החברה הישראלית נקרעת לגזרים כבר שמונה חודשים, אבל נדמה שלפחות בעניין אחד יש תמימות דעים: טוב לדבר בשם העם, אבל אסור לשאול לדעתו. מדוע אנחנו מפחדים כל כך ממשאל עם? והאם כדאי בכל זאת להעז? גרסא מלאה למאמר שפורסם ב"הארץ", 28 אוגוסט 2023 בראשית המשבר פירסמתי את הצעתי למשאל עם כדי לעצור את הסחרור ולפנות לדרך חדשה. ההצעה נדחתה מכל וכל, הן על ידי תומכי הממשלה והן על ידי מתנגדיה. מעט השתנה מאז, וספק אם מספיק ישתנה גם לנוכח סקר חדש, שהתפרסם ביום שישי האחרון, ובו 63% מבעלי הדעה, כולל שליש ממצביעי הליכוד, תומכים בעצירת החקיקה המשפטית והליכה למשאל עם, אשר יבוצע על ידי גורם מקצועי בלתי תלוי. מי בכלל שואל אותם. אשוב אפוא ואשאל רגע לפני משבר חוקתי שיחייב את כוחות הביטחון והמשטרה לבחור צד – מדוע לא לשאול את פי העם? הלא שני הצדדים טוענים שהעם עימם, ההוצאה הכלכלית זניחה לעומת המחיר העצום שכולנו משלמים ועוד נשלם, ולכולנו היה ויהיה די זמן לגבש עמדה מושכלת בנושא. הנשיא לשעבר ריבלין העלה בשעתו את הרעיון, ויאיר לפיד החרה-החזיק אחריו. ואז, בן-רגע, גוועה היוזמה. תומכי המהפכה המשפטית ומתנגדיה כאחד דחו כלאחר יד את נתיב משאל-העם. הממשלה יודעת ש"העם" כבר מזמן לא עם לוין-רוטמן אפשר להבין את הקואליציה, שמודעת היטב לסבירות הגבוהה שתפסיד. הממשלה יודעת ש"העם" כבר מזמן לא עם לוין-רוטמן. אינספור סקרים מלמדים כי רוב רובו של הציבור הישראלי אינו רוצה במהפכה המשפטית. כך למשל, על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה רק כרבע מכלל המשיבים סבורים שעל הממשלה להמשיך בתכניתה לשינוי מערכת המשפט. כשליש ממצביעי הקואליציה, וכמחצית ממצביעי הליכוד, סבורים כי יש לעצור את המשך החקיקה ולפעול להגברת האחדות במדינה. גם המחאה כבשה שיאים – במשך זמן ובהיקפים. חוקרת תנועות המחאה פרופ' אריקה צ'נוות' מאוניברסיטת הרווארד הגיעה לממצא מסקרן לפיו מחאות שגייסו תמיכה אזרחית שהקיפה יותר מ-3.5% מהאוכלוסייה הצליחו לממש את יעדן. התנועה הדמוקרטית כבר מזמן עמדה ב"כלל ה-3.5%"; למעשה, לפי הסקר האמור, קרוב לרבע מכלל אזרחי המדינה השתתפו במחאה, ולפי סקר אחר, שהתפרסם ביום שישי מטעם אגודת חוקרי צבא חברה, שיעור המוחים מתקרב כבר לשליש. אינספור סקרי בחירות לפיהם מגיעה הקואליציה ל-54 מנדטים לכל היותר מלמדים גם הם כי רוב הישראלים מעדיפים שהממשלה תחדל. תומכי הממשלה מרבים להתהדר ב-64 המנדטים להם זכו בדין, תוך שהם מתעלמים מהעובדה שכל מפלגות הקואליציה, ובפרט הליכוד, טרחו לאורך מסע הבחירות להצניע את "הרפורמה המשפטית", שאלמלא השתתפותן של מרצ ובל"ד היה נרשם שוויון אלקטורלי, ושבבחינת מספר המצביעים, ישנו יתרון קל למתנגדי הקואליציה. ועדיין, הממשלה ותומכיה ממשיכים להישבע בשם "רצון העם", שאותו הם מגשימים עתה הלכה למעשה, כנגד השמאלנים, האשכנזים, המשפטנים, האקדמאים, הטייסים, בכירי מערכת הביטחון, התקשורת, סוכנים זרים, וכל שאר מיני מרעין בישׁין ושונאי-ישראל. הדרישה למשאל עם תוכל לאחד את כל מחנה המחאה ולחשוף באחת את הבלוף של ביבי והממשלה – רוב העם לא איתם, והם יודעים זאת. אך נראה שגובר על כך החשש שהממשלה תיאות למהלך ותנצח במשאל אם התנגדות הממשלה למשאל עם כמעט מובנת מאליה, התנגדות האופוזיציה ותנועת המחאה מסקרנת יותר. הלא הדרישה למשאל עם תוכל לאחד את כל מחנה המחאה ולחשוף באחת את הבלוף של ביבי והממשלה – רוב העם לא איתם, והם יודעים זאת. אך נראה שגובר על כך החשש שהממשלה תיאות למהלך ותנצח במשאל. הלא נתניהו ותומכיו שוחים במציאות התקשורתית בעידן הפוסט-אמת ככרישים אחר עובדות מדממות. החשש אינו מופרך, אבל אין מקום לבהלה. המחאה צברה ניסיון עשיר והוכיחה יכולת לא פחותה להשפיע על סדר היום. דאגה נוספת היא מעשית: אלו מנגנונים יבטיחו את הגינות המשאל ודרך התנהלותו? כמובן מאליו, הוא צריך להיות מפוקח על ידי גורם מקצועי עצמאי. אין טעם במשאל עם שנתון למרותה של הממשלה. אבל מה יישאלו הישראלים? אפשר להסתפק ב"כן או לא" לתכנית לוין-רוטמן, אבל משאל עם לא חייב להיות "כן" או "לא"; כך למשל היה בהצבעה של פוארטו ריקנים על עצמאות המדינה ב-1998. לכן אפשר להעמיד להצבעה גם תכניות חלופיות, כולל מתווה העם של הנשיא. ניתן גם לבחור אסיפה מכוננת לישראל, שתשב על המדוכה ותעלה הצעה מקיפה להסדר החיים המשותפים, ואותה להעלות למשאל עם. באיזה רוב תתקבל ההכרעה? אין צורך לדרוש רוב מיוחס, אך כל הצעה שתבקש לשנות את הסטטוס-קוו ראוי שתאושר רק בתנאי שתשיג רוב מקרב בעלי זכות הבחירה. אבל הטענה המרכזית של מתנגדי משאל העם היא שדמוקרטיה ישירה היא כלי מפוקפק, מסוכן, מטיל מורא וחורבן. ראו מה קרה בברקזיט (2016), אומרים מתנגדי המשאל, הלא גם שם התבשמו הבריטים תומכי ההישארות באיחוד האירופי מסקרים שהעידו כי רוב העם עימם. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. זה נכון, משאל עם אינו ערובה לדבר. אבל קטסטרופות גדולות פי כמה מברקזיט ארעו בגלל בחירות רגילות. בבחירות הדמוקרטיות האחרונות לפני עליית הנאצים לשלטון (6 בנובמבר 1932), זכתה המפלגה הנאצית ל-33% מהקולות בלבד, ירידה של ארבעה אחוזים מהבחירות שהתקיימו אך שלושה חודשים קודם לכן. אפילו בבחירות הבאות, המזויפות, לא הצליחה המפלגה להשיג רוב (הנאצים "זכו" ב-44%). לו היה נערך משאל-עם חופשי על האופציה הנאצית, היטלר היה מובס. גם בדור האחרון, כל תהליכי הנסיגה הדמוקרטית התחוללו בעקבות בחירות רגילות, לא משאלי עם. למותר לציין, שלאחר הפיכת המשטר לרודני, אין כל ערך אמיתי למשאל עם, כדוגמת זה שערך היטלר ב-1938 על סיפוח אוסטריה (ה"אנשלוס"), אבל בהחלט אפשר להשתמש בפתק ההצבעה לשיעור גיאומטריה. "האם אתה מסכים לאיחוד-מחדש של אוסטריה עם הרייך הגרמני שהחל ב-13 במרץ 1938, והאם אתה מצביע בעד המפלגה של מנהיגנו, אדולף היטלר? כן; לא" התוצאות הרשמיות: 99.73% בעד. להערכת מומחים, שיעור התמיכה בפועל היה נמוך יותר. במשטרים דמוקרטים או כאלה שעוברים תהליכי דמוקרטיזציה משאלי-עם רבים (ושיעורם בעולם עלה פי שלושה מאז שנות ה-90) הובילו לתוצאות מעודדות, כגון ביטול האפרטהייד (1992-1994), הסכסוך בקוויבק (1995), והפרישה השלווה של מונטנגרו מסרביה (2006). משאלי-עם גם ליוו את היווצרותו וצמיחתו של האיחוד האירופי כמעט מראשיתו, ותרמו להצלחתו (70% מכללי משאלי-העם של האיחוד הסתיימו ברוב לתומכי האיחוד). גם ברקזיט לא היה בהכרח כישלון. הבריטים קיבלו את מה שרצו בדרכי שלום, ויש לקוות שלמדו לקח – לו היה נערך משאל עם נוסף, אפשר שהיו מונעים את המשבר הנוכחי. דנמרק למשל דחתה את אמנת מאסטריכט במשאל עם ב-1992, אך שנה מאוחר יותר, במשאל עם חוזר, אישרה אותו. חשוב יותר, הבריטים לימדו עמים אירופים אחרים את הלקח שחוו על בשרם. כדאי גם לקחת בחשבון ששווייץ, המדינה המובילה בעולם במספר משאלי-עם (כ-300 מאז 1848), אינה בדיוק מדינה נחשלת. בישראל היו שורה של הזדמנויות למשאלי עם, ופעם אחר פעם העדפנו לדחות אותן, וחבל. במיוחד מצער הדבר ביחס להסכם אוסלו ולהתנתקות. בשני המקרים לימדו סקרים על רוב גדול שתמך במהלכים, ובשני המקרים העדיפו המנהיגים שלא לפנות אל העם. לו אישר משאל עם את הסכם אוסלו, הוא היה מעניק לו רוח גבית, מקנה לגיטימציה עממית לפריצת-דרך משמעותית, ואולי, מי חכם וידע, היה מונע את רצח רבין. גם החלטתו של שרון לפסול משאל עם על תכנית ההתנתקות היא בכייה לדורות, ובמידה מה מהווה את "החטא הקדמון" שהוביל למשבר הנוכחי, שסוכניו מתהדרים בצלקות "איפה היית בזמן ההתנתקות?" הקלף הרגשי האפקטיבי ביותר של הקואליציה הוא התחושה של רבים בציבור שהם "אזרחים סוג ב'" ככלל, יש הגיון בדרישה למשאל עם על שינוי חוקתי, קל וחומר על שינוי משטר. באירלנד, בה קיימת דרישה זו, משאלי-עם העניקו לגיטימציה עממית להפיכתה מחברה שמרנית קתולית לחברה פתוחה וליברלית יותר. ב-2016 נערך לא רק משאל הברקזיט, אלא נסללה גם הדרך למשאל-עם אחר, באירלנד, משאל עם שאף פוליטיקאי לא העז להציע – על הזכות להפלה. למשאל העם קדם מהלך מבריק, ששואב השראה מרעיון ה- deliberative opinion poll של פרופ' ג'ימס פישקין. המהלך כלל הקמת אסיפת-אזרחים: 99 אזרחים אירים נבחרו באקראי כדי לשקף את ההרכב הדמוגרפי של אירלנד, ושהו יחדיו בבית מלון במשך חמישה סופי-שבוע כדי ללבן את הזכות להפלה. הם התווכחו, ריאיינו בעלי דעה ומומחים בדיונים שהועברו בשידור ישיר באירלנד, והכריעו. משאל-העם הפך למציאות ב-2018: 64% הצביעו בעד ביטול האיסור על הפלות. מאז הקימו האירים עוד שלוש אסיפות דומות. ראוי ללמוד לא רק מהניסיון הבריטי אלא גם האירי, ואף לחקותו. מדוע לא להקים אסיפות אזרחים דומות בישראל כהכנה למשאלי-עם? אין זה עניין מורכב במיוחד, ואסיפה כזו – בדומה ל"אגורה" (Agora) של יוון העתיקה – תוכל לסייע בקידום ידע, הקשבה והבנה. חשוב לא פחות: הקלף הרגשי האפקטיבי ביותר של הקואליציה הוא התחושה של רבים בציבור שהם "אזרחים סוג ב'". בחירה אקראית של ישראלים מכל שדרות הציבור הישראלי ל"אגורה" שכזו תוכל לסייע בתהליך הריפוי של הפצע – לבל נחדל כולנו להיות אזרחים ונהפוך נתינים. ככלת הכל, כשאנו מוותרים, פוליטית, על משאל עם אנחנו מוותרים על האנושי באדם – אנחו מביעים אי-אמון ביכולת האנושית לחשוב, להקשיב, לשוחח, לבחור. גם אם יש סיבות טובות לפקפק ביכולת הזו, בעיקר בימינו, אם נבטל אותה במקום לטפח אותה רק נתרום לנבואה המגשימה עצמה. נכון, הסיכונים כבדים, אבל היה כי יצביעו מרבית הישראלים בעד חיסול הדמוקרטיה, מוטב שתלך לעולמה, ומי יודע, אפשר יום אחד עוד קום תקום לתחייה, בריאה יותר. האומה, קבע ארנסט רנאן, היא משאל-עם יומיומי. כך גם דמוקרטיה. מי שאינו חפץ בבחירות כלליות, הוגנות וחופשיות, בחירויות אדם ואזרח, אינו ראוי להם. ובצד הסיכונים – סיכויים. מבחינה מעשית, משאל-עם מספק סולם לרדת מהעץ שהוביל אותנו למשבר חסר-תקדים שהשיקום ממנו יהיה קשה יותר ככל שיתארך. אבל תרומתו המכרעת של משאל העם היא ערכית. הוא יחייב את תומכי הדמוקרטיה הליברלית להפשיל שרוולים ולפנות אל מתנגדיהם, אל הקהלים הרחבים ביותר, כולל הפריפריה, הציבור הערבי, הדתיים לאומיים והחרדים, להגיע לכל מקום – תקשורת ומדיה חברתית, חוגי-בית ומתנ"סים, שווקים וכיכר העיר, בתי כנסת, כנסיות ומסגדים – להקשיב, ולדבר דוגרי, בגובה העיניים, לשוחח עם כל מי שמוכן, ולברר אם יש לנו תשובה טובה לשאלה: "למה לי דמוקרטיה עכשיו?" משאל-העם הראשון בתולדות ישראל יטיל סוף סוף את האחריות הישירה על מי שאמורים לשאת בה: האזרחים. האם הישראלים אמיצים דיים, חופשיים דיים, כדי לבחור באמת בעצמם?

דור שלם דורש דמוקרטיה? הגיע הזמן לבדוק מה באמת רוצים הישראלים, רגע לפני שאנחנו קורעים זה את זה לגזרים. [הארץ, 31 ינואר 2022] סטודנטים באונ' תל אביב ושומעים חופשיים מוזמנים להצטרף לקורס חדש: בקרוב נשיק אתר חדש - "דור שלם דורש דמוקרטיה" - למען ישראל חופשית. לנוכח חששות גוברים ש"כוכב המוות" של ממשלת נתניהו השישית יפגע בכלכלת ישראל, מיהר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להצביע על האשם תמיד: "אל תהיו שורפי אסמים," התרה באופוזיציה, "מי שאוהב את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית יודע לנהל ויכוח ולגדר אותו, ולא הולך לשרוף את האסמים". כך הדגים יפה את אבחנתו של יהודי שמאלני ידוע. "השלכה", טען זיגמונד פרויד, הוא מנגנון הגנה שמייחס את פגמינו לאחרים, כדי שנוכל להתעלם מהם. למותר אך לא לגמרי מיותר להזכיר לסמוטריץ' את זהותם של מציתי האסמים המקוריים, לפני קרוב לאלפיים שנים: הקנאים היהודים, בהנהגת יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, שניצלו את המשטמה כלפי רומי והאליטות ובשם "מלכות האל" הובילו למלחמת אחים בירושלים הנצורה. לאחר שהדיחו את המתונים, נאבקו ביניהם הקנאים על השליטה, הציתו את מחסני המזון – אולי מתוך טירוף משיחי, אולי כדי לכפות על המתונים להצטרף למאבק – וסללו את הדרך לחורבן בית שני. הלקח נלמד במהרה. "הווי מתפלל בשלומה של מלכות," תנו חכמי המשנה, "שאלמלא מוראה, איש את רעהו – חיים בלעו". כאלף וחמש מאות שנים לאחר מכן יחזה תומס הובס במלחמת האזרחים האנגלית, שקטלה עשרות אלפים, ויגיע למסקנה דומה: כדי להתמודד עם מצב הטבע, שבו "אדם לאדם זאב", חייבים "לוויתן", שלטון יחיד, אוטוקרטיה. ובעוד המילים מהדהדות, כריכת הספר חושפת את הפרדוקס השזור בין השורות: המלך-לוויתן אמור לשמור על נתיניו, אבל תלוי, להגנתו שלו, בשריון-קשקשים העשוי מאותם נתינים, דמויות ננסיות הנושאות אליו עיניים בתחינה. למעלה ממאה שנים אחר כך, הפציע ז'אן-ז'אק רוסו, וכמו דוד אל מול גולית עטוי שריון הקשקשים, "פגע לו בול בפוני". ההמונים לא זקוקים ללוויתן, טען רוסו, הם יכולים לכונן אמנה חברתית שבה "הרצון הכללי" של העם הוא שייקבע – ע"ע דמוקרטיה, המציעה שינויים בדרכי שלום, מנגנון אלקטורלי שמייתר לכאורה את הצורך באלימות לפתרון משברים ומחלוקות. הובס ורוסו צדקו. מחקרים מלמדים שהן אוטוקרטיות והן דמוקרטיות נוטות הרבה פחות למלחמות אזרחים. המשטרים בתווך הם שמועדים לפורענות. והנה, כמו קלע דוד, שכידוע הפך בעצמו ללוויתן, הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, שלוקחים אותנו הישר לאזור הסכנה: הלחמה בין אוטוקרטיה לדמוקרטיה. סקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלים שיותר ויותר ויותר ישראלים סבורים שנשקפת "סכנה חמורה" לדמוקרטיה הישראלית (עלייה מ-45% ב-2017 ל-59% ב-2022), ומאמינים ש"כדי לטפל בבעיות המיוחדות של ישראל יש צורך במנהיג חזק" (עלייה מ-41% ב-2014 ל-61% ב-2022). פרדוקס לכאורה ופתרון לו: שיעור היהודים, רובם בימין, המזהים סכנה חמורה לדמוקרטיה ובה-בעת כמהים למנהיג חזק עלה מ-35% ב-2017 ל-65% ב-2022. אוטוקרטיה כהגנה על דמוקרטיה; מנהיג חזק שמגשים את רצון העם. מכאן גם התהום שנפערה בין תומכי "השישית" למתנגדיה – האם היא תיקון או ריקון הדמוקרטיה? התשובה ברורה: זה תלוי, בהגדרת הדמוקרטיה. שחיקת הדמוקרטיה בעולם מאז 2006 היא של דמוקרטיה ליברלית, שאמונה על חירויות אדם ואזרח. חטאת רבץ לפתח כל דמוקרטיה: המרת ריבונות העם ברודנות הרוב. המענה הידוע הוא איזונים ובלמים, ובכללם חוקה, בחירות נפרדות לרשויות המבצעת והמחוקקת, בית מחוקקים כפול, מבנה פדרלי, בחירות אזוריות וסמכות חיצונית (כגון ארגונים בינלאומיים ובתי משפט על-לאומיים). בישראל אין ולו מנגנון אחד מכל אלה. רק איזון-ובלם מוסדי יחיד: בג"ץ. משעה שנפרץ בג"ץ, כל שנותר הוא אמון עיוור ברצונם הטוב של מנהיגים. ומה בכך? אולי הגיעה השעה להסיג את שלטון החוק מפני שלטון הרוב, את הדמוקרטיה הליברלית מפני "דמוקרטיה אוטוריטרית", שבחסות המהפכה המשפטית תוכל להנציח את שלטון הימין, למשל באמצעות פסילת מפלגות ערביות. אבל מדוע להסתפק בדמוקטטורה כשאפשר לכונן דיקטטורה גמורה? כך נמנע אולי מלחמת אזרחים, ונענה לרצונם של כמעט מחצית הישראלים ה"מסכימים שהכי טוב היה להרוס את כל המוסדות הפוליטיים במדינה ולהתחיל הכול מחדש". ובאמת, אולי יפה השעה לכונן "חוק יסוד: מלכות ישראל" שישיב עטרה ליושנה, ואת בית נתניהו – לדורותיו – לבלפור? בה בעת נוכל לסכור את פיהם של נביאים מזדמנים, שיבקשו כמו שמואל ללמדנו את "מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם... אַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא". מי יודע, אולי לכך כיוון "פורום קהלת" בבחירתו הצנועה בשמו של שלמה המלך, החכם באדם. או אולי היה זה ההון השופע שמעבר לים, שהזכיר להם את עושרו של שלמה. כך או כך, ניכר שלא קראו במגילת קהלת עצמה, הספוגה – בניגוד לנחרצות האלימה של הקואליציה – בספקות עמוקים לנוכח ה"הבל", מורכבות החיים ו-וודאות המוות. ניכר גם שלא חשבו על אחריתה של הממלכה המאוחדת לאחר מותו של שלמה. אם הישראלים אכן מבקשים וודאות מלכות, קשה לראות כיצד אפשר, או אם בכלל נכון, לשמר את אותו אוד משפטי מוצל מאש קנאית. הניתן ונכון לכפות דמוקרטיה ליברלית על עם שאינו רוצה בה? אלא שרצון הציבור כלל אינו ברור. מחד, הקואליציה חזקה ומלוכדת, ורוב מצביעיה אכן תומכים במתן זכויות יתר ליהודים (62% לעומת 38% לפני ארבע שנים). מאידך, היא לא זכתה לתמיכת רוב הישראלים (היא נשענת על 48.4% מהקולות הכשרים); אמון הציבור בבית המשפט העליון, אף שהדרדר, גבוה לאין שיעור מזה שניתן לממשלה, לכנסת ולמפלגות; רוב ניכר (56% מקרב היהודים, 71% מקרב הערבים) תומך בסמכות בג"ץ לבטל חוקים אם הם נוגדים את ערכי הדמוקרטיה; ובסקרים עדכניים, שנערכו על ידי נעם גדרון וליאור שפר, מרבית הנשאלים, גם בקרב תומכי מפלגות הימין, סבורים שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב אלא כוללת הגנה על זכויות אדם. אז האם רוצים הישראלים במהפכה המשפטית? כנראה שלעולם לא נדע. מדינות אחרות כבר היו שם – עם שלטון נבחר שנחוש לפרק את הבלמים והאיזונים – וכמעט כולן גלשו במדרון. הקואליציה תחוקק, האופוזיציה תמחה, ואולי נגיע למשבר חוקתי שיחייב את הצבא והמשטרה לבחור צד. במציאות ביטחונית הנוטה לגמד כל איום אזרחי, כנראה שנחזה בשקיעה הדרגתית והגירה המונית. אבל מי חכם וידע, אפשר שנזכה להגשים את משאלתו של שאולי ו"לרדת למלחמה עם טרנינג וכפכפים", ואז בתום המלחמה, יגדירו המנצחים את העם ורצונו. או שאפשר לשאול את העם. הנשיא לשעבר העלה את הרעיון, ורה"מ לשעבר החרה-החזיק אחריו לרגע. ואז, בן-רגע, גוועה היוזמה. תומכי המהפכה המשפטית ומתנגדיה כאחד דחו כלאחר יד את נתיב משאל-העם. אפשר להבין אותם, זהו מוצא מטיל-מורא. שני הצדדים חוששים להפסיד, ומתנגדי המהפכה המשפטית מוטרדים במיוחד: לקואליציה תהיה השפעה על ניסוח השאלה ועל סדר-היום בדרך להכרעת העם, ואם תנצח, תהיה זו תעודת פטירה לדמוקרטיה הישראלית. אולי, אך אם יצביעו מרבית הישראלים בעד חיסול הדמוקרטיה מוטב שתלך לעולמה, ומי יודע, אפשר יום אחד עוד קום תקום לתחייה, בריאה יותר. האומה, קבע ארנסט רנאן, היא משאל-עם יומיומי. כך גם דמוקרטיה. מי שאינו חפץ בבחירות כלליות, הוגנות וחופשיות, בחירויות אדם ואזרח, אינו ראוי להם. ובצד המורא – תקווה. ראשית, לחברי הקואליציה טיעון חלש כנגד התביעה למשאל-עם. אם העם אכן עימם, יתכבדו נא, למען שלום בית ושלמות העם, לשאול את פיו ישירות (אני תוהה כיצד היו מצביעים תושבי ירושלים בימי בית שני, שחורבנו אולי היה נמנע). שנית, עצם היוזמה, גם אם תידחה (וכך סביר שיקרה), תחשוף את כזב "העם איתנו" של הממשלה ותסייע לגייס את המתלבטים להתנגדות הציבורית. שלישית, ניסוח השאלה מובן מאליו ("בעד או נגד הרפורמה המוצעת?") ומותיר מרווח צר לטפלול ממשלתי. רביעית, גם אם מוקדם מדי לטעון ש"דור שלם דורש דמוקרטיה", נתוני הפתיחה של מתנגדי המהפכה טובים; סביר כי כרגע יש רוב נגדה. מכל מקום, אין צורך לדרוש רוב מיוחס, אך מאחר שעניינה שינוי משטר, ראוי שהרפורמה תאושר רק בתנאי שתשיג רוב מקרב בעלי זכות הבחירה. יוזמת משאל העם לא רק נבונה מבחינה מעשית, היא גם נכונה מבחינה ערכית. היא תוכיח תעוזה אל מול הממשלה הטוענת כי האליטות מנוכרות לציבור הרחב. היא תחייב את מובילי המאבק – משפטנים, אנשי אקדמיה, תקשורת ואמנים – להפשיל שרוולים ולפנות אל הקהלים הרחבים ביותר, כולל הפריפריה, הציבור הערבי (פחות משליש מכלל הערבים סבורים שישראל היא דמוקרטיה עבורם), ואפילו הדתיים לאומיים והחרדים. אם אנו כל מה שאנחנו מתיימרים להיות, בחודשים שלפני משאל-העם נגיע לכל מקום אפשרי – תקשורת ומדיה חברתית, חוגי-בית ומתנ"סים, שווקים וכיכר העיר וכן, גם בתי כנסת – ונשוחח עם כל מי שמוכן. נדבר דוגרי, בגובה העיניים, נקשיב באמת וננסה לשכנע, ולברר אם יש לנו תשובה טובה לשאלה: "למה לי דמוקרטיה עכשיו?" לבסוף, היוזמה תעודד אומץ לב גם בקרב הציבור הרחב. תהא אשר תהא תוצאתו, משאל עם יסייע להתמודד עם עקב אכילס מובהק של דמוקרטיה בנסיגה: שפל חסר תקדים בתחושת האזרחים שבכוחם להשפיע משמעותית על מדיניות הממשלה (כ-15% בסקר האחרון). משאל-העם הראשון בתולדות ישראל יטיל סוף סוף את האחריות הישירה על מי שאמורים לשאת בה: האזרחים. האם הישראלים אמיצים דיים, חופשיים דיים, כדי לבחור באמת בעצמם?