שמרמז הכותר, הממצאים הצביעו על דעיכה מוזרה הן ביישום ההגדרה העצמית והן בשיח סביבה במחצית השנייה של המאה שעברה. הנה שני תרשימים מהמאמר שממחישים את המגמות הללו:

והנה תרשים שלישי, שמראה שהמעט שנשאר מהשיח על ההגדרה העצמית נאמר יותר ויותר בידי אקדמאים:

במקום להטיף להגדרה עצמית בזירה הפוליטית וליישם אותה, נדמה שהעיקרון נעשה עניין אקדמי: אנחנו כותבים עליו ספרים ומאמרים במקום לפעול להגשמת שאיפותיו הפוליטיות.

במאמר האמור טענתי כי ״שחקני מדינה רבי-עוצמה ואקדמאים משכנעים ביקשו 'לביית' את ההגדרה העצמית הן כעיקרון והן כפרקטיקה: לשמר את המונח אך לשנות את משמעותו, ממקור של איום למשאב לריסונו."

שחקני מדינה רבי-עוצמה ואקדמאים משכנעים ביקשו 'לביית' את ההגדרה העצמית הן כעיקרון והן כפרקטיקה

ובכל זאת, סיימתי את המאמר בהצעה הבאה:

"ההגדרה העצמית, עם זאת, לא חוסלה, והביות שלה עוד עשוי להתברר כניצחון פירוס… בביות ההגדרה העצמית של עמים, ייתכן שהמדינות המודרניות משכו את השטיח הנורמטיבי מתחת לרגליהן שלהן, והותירו את המערכת שלהן תלויה באוויר מוסרי. את הריק הנורמטיבי אולי לא חשים מיד, אבל הוא עלול להיות חד מאוד, במיוחד אם המאזן בין המערב ושאר העולם נוטה לטובת האחרונים. עם ערעור ה'רצון הכללי' של העם, ושל העמים, רגעי החולשה של הלווייתן עשויים להפוך לשעת נקמתו של רוסו, ולעודד 'אביב עמים' נוסף, ברחבי העולם. ייתכן שעקרון ההגדרה העצמית הלאומי עוד יתעורר לחיים… ייתכן מאוד שיש 'חיים אחרי המוות' לעקרון ההגדרה העצמית.״

האם ההגדרה העצמית חזרה לחיים?

אם נשוב לשיח הציבורי ההמוני, ייתכן שיש סיבה לחשוד שההגדרה העצמית אכן שוב בעלייה. לאחרונה שוחרר מאגר חדשות חדש: מאגר NOW (News on the Web — חדשות ברשת), שמכיל 5.6 מיליארד מילים מתוך עיתונים ומגזינים מקוונים משנת 2010 ועד היום. להלן השינויים בשיח על ההגדרה העצמית בזמן (מאז 2010) ובמרחב (דירוג מדינות).

אין צורך להפריז בחשיבות הנתונים (הגדולים) הללו – כמו תמיד, תפקידם לכל היותר לעורר שאלות מעניינות, ולעתים גם להציע תשובות מבטיחות. ובכל זאת, ממצאים כאלה יכולים לסייע הן בהמחשת העבר והן ברמיזות על צורתו של העתיד. אולי, אם נדע מתי והיכן אנשים כותבים/מדברים על ההגדרה העצמית (ומחפשים אותה בגוגל) נוכל להבין טוב יותר מתי והיכן לצפות להתפרצויות הבאות שלה.

אבל אז עולה השאלה איך עלינו להתמודד עם ההגדרה העצמית – האם לחבק אותה או להילחם בה, לנסות לביית אותה או לאפשר לה לפרוח? מכאן אנחנו עוברים אל המישור הנורמטיבי.

הכרזה על ההגדרה העצמית

נאמר את המובן מאליו: מה שעומד להיכתב כאן הוא יומרני, כמעט מגוחך. ובכל זאת, אם ברצוננו לאחוז בתקווה פוליטית, עלינו, כך אני מאמין, לחדש את השיחה על איך צריכים להיראות עקרונותיה ופרקטיקותיה של ההגדרה העצמית במאה הבאה. להלן אין "עשרת הדיברות", אלא עשר המלצות זהירות, מעין יסוד למה שאני מקווה שיהפוך לעיסוק פורה בעתידנו.

עקרונות

1. זכות וחובה לכל בני האדם, ולכל העמים, יש זכות לשאוף להגדרה עצמית; למדינות, כל אחת לחוד וביחד, יש חובה לעודד אותה.

2. שלמות טריטוריאלית מדינות וגבולות אינם קדושים, אלא אמצעי למטרה: להגן על בני אדם ולאפשר להם לפרוח.

3. חופש וחירות ההגדרה העצמית צריכה לטפח חופש אנושי (בחירה) ולשרטט את גבולות החירות (שליטה).

4. חירויות חיוביות ושליליות (מי שולט? ועל מה?) ההגדרה העצמית מצדיקה גם השתחררות משליטה ומדיכוי (חירות שלילית) וגם את הסמכות המוסרית של בני אדם ושל עמים (חירות חיובית).

5. כפילות והדדיות ההגדרה העצמית היא כפולה: היא מעודדת את היחיד לעצב את זהותו הקולקטיבית, ואת הקולקטיב לכונן את ישותו המדינית; והיא גם הדדית: ניתנת ל"אני" במידה שהיא ניתנת גם ל"אחר/ים".

לכל בני האדם, ולכל העמים, יש זכות לשאוף להגדרה עצמית; למדינות, כל אחת לחוד וביחד, יש חובה לעודד אותה.

פרקטיקה

1. UNSDO: כדי לעמוד במשמעות המילולית של שמו, על האו"ם להקים "ארגון האו"ם להגדרה עצמית" (UNSDO), שיפיץ, ייישם, יתאם ויפקח על העקרונות שלעיל.

2. פרישה: פרישה היא נתיב פוליטי אפשרי להגדרה עצמית, אך יש לנקוט בו כמוצא אחרון. UNSDO יעבוד עם ״מדינת האם״ ועם תנועת ההגדרה העצמית כדי להגיע להסדר שאינו מחייב פרישה.

3. משאלי עם: משאל עם על הגדרה עצמית הוא כלי ראוי לבחירה פוליטית.

א. יוזמה: יוזמות מלמטה מותרות, ומחייבות עריכת משאל עם אם נחצה רף של תמיכה ציבורית גלויה – לפחות עשירית מבעלי זכות הבחירה בשטח הנתון במחלוקת חותמים על העצומה.

ב. השהיה: משאלי עם ייערכו לא פחות משנה ולא יותר משלוש שנים לאחר השגת התמיכה הציבורית האמורה.

ג. שאלה/ות: תנועת ההגדרה העצמית תנסח את החלופה שהיא מצדדת בה; הממשלה תנסח את שלה. UNSDO יסייע בהגעה להסכם ביניהן.

ד. רף תמיכה: הצדדים, בסיוע UNSDO, יקבעו רף להצבעה בעד שינוי – לא פחות ממחצית מבעלי זכות הבחירה, ולא יותר משני שלישים מבעלי זכות הבחירה שהצביעו בפועל.

ה. מימוש: UNSDO יפקח על ניהול הוגן של משאל העם, ויאשרר את תוצאותיו הסופיות.

4. כינון מדינה:

א. השהיה: פרישה שאושרה במשאל עם תצא לדרך רק לאחר שמדינת-האם קיבלה הזדמנות לשכנע את הציבור לחזור בו, בתקופה של לא פחות משנה ולא יותר משלוש שנים. לפי בקשת מדינת-האם, אפשר לקיים משאל עם נוסף לפני יישום הפרישה, שעשוי לבטל אותה (יחולו כללי סעיף הפרקטיקה 3).

ב. אפקט המטריושקה (בבושקה): לקהילות מקומיות המושפעות מן השינוי שמורה הזכות לפעול באותו כיוון ולאורך אותו נתיב.

ג. משטר: כינון מדינה מותנה בבניית מדינה ודמוקרטיה, בסיוע UNSDO.

5. השתייכות: הישות המדינית החדשה תוכל להצטרף לארגונים הבין-ממשלתיים (IGOs) ולארגונים הלא-ממשלתיים (NGOs) של מדינת-האם, בכפוף לעמידה באותם קריטריונים לקבלה.

פרישה היא נתיב פוליטי אפשרי להגדרה עצמית, אך יש לנקוט בו כמוצא אחרון.

אתם מסכימים? אני מקווה שלא! ככה מתחילות שיחות מעניינות… ספרו לנו מה אתם חושבים. אולי ביחד נצליח לשפר את ההצעה.

מקורות

Abulof, Uriel. 2015. "The Confused Compass: From Self-Determination to State-Determination." Ethnopolitics 14 (5):488-497.

Abulof, Uriel. 2016. "We the Peoples? The Strange Demise of Self-Determination." European Journal of International Relations 22 (3):536-565.

Danspeckgruber, Wolfgang F., ed. 2002. The Self-Determination of Peoples: Community, Nation, and State in an Interdependent World. Boulder: L. Rienner Publishers.

Danspeckgruber, Wolfgang, and Uriel Abulof. 2015. "In Search of a Common Ground between Self-Determination and Grand Strategy." Ethnopolitics 14 (5):555-558.

Weitz, Eric D. 2015. "Self-Determination: How a German Enlightenment Idea Became the Slogan of National Liberation and a Human Right." The American Historical Review 120 (2):462-496.