למיתולוגיה היהודית אין אודיסאוס, אבל מהפך – מעולם לא שכנו כל כך הרבה יהודים ליד הים... אולי הגיעה השעה להרים עוגן ולהפליג לאופק? אם להיות ישראלי זה לשכור חדר במלון בירושלים ואז לרדת לקבלה ולהתלונן שאין נוף לים, להיות ירושלמי זה ללכת לתל אביב ולהתלונן שאין אוויר הרים. אני שייך לקטגוריה השנייה, מבטן ומלידה, אבל כבר 15 שנים שאני מלמד באוניברסיטת תל אביב, ולפעמים לעת לילות קסומים, גם בלית אוויר הרים, הולך להקשיב לרחש הלב והגלים. לחיות כך בין שתי ערים מזמין לי הרהורים, חידות לא פתורות וגם שאלות רטוריות – על אדם, עם ועולם. הנה אחת: מה מכסה כמעט שלושה רבעים משטח כדור הארץ שלנו, ומקומו נפקד כמעט לגמרי מהסיפור היהודי? התשובה היא כמובן הים. לעם היהודי אין שום סיפור הפלגה גדולה ומסעירה, תרתי משמע. אין לנו אודיסאוס. כמובן, לפני לידת העם, הים נוכח בבריאת העולם, ב"בראשית" של הלידה מתוך התוהו ובוהו, ולאחר מכן בלידה מחדש של האנושות מתוך המבול הגדול. איוון קונסטנטינוביץ' אייבזובסקי‏, ‏הכאוס: הבריאה‏‏, 1841 כשכבר הפציע העם, היה הים להתגלמות התהום, הכאוס, כוח הטבע האלים של האל, נורא ומטיל מורא. כך הוא מגיח ברגע המכונן של לידת העם, עם היציאה מעבדות לחירות: הים שם לא נועד להפלגה אלא לצליחה, למעבר בחרבה, כי רק היבשה היא בטוחה. כך חשב כמובן גם יונה, שניסה כל כך לברוח מבשורה נבואית אל טלטלת גלים אימתנית, אל כמעט-טביעה ובליעה – אל בטנו של דג גדול. יונה והדג, איור מתוך ג'אמע א-תואריח', תחילת המאה ה-15 אולי זה לא בגלל שלא רצינו את הים – אלא שלא נתנו לנו ליהנות ממנו? הרי הים הוא נוכח-נפקד לא רק במיתולוגיה של העם היהודי, אלא גם בגיאופוליטיקה שלו. ככלת הכל, למרות שבני ישראל היו קרובים לים התיכון, מעולם לא ידעו שליטה מתמשכת ובטוחה על רצועת החוף, והשכנים יורדי הים, בעיקר פלישתים ופיניקים, היו חזקים מדי. והיום? מהפך! ישראל המודרנית נעשתה גם חברה חופית: תל אביב, חיפה, אשדוד, נתניה, הרצליה, אשקלון, ראשון לציון, בת ים, חדרה, נהריה. רוב הישראלים חיים לא רחוק מן הים; אלמלא הפקקים, ועם תחבורה ציבורית נורמלית (לא נעצור את נשמתנו), רבים מהישראלים יכולים היו להתבשם מריח הגלים המלוחים בלי להרגיש שיצאו למסע בין-יבשתי. זהו חידוש עצום בהיסטוריה היהודית בארץ ישראל. לראשונה זה אלפי שנים, פני העם לא מופנים רק אל ההר והאל, אלא גם אל הים, ואולי אל העולם. זה מעניק פתח אפשרי ליצירתה של מיתולוגיה חדשה ועשייה אמיצה: אודיסיאה ישראלית. הים הוא הזמנה להתערטלות מפחידה – ולא רק מטעמי צניעות ועדיין, קרוב למאה וחמישים שנה לאחר לידת הציונות, וכמעט שמונים מהן במדינה ריבונית, טרם העזנו לצאת להפלגה הגדולה של חיינו, קל וחומר לגולל אותה. סיפורי ספינות המעפילים של ימי טרום-המדינה הם הקרובים ביותר לכך, ואף הם אינם מסורים לחוויות הים אלא לתופת של יבשה אחת (אירופה) ולהבטחה של אחרת: ישראל. הים הוא נעלם בסיפור המשותף. נדמה שעכשיו, כמו אז, התרבות היהודית נשמרת מ"הרם עוגן" ומתמסרת ל"לך לך"; לא הפלגה, הליכה; לא ים, אלא מדבר והר. אולי מכיוון שהים לעולם אינו לגמרי שלנו, בשליטתנו, לבטח לא הבלעדית? לפעמים נדמה שאנו, היהודים בישראל, כמו נתקענו בשלב משחק הילדים "ים/יבשה", עם תפנית קלה בעלילה: מסרבים לקפוץ אל המים, וחוששים מפני כל אלה שזוממים להשליך אותנו לים. אפילו סרט ישראלי המספר את סיפורו של ילד פלסטיני שמנסה להגיע לחוף הים, בפעם הראשונה בחייו, מטיל חיל ורעדה בממשלת ישראל. אבל אפשר שהסיבה להימנעות מסיפור הפלגה עמוקה יותר, סמלית יותר. הים הוא הזמנה להתערטלות מפחידה – ולא רק מטעמי צניעות. הולך רגל כפייתי שכמוני, אני צריך לדעת. הייתי שלוש שנים קצין מודיעין זוטר בחיל הים, וכמעט את כולן העברתי כמו יונה – בבטן לוויתן של בטון, בעומק הקריה הצבאית. אבל באותם מקרים בהם הצטרפתי לחובלים, יכולתי להבין לפחות משמעות אחת של הפלגה: בניגוד להליכה, הפלגה היא חוויה מטלטלת תרתי משמע; היא ויתור על אשליית הקרקע היציבה. הגלים דואגים לכך שאף פעם לא תרגיש לגמרי בטוח, כמו לחיות על פני רעידת אדמה מתמדת, שיכולה לפתע לגאות ולשמוט הקרקע מתחת רגליך. להפליג זה לחיות בספק, באי-ביטחון. הטלטלה של הים היא פיסית, והכרתית. הוא לא צומת דרכים שבו המסלולים מסלילים גם אותך והבחירה לפיכך כבר סגורה; הוא פיתוי מסוכן לפתח דבר. הים מורה "זה לא בהכרח כך", לפעמים קורא "זה יכול להיות אחרת", ולעיתים לוחש "הכול אפשרי". ועם ההשתאות ולפעמים החדווה לנוכח האפשרויות, גם החרדה לנוכח אי-הוודאות, הסיכונים שעולים ביחס ישר לסיכויים. הים הוא הזמנה לאומץ לב, ולפעמים גם לקלות דעת. קספר דויד פרידריך, הנזיר שעל שפת הים, 1808 שאלת ערי החוף – שערי הים – אינה רק אם אפשר לעבור דרכן אליו, אלא מדוע אנחנו עומדים בהן וממתינים ערי חוף, ובעיקר ערי נמל, ניצבות בפתח הפיתוי הזה: הן השער אל עתיד פתוח – ומפחיד. כמעט כמו "שער החוק" שניצב לפני "האיש מהכפר" של קפקא, שאלת ערי החוף – שערי הים – אינה רק אם אפשר לעבור דרכן אליו, אלא מדוע אנחנו עומדים בהן וממתינים. היחס של ערי חוף אל הים שלצידן מגלם אותן. יש ערים שנענות לים, נפתחות לרטט הגלים חומרית ורוחנית. כאלה הן אתונה הדמוקרטית, אלכסנדריה הקוסמופוליטית, אמסטרדם של ראשית הנאורות, ובימינו אולי איזמיר וסן פרנסיסקו. ערים אחרות מנצלות חירות הים לעוצמת השליטים ולפעמים גם לרווחת העם אך לא לחופש האדם. כאלה הן ונציה, ג׳נובה, לונדון האימפריאלית, סינגפור. ערי ים אחרות עסוקות בהדחקה. יש נמל, אבל אין אופק. אלבר קאמי, שלעתים ראה בים התיכון מקור כמעט-מטאפיסי לגאולה ולמרד, תיאר כך את אוראן ב"הדבר": "העיר עצמה, יש להודות, מכוערת... [היא] בנויה בצורה כזו שהיא מפנה את גבה למפרץ זה, ועל כן אי אפשר לראות ממנה את הים, ותמיד יש ללכת ולחפש אותו." מעניין להשוות בין צמדי ערים מרכזיות – אחת שוכנת על חוף, השנייה בעומק היבשה – באותה מדינה. דומה כי במרבית המקרים נוטה הראשונה להיות פתוחה יותר. חשבו על אתונה/פיראוס מול ספרטה, על אמסטרדם מול אוטרכט/האג, אלכסנדריה מול קהיר, איזמיר מול קוניה, שנגחאי מול בייג׳ינג, בואנוס איירס מול קורדובה, ואיך אפשר שלא – תל אביב מול ירושלים. אבל גיאוגרפיה אינה גורל. ויש ערי יבשה שבראו לעצמן ים של אפשרויות, או לפחות זרימה של אנשים, רעיונות וסחורות. חישבו על פריז, ברלין, קיוטו, בגדד העתיקה – אפילו ירושלים הנכספת אל הנורא והנשגב. השאלה אפוא אינה רק אם יש ים, אלא אם רואים אופק. אם נצא להפלגה המסעירה הזו, נגלה, כמו אודיסאוס, שורה של אתגרים ואולי גם מפלצות, חלקן מחוצה לנו, וחלקן עמוק בתוכנו. ומה באשר לישראל, שבה החסך המיתולוגי בים היה לחסך קיומי – האם היא חברה שחיה ליד הים, או חברה שמוכנה סוף-סוף לאודיסאה? אודיסאה אמיצה חייבת לכלול מסע גילוי אל העצמי – היכרות עמוקה, מטלטלת ומערטלת עם עצמנו. כי איננו יכולים, לעולם לא נוכל, "להיות אנו עצמנו", או כמאמר הדור הצעיר "לאהוב את עצמנו" (קל וחומר את זולתנו), אם לא נדע את עצמנו. וזהו אולי ידע אינטימי במובנו המקראי, סוג של יחסי אישות, ואישיות, נפשיים שמתוכם אנחנו עשויים להוליד את עצמנו מחדש. אם נצא להפלגה המסעירה הזו, נגלה, כמו אודיסאוס, שורה של אתגרים ואולי גם מפלצות, חלקן מחוצה לנו, וחלקן עמוק בתוכנו. ככלת הכל, השם "ישראל" עצמו משמעו המאבק באל, במלאכים וגם בשדים שלנו. אם ישראל תבקש אודיסיאה משלה, היא צריכה להיות לא רק מסע בירור אל מי שהיינו, אלא חשבון נפש עם מי שהפכנו להיות וחזון אמיתי למי שאנחנו מסוגלים להיות, כי האודיסיאה אינה רק מסע הביתה – היא מסע שבו הבית והשב אליו משתנים גם הם. ‏ארנולד בקלין, אודיסאוס ופוליפמוס, 1896 השינוי הוא גם דורי. היינו דור המדבר: עם של הליכה, הישרדות והמתנה. היינו גם דור המבול: שואה, חורבן, טראומה, ועתה גם מבול אל-אקצא. בשנים האחרונות אנחנו נעשים יותר ויותר לדור הפַּלָּגָה: חברה של שבטים, מחנות, שברים. אבל אולי עוד אפשר להפוך את הפַּלָּגָה להַפְלָגָה: לא קריעה של העם למחנות, אלא יציאה משותפת אל אי-ודאות. למבקשים אותו, הים רומז: "קחו לכם אמצעי ניווט – מפה כדי לדעת היכן אתם, מקרא כדי להבין מה אתם רואים, ומצפן כדי להכריע לאן ללכת; ומוטב שלא תצאו לבד." תחת שמי ים התיכון, בארץ זבת חלב דבש ודם, העם הוא מסה, משא ומסע הפלגה משותפת שכזו אינה רק מטאפורה רומנטית. היא גם קושיה פוליטית: מי מחזיק בהגה, מי קובע את הכיוון, איך ממשיכים לשוט גם כשאיש אינו יכול להבטיח יבשה, ומי רשאי לומר שהקברניט איבד את הצפון. מעניין שאחת המעבדות המודרניות הראשונות, ואולי המסקרנת שבהן, לדמוקרטיה אמיתית – היתה דווקא ספינת הפיראטים. הפיראטים דחו היררכיה אימפריאלית לטובת סדר פוליטי אחר, שבו המלחים כולם מקבלים החלטות ביחד. אולי בדיוק מכיוון שהספינה אינה יבשה בטוחה, היתה היא עצמה הזמנה לניסוי פוליטי מרתק (ועוד על כך בהזדמנות אחרת). אנדריי סרבריקוב, פיראטים עולים לסיפון, 2009 ואילו כאן, הרחק מהאיים הקאריביים, תחת שמי ים התיכון, בארץ זבת חלב דבש ודם, העם הוא מסה, משא ומסע: סיפור שאפשר לכתוב מחדש, אחריות כבדה לגורל משותף, ותנועה יחדיו אל עתיד לא ידוע. אם נשכיל אנו, הישראלים – יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, מזרחים ואשכנזים, ימין ושמאל – לצאת לאודיסאה שלנו, נזדקק לשפע אומץ-לב כשנתבונן לעבר האופל והאופק כאחד, ונגלה שהאחרון מפחיד אף יותר. האופל מזרה אימה, אך הוא לפחות יציב, נוכח, ולכן "בטוח" יותר. מנגד, האופק מסחרר ומתסכל, כי הוא מתרחק ככל שמתקרבים אליו. לכן כל כך קשה, וכל כך חשוב, לא להפנות לו גב, להביט בו בתקווה – ולהרים עוגן.

כיצד "לחשב מסלול מחדש" באקדמיה ובישראל? דברים שביקשתי לומר לבוגרי הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב [AI English translation at the bottom] בבוקר עשיתי את דרכי מירושלים, שם נולדתי וגדלתי, לאוניברסיטה. בדעתי עלה המסע הראשון שלי לאקדמיה, לפני למעלה משלושים שנים. היא הפכה אז בעיני – עיני ילד חנון משכונת הקטמונים, סקרן הרבה יותר ממידותיו – למעין ארץ פלאות. בדיעבד נדמה שמצאתי באוניברסיטה בית שני – לא "הבית השני", אלא בית אחר, צנוע יותר, בלי ה' הידיעה, אבל עם הבטחה גדולה – למידע, לידע, לדעת. קשה לי לדמיין את עצמי מנווט את חיי בלי אותה הבטחה. אבל ממבט לאחור למבט קדימה, התחלתי לתהות – כיצד יכולה, כיצד צריכה, האקדמיה לסייע לכולנו לנווט במשעולי החיים? שלושה מכשירי ניווט עלו בדעתי: מפה, מקרא ומצפן. מפה: זהו תפקידה המסורתי של האקדמיה. בשיאה היא מציעה קרטוגרפיה אינטלקטואלית: לדעת, למפות, את ההתנהגויות, המחשבות, האמנות, הרגשות של בני אדם. וכמו שלימד אותנו חורחה לואיס בורחס מפה אינה אמורה לשעתק את המציאות בצורה מושלמת, בקנה מידה של 1:1. היא אמורה לייצגה נאמנה ככל הניתן. מגדל השן משמש כאן כמגדלור, דרך להטיל אור יוקד על המציאות, לעזור לנו לראות אותה נכוחה, להיזהר מסכנות ולהגיע למקומות טובים יותר. מקרא: כל מפה צריכה מקרא לפענוח הסמלים שבה: ללכת מעבר לידע לעבר הבנה; מעבר לניתוח באור החשמלי היוקד, לעבר פענוח הפינות האפלות יותר; ממנורת הפלורסנט נטולת הצללים אל מדורת השבט במערה, שבה צללים רוקדים על הקירות. עלינו להבין שהמפה מלאה גם במסתורין, ואת חלקו נוכל להבין באמצעות סמלים. עבורם נצטרך מקרא. כאן נעלמה ונאלמה האקדמיה. מצפן: לעיתים קרובות אנחנו מצפים שהעולם יורה לנו היכן הצפון, יעניק לנו מצפן מן המוכן. הוא לא. היקום אילם. אבל אנשים רבים יתנדבו כמובן למלאכה – הם ימהרו לומר לנו לאן ואיך לנוע. חלקם לא יהססו לא רק להציע את המצפן שלהם אלא גם להצביע על עצמם ולומר "אנחנו הצפון" – תתיישרו לעברנו, ובעצם: צייתו! אסור לאקדמיה להיות אחד מאותם גופים, אבל היא יכולה לעזור לכל אחת ואחד מאיתנו לבנות ולכייל את המצפן האישי שלנו. שלושה מכשירי ניווט חשובים, ואחד נוסף מפתה ומסוכן: כדור בדולח. מעניין שאנחנו – חוקרים וסטודנטים במדעי החברה – נמשכים לאפשרות של כדור הבדולח. הניבוי הפך למשאת לב, היעד הסופי, "הנצחון המוחלט". אבל אם חופש, אם בחירה ואחריות, מהותיים לקיומנו, ניבוי מושלם הוא המקום שבו תמות האנושיות שלנו. כשאני לעצמי, מנסה לנווט במציאות המטורפת של השנתיים האחרונות, מה אני רואה במפה, במקרא, במצפן? חלק מהקורסים שלי עוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, חלק דנים במתחים בתוך החברה הישראלית. אבל בעת האחרונה אני חושב שהמילים הללו – סכסוך, מתחים – מחטיאים את המציאות, הם לא מספקים מפה נכונה. כיום, באיזור גדול וגדל במפה אני רואה איבה. מהי? כדי לתפוס "איבה" אפשר לפנות למטאפורה שימושית, כל כך שימושית שהיא כבר די משומשת: שחמט. בקרו באתרים של מדע המדינה – הדימוי הנפוץ ביותר, השחוק ביותר, הוא משחק המלכים. אנחנו, יצורים רציונאליים שכמונו, חושבים אסטרטגית, חוזים מהלכים, משקללים נתונים, ומבצעים מהלכים. לפעמים אנחנו באמת כאלה... אבל לעיתים קרובות אנחנו לא משחקים בכלי שחמט – אנחנו הכלים. אנחנו תופסים עצמנו ככלים על לוח של מלחמה קיומית ("זה או אנחנו או הם"), נצחית ("לנצח נחיה – או נמות – על חרבנו"), צודקת ("לבן או שחור, אין אפור"), לעומתית ("מי שלא עימנו, נגדנו") ולכן גם בלתי נמנעת ("אין ברירה") – כלפי אויבים מבית ומחוץ. זוהי השחמטיזציה של עולמנו – של החברה, הפוליטיקה, המחשבה. מניין היא מגיעה? כאן אולי צריך לפנות מהפלורסנט למדורה, מהמפה למקרא – ואולי גם להיעזר במקרא עצמו (מדריך מצוין לסמלים, לצללים שרוקדים על קירות המערה שלנו). חשבו על הרצח הראשון, ועל הרוצח הראשון, שהוא גם הילוד הראשון: קין שרצח את אחיו הבל. מה הניע אותו? השפלה, קנאה שהופכת לשנאה, שמתגלגלת לאלימות. וכך אנחנו מגלים גם במחקרים על מקרי רצח בעולמנו, היום. פעם אחר פעם השפלה, תחושה איומה של אימה, של בושה, מניעה אלימות. אבל לא ניתן להבין את חוויות פחד, הבושה וההשפלה בלי להבין את מקורן העמוק יותר. גם כאן המקרא נחלץ לעזרתנו – עם המיתוס המכונן של הציביליזציה: גן העדן האבוד. ראשיתו ב"היבריס", בפיתוי "והייתם כאלוהים." תולדת ההיבריס, האכילה מפרי עץ הדעת, אך לא מעץ החיים, הועידה לאנוש(י)ות חופש נטול אלמוות. המצב האנושי הוא אפוא תסכול מתמשך: בחירה בלי שליטה. תולדות ותולדת התסכול עדיין עימנו, בנו וסביבנו: הניסיון הנואש והנואל להימלט מהאנושי באדם. ה"ידע" הראשון של אדם וחוה הוא אינסטינקטיבי: העירום – השבריריות, המוגבלות, המבט הנוקב של האחר; וממנו נובעת הנואשות לכסות בושה במלבוש. הידע הבא נרכש: בחירה היא אחריות, ומשא שתיהן – החופש – כה כבד שמוטב לנוס מפניו (אדם, שהאשים את חווה, שהאשימה את הנחש). זהו כזב עצמי: לאדם תמיד נתונה אפשרות הבחירה, אך תכופות הוא מכחיש אותה. ההכחשה מתגלגלת ל"צל" שלנו (במובן היונגיאני: אותם מרכיבים שותקים ומושתקים בתוכנו). האימה מפניו היא ממאירה: ככל שאנחנו מפחדים יותר מהצל של עצמנו, כך אנחנו מטילים אותו יותר על אחרים. לפעמים הם עצמם מתכסים בו, הופכים אותו לכסות-זהות, להתעטף בה ולוותר על העצמי העצמאי. האיבה גואה ביחסינו עם האחר מבחוץ ומבפנים. בישראל ובעולם כולו, הדמוקרטיה הייצוגית, שהביאה להישגים עצומים ועדיין יש בה ערך רב, מחוללת יותר ויותר פוליטיקה סגורה – ולכן שבורה. היא מסייעת לכולנו – פוליטיקאים והציבור הרחב – לברוח מהאנושי באדם. תחת אשר להעמיק ולהכריע, באופן אישי וחברתי, בסוגיות שעל הפרק, וליטול אחריות על הכרעותינו, אנחנו מגלגלים אותן לפתחם של פוליטיקאים פחדנים, שקרנים ואנוכיים, מאשימים אותם ואת "המערכת", ואז מצביעים להם שוב – וכך מעודדים גם אותם לברוח מבחירה ולהתנער מאחריות. הדה-הומניזציה של הפוליטיקה כרוכה ב"פרסונליזציה" שלה, ב"אישים במקום נושאים". כך הפכנו את הפוליטיקה, את החברה כולה לזירת גלדיאטורים – והתרחקנו מהאפשרות של "אגורה" – של יריד דעות חופשי ופתוח. אבל אם אלו – על פני המפה – הם מחוזות האיבה, היכן נוכל למצוא תקווה? בשום מקום, כי תקווה לא מוצאים, תקווה ממציאים – יוצרים. תקווה אינה אופטימיות (לא "יהיה בסדר" אלא "יכול להיות כאן טוב"). תקווה היא גם לא אמונה (לא "בעזרת השם יהיה כאן טוב" אלא "ביחד ננסה שיהיה"). אלוהים לא מקווה ש"יהיה אור", הוא מורה ("יהי אור"). תקווה חובקת מחשבה, רגש, ופעולה המזקקות את האנושי באדם: את יכולתו להבדיל בין טוב לרע, לבחור בטוב, לדמיין כיצד ייראה, ולפעול להשגתו. היא מכילה את הפריכות, הפגיעות האנושית, ואת החופש – היכולת לבחור במחר טוב יותר והאחריות לפעולה. כי תקווה אינה תחושה מלטפת אלא קריאה לפעולה מחייבת. הסכנה הגדולה מולה ניצבת תקווה אינה פחד – לפעמים פחד מניע תקווה. הסכנה היא ציניות – המחשבה שאין סיכוי לשינוי, שטבע האדם, כל אדם, רע מנעוריו ונגזר עלינו להסתחרר באותו מחול של אימה ומשטמה. אבל גם לתקווה עצמה – בתקווה – יש צדדים אפלים: האחד הוא כשתקווה הופכת למשאלת לב, מתוך התעלמות מהמציאות, בהתנתקות מהמפה ומהמקרא. צד אפל אחר הוא "תקווה מייאשת": אנחנו מקווים לייאוש – של האחר. זו תקווה מייאשת תרתי משמע: אתה מבקש לייאש את האחר, אבל בין שתצליח ובין שתיכשל, תהפוך לאדם אפל. מדוע תיכשל? קל להרוג אנשים, קשה להרוג אנושיות. גם ברגעי הזוועה הנוראים ביותר, רבים עדיין מקווים. ואף אם תצליח, עם מי תישאר – מה נותר מהאויב, מה נותר ממך? האחר כבר אינו אנושי, הוא צל אדם, שמשקף את מה שעוללת לנשמתך. המוצא נמצא בתקווה אחרת: להפוך את החברה ואת הפוליטיקה לפתוחה יותר. כיצד? עקרונית – על ידי טיפוח בחירה ואחריות. מעשית – על ידי פניה לדמוקרטיה ישירה, דיונית והשתתפותית. פוליטיקה שבה האזרחים משתתפים בדיאלוג פתוח ומתמשך על סוגיות הליבה, שבה מכנסים אסיפות אזרחים – כאלה שנבחרים באקראי כדי להעמיק יחדיו בסוגיות – ושבה מנהלים משאלי-עם על סוגיות אלה. המשולש הזה לא מציע פתרון קסם אבל הוא מאפשר לנו לשרטט מפות מדויקות יותר, לקרוא את האורות והצללים שבהן, ולכוון מחדש את המצפן שלנו, כדי ללכת יחדיו – על פי תהום, על קו הקץ של האופל – לאופק חדש וטוב יותר. Map, Legend, and Compass: How to "Recalculate the Route" in Academia and in Israel Remarks to the graduates of the Faculty of Social Sciences at Tel Aviv University This morning, I drove to the university from Jerusalem, where I was born and raised. My mind wandered to my first journey into academia, over thirty years ago. At the time, the university seemed to me—through the eyes of a nerdy child from the Katamonim neighborhood, much more curious than my size could accommodate—like a kind of Wonderland. In hindsight, it seems I found a second home in the university—not "the second home," but another, humbler home, without the definite article, but with a great promise: for information, knowledge, and learning. It’s hard for me to imagine navigating my life without that promise. But looking back and forward, I began to wonder: how can, how should, academia help all of us navigate the paths of life? Three navigation tools came to mind: a map, a legend, and a compass. Map: This is the traditional role of academia. At its peak, it offers an intellectual cartography: to know, to map, human behaviors, thoughts, art, and emotions. As Jorge Luis Borges taught us, a map is not meant to replicate reality perfectly, at a 1:1 scale. It is meant to represent it as faithfully as possible. The ivory tower here serves as a lighthouse, a way to cast bright light on reality, to help us see it clearly, to avoid dangers, and to reach better places. Legend: Every map needs a legend to decode the symbols it contains: to go beyond knowledge toward understanding; from analysis in the bright electric light, to interpreting the darker corners; from the fluorescent lamp without shadows to the tribal fire in the cave, where shadows dance on the walls. We must understand that the map is also full of mystery, and some of it we can understand through symbols. For them, we need a legend. Here, academia has disappeared and fallen silent. Compass: Often, we expect the world to tell us where north is, to provide us with a ready-made compass. It does not. The universe is mute. But many people will, of course, volunteer for the task—they will rush to tell us where and how to move. Some will not hesitate to offer not just their compass, but to point to themselves and say "we are the north"—align yourselves with us, and in effect: obey! Academia must not be one of those bodies, but it can help each and every one of us build and calibrate our personal compass. Three important navigation tools, and one more tempting but dangerous: the crystal ball. It’s interesting that we—researchers and students in the social sciences—are drawn to the possibility of the crystal ball. Prediction has become a heart's desire, the ultimate goal, "the absolute victory." But if freedom, if choice and responsibility, are essential to our existence, perfect prediction is the place where our humanity dies. When I, myself, try to navigate the crazy reality of the last two years, what do I see on the map, in the legend, with the compass? Some of my courses deal with the Israeli-Palestinian conflict, others discuss tensions within Israeli society. But recently, I think that these words—conflict, tensions—miss the reality, they don’t provide a correct map. Today, in a large and growing area of the map, I see animosity. What is it? To capture "animosity," one might turn to a very useful metaphor, so useful that it’s already quite worn out: chess. Visit the websites of political science—perhaps the most common, worn-out metaphor is the game of kings. We, rational beings like us, think strategically, anticipate moves, weigh data, and make moves. Sometimes we truly are like that... but often we are not playing with chess pieces—we are the pieces. We see ourselves as pieces on the board of existential war ("it's either us or them"), eternal ("we will live to win—or die by our sword"), righteous ("white or black, no gray"), oppositional ("whoever is not with us, is against us"), and therefore inevitable ("there’s no choice")—against enemies both inside and outside. This is the chessification of our world—of society, politics, and thought. Where does it come from? Here perhaps we need to turn from the fluorescent light to the fire, from the map to the legend—and maybe even use the legend itself (an excellent guide to symbols, to the shadows dancing on the walls of our cave). Think about the first murder, and the first murderer, who is also the first-born: Cain, who killed his brother Abel. What drove him? Humiliation, jealousy that turns into hatred, which rolls into violence. And so we also discover in studies of murder cases in our world today. Again and again, humiliation, a terrible sense of fear, of shame, drives violence. But we cannot understand experiences of fear, shame, and humiliation without understanding their deeper origin. Here, too, the legend comes to our aid—with the founding myth of civilization: the lost paradise. It begins with "hubris," the temptation "to be as gods." The consequence of hubris, eating from the tree of knowledge but not from the tree of life, sentenced humanity to freedom without immortality. The human condition, therefore, is ongoing frustration: choice without control. The history and offspring of this frustration are still with us, in us, and around us: the desperate and futile attempt to escape the human in man. The "first knowledge" of Adam and Eve is instinctive: nakedness—the fragility, the limitations, the piercing gaze of the other; and from that comes the desperation to cover shame with clothing. The next knowledge is learned: choice is responsibility, and both—freedom—are so heavy that it’s better to flee from them (Adam, who blamed Eve, who blamed the serpent). This is a self-deception: humanity always has the possibility of choice, but it often denies it. The denial rolls into our "shadow" (in the Jungian sense: those silent and silenced elements within us). The terror of it is malignant: the more we fear our own shadow, the more we project it onto others. Sometimes they themselves cover themselves with it, turning it into an identity-cover, wrapping themselves in it and abandoning the independent self. Animosity grows in our relations with the other, both from the outside and from within. In Israel and around the world, representative democracy, which has brought enormous achievements and still holds great value, is increasingly creating closed politics—and thus fractured. It helps all of us—politicians and the public—to flee from the human in man. Instead of deepening and resolving, personally and socially, the issues at hand, we shift them onto the shoulders of cowardly, lying, and selfish politicians, blame them and "the system," and then vote for them again—and thus encourage them to flee from choice and shirk responsibility. The dehumanization of politics is tied to its "personalization," to "individuals instead of issues." This is how we have turned politics, society as a whole, into a gladiatorial arena—and distanced ourselves from the possibility of the "agora"—of a free and open marketplace of ideas. But if these—on the map—are the realms of animosity, where can we find hope? Nowhere, because hope is not found, hope is invented—created. Hope is not optimism (not "it will be fine," but "it could be good here"). Hope is also not faith (not "with God's help, it will be good here," but "together we will try to make it good"). God does not hope that "there will be light," he commands ("let there be light"). Hope encompasses thought, emotion, and action that distills the human in man: his ability to distinguish between good and evil, to choose good, to imagine what it will look like, and to act toward its realization. It includes human fragility, vulnerability, and freedom—the ability to choose a better tomorrow and the responsibility for action. For hope is not a comforting feeling but a call to required action. The great danger that hope faces is not fear—sometimes fear drives hope. The danger is cynicism—the thought that there is no chance for change, that human nature, each person’s nature, is evil from youth, and we are doomed to whirl in the same dance of fear and hatred. But hope itself—within hope—has dark sides: one is when hope becomes a wishful thought, ignoring reality, disconnecting from the map and the legend. Another dark side is "desperate hope": we hope for despair—for the other. This is desperately hopeless, literally: you wish to despair the other, but whether you succeed or fail, you will become a dark person. Why fail? It’s easy to kill people, hard to kill humanity. Even in the most horrific moments, many still hope. And even if you succeed, who will you be left with—what remains of the enemy, what remains of you? The other is no longer human; he is a shadow of a person, reflecting what you have done to your soul. The way out is found in another hope: to make society and politics more open. How? In principle—by fostering choice and responsibility. Practically—by turning to direct, deliberative, and participatory democracy. A politics where citizens participate in an ongoing open dialogue on core issues, where citizen assemblies are convened—chosen randomly to deeply discuss these issues together—and where referendums are held on these issues. This triangle does not offer a magic solution, but it allows us to draw more accurate maps, read the lights and shadows within them, and recalibrate our compass, so we can walk together—along the edge, on the line between the darkness—to a new and better horizon.

אף פעם לא הצלחתי להבין את הקסם של "ספוקן וורד": מה הם רוצים להגיד, למה כל כך מהר, ואיפה בכלל המוזיקה כאן? אמש שיניתי את דעתי. יצאנו עם חברים לבית אבי חי להקשיב לג'ימבו ג'יי (עומר הברון), ונדמה לי שמצאתי סוף סוף את המקום של "שירה מדוברת" אצלי בלב. לא "קפיצת אמונה", אבל אולי "קפיצת אמנות". בדיעבד אני חושב שהתקשיתי להתחבר לאמנות הזו בעיקר בגלל הקצב והמקצב – הם מדברים מהר מדי בשבילי, ועם מעט מדי לחן. על המילים אני לא יכול להרהר ולערער, ובלי לחן שתופס אני מתקשה להתעורר. אני מרגיש בהפצצת שטיח תודעתית, ורק מבקש להרים את הראש, לעצור לרגע. אמש, בתנועה בין שיחה נינוחה עם עומר לשירה שוצפת עם ג'ימבו, הקסם האישי של הראשון והאבחנות החדות של האחרון היו שילוב מפעים – למשל, כשהסביר ושר את הריקוד בין שם הלידה ושם הבמה "בעזרת השם", בין מצבי תודעה "במקום בו אני גר" או בין מרכז לפריפריה עם האובססיה התל אביבית להיות "מרכז". וזו גם העברית שלו – פיקחית, מפוכחת ומפוענחת, למשל ב"עשיתי" המבריק: אנחנו "עושים" – צבא, טרק, סמים, שבת, קניות, עסקים, ילדים, אהבה – במקום לבחור פועל אחר, מדויק יותר, חושף וחושפני (נניח, בהקשר הצבאי: התגייסתי, גויסתי, שירתתי), וכך נחלצים מאמירה מחויבת ומחייבת על החיים – והבחירה בהם. לפעמים המעשה הוא האמירה, ואלה החיים שכמו בוחרים בעצמם, כמו ההחלטה של הברון ומשפחתו לחזור לביתם בנגב המערבי. ביציאה מההופעה פסעתי לרגע לתערוכה בבית אבי חי מציוריו של פנחס ליטבינובסקי. היא מציגה בין השאר צמד של ציורי שמן: "ובחרת בחיים". בשני הציורים ליטבינובסקי כמו מסביר מפורשות את ההנעה/ההנאה שלו לבחירה בחיים: אמנות. עוד בתערוכה אפשר לבקש מבינה מלאכותית לצייר את דיוקנך בסגנון ליטבינובסקי. כמובן שביקשתי, ותהיתי אם גם זו "קפיצת אמנות", נרקיסיסטית כמעט (האמנ/ות בשירות וכהשתקפות הצופה), ואם קרוב היום שבו נלך לצפות בהופעות "שירה מדוברת" של בינה מלאכותית. עוד אהרהר בכך. ובינתיים, אני בוחר בג'ימבו.

בישראל מגיע המאבק העולמי על הדמוקרטיה לשיאו. מצד אחד, ממשלת שררה עם רוב פרלמנטרי מוצק ובלם מוסדי אחד. מנגד, תנועת המחאה הלאומית החזקה ביותר מאז ומעולם. עתיד הדמוקרטיה בעולם יוכרע בישראל. עוד מוצ"ש של מחאה היסטורית מול בית הנשיא עם שומרות.ים על הבית המשותף, ובכל זאת הפעם הזו היתה קצת שונה עבורי כי ניתנה לי הזדמנות לומר דברים שהתנגנו בראש ובלב בחודשים האחרונים. היה כיף לחשוב על הדברים עם משפחה וחברים, ולקנח את הלילה עם גלידה, בתקווה לשבוע טוב ולשנה טובה הרבה יותר... בנאום עצמו קיצרתי קצת, אז לפניכם הנוסח המלא. חלקים בו קשורים למחקר שאני עורך על היבטים שונים של המשבר הנוכחי; אני מקווה לקשר בהדרגה טקסטים שאפרסם בנושא. הנה סרטון העצרת. אני מתחיל בדקה ה-44 (יש דברים שלא משתנים :-) שבוע טוב, ירושלמים! שבוע טוב ואחרון של השנה, וגם עכשיו, לא רק בפסח, מותר לשאול מה נשתנה, וכולנו יודעים: אנחנו השתנינו השנה. על גרף מטורף של פחדים ותקווות, התחלנו לבנות את הבית המשותף. וגילינו שלפעמים הוא מתחיל הכי קרוב. אצלי הוא מתחיל עם אמא, שאותה אני עדיין מנסה לשכנע שזו אינה מחאה של שנאה, ועם אבא, שהיה פעיל בפנתרים השחורים, ואחרי למעלה מחמישים שנים, חזר להפגין, כאן, איתנו. הם לא רואים עין בעין, אבל עכשיו, במוצאי שבת, שניהם מברכים "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, חַטֹּאתֵינוּ הוּא יִמְחוֹל." ובחודש הסליחות הלוואי שיכולנו למחול לשרינו על חֲטָאֵיהֶם, לו רק היו מבקשים כפרה ותיקון. אבל לא רק שהם אינם מכים על חטא – אלא הם ממשיכים ומכים עוד ועוד בנו ובדמוקרטיה, ורוצים להפוך אותה חלשה, חלולה. למה? דיברנו הרבה השנה על מהי דמוקרטיה מבחינה פוליטית, משפטית, אבל מהי דמוקרטיה מבחינה נפשית? דמוקרטיה היא ללמוד לחיות עם התסכול מהיעדר שליטה, ובעיקר מכך שלפעמים אנשים אחרים ורעיונות שונים לא באים לנו בטוב. ואת התגובה של השרים המתוסכלים שלנו אנחנו רואים יום יום, שעה שעה. עם רוטמן שמעיף באלימות מפגינה, עם בן גביר שמבחינתו אור אדום הוא המלצה לדהירה, עם רגב שמצווה "תיסע". זו ממשלה רודנית ברוחה ודורסנית בגופה, ממשלה שמשסה אזרחים באזרחים – כי היא לא רוצה אזרחים, היא רוצה נתינים, פיונים. ומה הכי לא בא לשרינו בטוב? בית דין גבוה לצדק, שיגן מפני רודנות ושרירות לב. ולכן מטרתם אינה תיקון מערכת המשפט לטובת כלל אזרחי ישראל, אלא ריקון ואיון המערכת עבור עצמם ועבור סדר-יום מושחת ואדנותי, לעומתי ולאומני, גזעני ומשיחי. לקח דורות לבנות את מה שהממשלה מנסה להרוס ולדרוס בחודשים. וכל זאת למה? כי בג"ץ הוא המאזן והבלם המוסדי היחיד בדמוקרטיה הישראלית – היחידה בעולם שאין לה איזונים אחרים, וגם אותו, בלי בלמים, הם רוצים לדרוס ולרמוס. אבל הם באמת נפלו על הדור הלא נכון, במקום הלא נכון. אני בעיצומו של מחקר על המחאה, והנה ממצא אחד. בדקתי באופן השוואתי, כלל עולמי והיסטורי, את המחאות הגדולות ביותר המתועדות. השוותי הפגנות רחוב עצומות, כמו מצעד הנשים לאחר בחירת טראמפ, עצרת המיליונים ברומא נגד המלחמה בעיראק, האביב הערבי, מחאת BLM, ההפגנות בפיליפינים, בהודו, בהונגריה, בהונג קונג – שחלקן הגיעו לספר השיאים של גינס. ביחס לגודל האוכלוסיה ולהתמשכות המחאה: אין תקדים בעולם ובהיסטוריה למה שאנחנו עושים כאן, כבר השבוע ה-36. השנה הגיעה הנסיגה הדמוקרטית בעולם כולו לשיאה. זה לא רק הונגריה ופולין. זה איטליה, ואל סלוודור, ובנין, וברזיל, ובוליביה, והודו, וטורקיה, ומאורציוס, וסרביה, והפיליפינים, ורוסיה, ותוניסיה, והרשימה עוד ארוכה – ארגנטינה עלולה להיות הבאה בתור, ומי יודע מה יעולל טראמפ לארה"ב. הנסיגה הדמוקרטית מקיפה היום קרוב למחצית מכלל אוכלוסיית העולם. כאן, אצלנו, המאבק מגיע לשיאו. מצד אחד, ממשלת שררה עם רוב פרלמנטרי מוצק ובלם מוסדי אחד. מנגד, תנועת המחאה הלאומית החזקה ביותר מאז ומעולם. עתיד הדמוקרטיה בעולם יוכרע כאן, בישראל. ואנחנו לא מתכוונים לוותר. ואסור לנו לוותר – לא רק על הדמוקרטיה, אלא גם על מי שלא מסכימים איתנו. עלינו לנצח את הממשלה, לא את חצי העם, כי אם כך נעשה, נפסיד לבסוף כולנו (ולכן, אגב, אני בעד משאל עם). הדבר שהכי מפחיד את הממשלה הוא שאנחנו האזרחים נתחיל באמת לשוחח האחד עם השני – לא רק להתנצח, לנאום, להטיף מוסר, אלא להקשיב זה לזאת. כי הממשלה מבינה שרובנו (יהודים וערבים, דתיים וחילונים, גברים ונשים, ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחים) נגלה מהר שאפשר גם אחרת – שאפשר יחדי"ו. אגב, מילה יפה, יחדיו, עם ראשי-תיבות (י.ח.ד.י.ו) שמתאימים לאיחולי השנה החדשה: שתהא ישראל חופשית, דמוקרטית, יהודית ו...? אם נסכים על ארבעת המרכיבים הראשונים, בכיף נתלבט לגבי החמישי, ונגלה בו, ובנו, את ו' החיבור.

החברה הישראלית נקרעת לגזרים כבר שמונה חודשים, אבל נדמה שלפחות בעניין אחד יש תמימות דעים: טוב לדבר בשם העם, אבל אסור לשאול לדעתו. מדוע אנחנו מפחדים כל כך ממשאל עם? והאם כדאי בכל זאת להעז? גרסא מלאה למאמר שפורסם ב"הארץ", 28 אוגוסט 2023 בראשית המשבר פירסמתי את הצעתי למשאל עם כדי לעצור את הסחרור ולפנות לדרך חדשה. ההצעה נדחתה מכל וכל, הן על ידי תומכי הממשלה והן על ידי מתנגדיה. מעט השתנה מאז, וספק אם מספיק ישתנה גם לנוכח סקר חדש, שהתפרסם ביום שישי האחרון, ובו 63% מבעלי הדעה, כולל שליש ממצביעי הליכוד, תומכים בעצירת החקיקה המשפטית והליכה למשאל עם, אשר יבוצע על ידי גורם מקצועי בלתי תלוי. מי בכלל שואל אותם. אשוב אפוא ואשאל רגע לפני משבר חוקתי שיחייב את כוחות הביטחון והמשטרה לבחור צד – מדוע לא לשאול את פי העם? הלא שני הצדדים טוענים שהעם עימם, ההוצאה הכלכלית זניחה לעומת המחיר העצום שכולנו משלמים ועוד נשלם, ולכולנו היה ויהיה די זמן לגבש עמדה מושכלת בנושא. הנשיא לשעבר ריבלין העלה בשעתו את הרעיון, ויאיר לפיד החרה-החזיק אחריו. ואז, בן-רגע, גוועה היוזמה. תומכי המהפכה המשפטית ומתנגדיה כאחד דחו כלאחר יד את נתיב משאל-העם. הממשלה יודעת ש"העם" כבר מזמן לא עם לוין-רוטמן אפשר להבין את הקואליציה, שמודעת היטב לסבירות הגבוהה שתפסיד. הממשלה יודעת ש"העם" כבר מזמן לא עם לוין-רוטמן. אינספור סקרים מלמדים כי רוב רובו של הציבור הישראלי אינו רוצה במהפכה המשפטית. כך למשל, על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה רק כרבע מכלל המשיבים סבורים שעל הממשלה להמשיך בתכניתה לשינוי מערכת המשפט. כשליש ממצביעי הקואליציה, וכמחצית ממצביעי הליכוד, סבורים כי יש לעצור את המשך החקיקה ולפעול להגברת האחדות במדינה. גם המחאה כבשה שיאים – במשך זמן ובהיקפים. חוקרת תנועות המחאה פרופ' אריקה צ'נוות' מאוניברסיטת הרווארד הגיעה לממצא מסקרן לפיו מחאות שגייסו תמיכה אזרחית שהקיפה יותר מ-3.5% מהאוכלוסייה הצליחו לממש את יעדן. התנועה הדמוקרטית כבר מזמן עמדה ב"כלל ה-3.5%"; למעשה, לפי הסקר האמור, קרוב לרבע מכלל אזרחי המדינה השתתפו במחאה, ולפי סקר אחר, שהתפרסם ביום שישי מטעם אגודת חוקרי צבא חברה, שיעור המוחים מתקרב כבר לשליש. אינספור סקרי בחירות לפיהם מגיעה הקואליציה ל-54 מנדטים לכל היותר מלמדים גם הם כי רוב הישראלים מעדיפים שהממשלה תחדל. תומכי הממשלה מרבים להתהדר ב-64 המנדטים להם זכו בדין, תוך שהם מתעלמים מהעובדה שכל מפלגות הקואליציה, ובפרט הליכוד, טרחו לאורך מסע הבחירות להצניע את "הרפורמה המשפטית", שאלמלא השתתפותן של מרצ ובל"ד היה נרשם שוויון אלקטורלי, ושבבחינת מספר המצביעים, ישנו יתרון קל למתנגדי הקואליציה. ועדיין, הממשלה ותומכיה ממשיכים להישבע בשם "רצון העם", שאותו הם מגשימים עתה הלכה למעשה, כנגד השמאלנים, האשכנזים, המשפטנים, האקדמאים, הטייסים, בכירי מערכת הביטחון, התקשורת, סוכנים זרים, וכל שאר מיני מרעין בישׁין ושונאי-ישראל. הדרישה למשאל עם תוכל לאחד את כל מחנה המחאה ולחשוף באחת את הבלוף של ביבי והממשלה – רוב העם לא איתם, והם יודעים זאת. אך נראה שגובר על כך החשש שהממשלה תיאות למהלך ותנצח במשאל אם התנגדות הממשלה למשאל עם כמעט מובנת מאליה, התנגדות האופוזיציה ותנועת המחאה מסקרנת יותר. הלא הדרישה למשאל עם תוכל לאחד את כל מחנה המחאה ולחשוף באחת את הבלוף של ביבי והממשלה – רוב העם לא איתם, והם יודעים זאת. אך נראה שגובר על כך החשש שהממשלה תיאות למהלך ותנצח במשאל. הלא נתניהו ותומכיו שוחים במציאות התקשורתית בעידן הפוסט-אמת ככרישים אחר עובדות מדממות. החשש אינו מופרך, אבל אין מקום לבהלה. המחאה צברה ניסיון עשיר והוכיחה יכולת לא פחותה להשפיע על סדר היום. דאגה נוספת היא מעשית: אלו מנגנונים יבטיחו את הגינות המשאל ודרך התנהלותו? כמובן מאליו, הוא צריך להיות מפוקח על ידי גורם מקצועי עצמאי. אין טעם במשאל עם שנתון למרותה של הממשלה. אבל מה יישאלו הישראלים? אפשר להסתפק ב"כן או לא" לתכנית לוין-רוטמן, אבל משאל עם לא חייב להיות "כן" או "לא"; כך למשל היה בהצבעה של פוארטו ריקנים על עצמאות המדינה ב-1998. לכן אפשר להעמיד להצבעה גם תכניות חלופיות, כולל מתווה העם של הנשיא. ניתן גם לבחור אסיפה מכוננת לישראל, שתשב על המדוכה ותעלה הצעה מקיפה להסדר החיים המשותפים, ואותה להעלות למשאל עם. באיזה רוב תתקבל ההכרעה? אין צורך לדרוש רוב מיוחס, אך כל הצעה שתבקש לשנות את הסטטוס-קוו ראוי שתאושר רק בתנאי שתשיג רוב מקרב בעלי זכות הבחירה. אבל הטענה המרכזית של מתנגדי משאל העם היא שדמוקרטיה ישירה היא כלי מפוקפק, מסוכן, מטיל מורא וחורבן. ראו מה קרה בברקזיט (2016), אומרים מתנגדי המשאל, הלא גם שם התבשמו הבריטים תומכי ההישארות באיחוד האירופי מסקרים שהעידו כי רוב העם עימם. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. זה נכון, משאל עם אינו ערובה לדבר. אבל קטסטרופות גדולות פי כמה מברקזיט ארעו בגלל בחירות רגילות. בבחירות הדמוקרטיות האחרונות לפני עליית הנאצים לשלטון (6 בנובמבר 1932), זכתה המפלגה הנאצית ל-33% מהקולות בלבד, ירידה של ארבעה אחוזים מהבחירות שהתקיימו אך שלושה חודשים קודם לכן. אפילו בבחירות הבאות, המזויפות, לא הצליחה המפלגה להשיג רוב (הנאצים "זכו" ב-44%). לו היה נערך משאל-עם חופשי על האופציה הנאצית, היטלר היה מובס. גם בדור האחרון, כל תהליכי הנסיגה הדמוקרטית התחוללו בעקבות בחירות רגילות, לא משאלי עם. למותר לציין, שלאחר הפיכת המשטר לרודני, אין כל ערך אמיתי למשאל עם, כדוגמת זה שערך היטלר ב-1938 על סיפוח אוסטריה (ה"אנשלוס"), אבל בהחלט אפשר להשתמש בפתק ההצבעה לשיעור גיאומטריה. "האם אתה מסכים לאיחוד-מחדש של אוסטריה עם הרייך הגרמני שהחל ב-13 במרץ 1938, והאם אתה מצביע בעד המפלגה של מנהיגנו, אדולף היטלר? כן; לא" התוצאות הרשמיות: 99.73% בעד. להערכת מומחים, שיעור התמיכה בפועל היה נמוך יותר. במשטרים דמוקרטים או כאלה שעוברים תהליכי דמוקרטיזציה משאלי-עם רבים (ושיעורם בעולם עלה פי שלושה מאז שנות ה-90) הובילו לתוצאות מעודדות, כגון ביטול האפרטהייד (1992-1994), הסכסוך בקוויבק (1995), והפרישה השלווה של מונטנגרו מסרביה (2006). משאלי-עם גם ליוו את היווצרותו וצמיחתו של האיחוד האירופי כמעט מראשיתו, ותרמו להצלחתו (70% מכללי משאלי-העם של האיחוד הסתיימו ברוב לתומכי האיחוד). גם ברקזיט לא היה בהכרח כישלון. הבריטים קיבלו את מה שרצו בדרכי שלום, ויש לקוות שלמדו לקח – לו היה נערך משאל עם נוסף, אפשר שהיו מונעים את המשבר הנוכחי. דנמרק למשל דחתה את אמנת מאסטריכט במשאל עם ב-1992, אך שנה מאוחר יותר, במשאל עם חוזר, אישרה אותו. חשוב יותר, הבריטים לימדו עמים אירופים אחרים את הלקח שחוו על בשרם. כדאי גם לקחת בחשבון ששווייץ, המדינה המובילה בעולם במספר משאלי-עם (כ-300 מאז 1848), אינה בדיוק מדינה נחשלת (מחקרים מעלים שדמוקרטיה ישירה עשויה לתרום לשוויון חברתי-כלכלי). בישראל היו שורה של הזדמנויות למשאלי עם, ופעם אחר פעם העדפנו לדחות אותן, וחבל. במיוחד מצער הדבר ביחס להסכם אוסלו ולהתנתקות. בשני המקרים לימדו סקרים על רוב גדול שתמך במהלכים, ובשני המקרים העדיפו המנהיגים שלא לפנות אל העם. לו אישר משאל עם את הסכם אוסלו, הוא היה מעניק לו רוח גבית, מקנה לגיטימציה עממית לפריצת-דרך משמעותית, ואולי, מי חכם וידע, היה מונע את רצח רבין. גם החלטתו של שרון לפסול משאל עם על תכנית ההתנתקות היא בכייה לדורות, ובמידה מה מהווה את "החטא הקדמון" שהוביל למשבר הנוכחי, שסוכניו מתהדרים בצלקות "איפה היית בזמן ההתנתקות?" הקלף הרגשי האפקטיבי ביותר של הקואליציה הוא התחושה של רבים בציבור שהם "אזרחים סוג ב'" ככלל, יש הגיון בדרישה למשאל עם על שינוי חוקתי, קל וחומר על שינוי משטר. באירלנד, בה קיימת דרישה זו, משאלי-עם העניקו לגיטימציה עממית להפיכתה מחברה שמרנית קתולית לחברה פתוחה וליברלית יותר. ב-2016 נערך לא רק משאל הברקזיט, אלא נסללה גם הדרך למשאל-עם אחר, באירלנד, משאל עם שאף פוליטיקאי לא העז להציע – על הזכות להפלה. למשאל העם קדם מהלך מבריק, ששואב השראה מרעיון ה- deliberative opinion poll של פרופ' ג'ימס פישקין. המהלך כלל הקמת אסיפת-אזרחים: 99 אזרחים אירים נבחרו באקראי כדי לשקף את ההרכב הדמוגרפי של אירלנד, ושהו יחדיו בבית מלון במשך חמישה סופי-שבוע כדי ללבן את הזכות להפלה. הם התווכחו, ריאיינו בעלי דעה ומומחים בדיונים שהועברו בשידור ישיר באירלנד, והכריעו. משאל-העם הפך למציאות ב-2018: 64% הצביעו בעד ביטול האיסור על הפלות - שיעור דומה להפליא להסכמה באסיפת האזרחים. המשתתפים באסיפות סיפרו על התמורות שחלו בדעותיהם בזמן ההתכנסות. מאז הקימו האירים עוד שלוש אסיפות דומות. ראוי ללמוד לא רק מהניסיון הבריטי אלא גם האירי, ואף לחקותו. מדוע לא להקים אסיפות אזרחים דומות בישראל כהכנה למשאלי-עם? אין זה עניין מורכב במיוחד מבחינה טכנית או משפטית (בישראל כבר קיים חוק יסוד: משאל עם מ-2014, המחייב משאל עם במקרה של ויתור על שטחים בריבונות ישראל). השילוב המעשי בין הצבעות פרלנט, אסיפת אזרחים, ומשאל עם ממזג בין סוגים עקרוניים של דמוקרטיה מודרנית: ייצוגית, ישירה, השתתפותית (Participatory) ודיונית (Deliberative). מהלך זה יוכל לקדם תוכל לסייע בקידום ידע, הקשבה והבנה בדומה ל"אגורה" (Agora) של יוון העתיקה. חשוב לא פחות: הקלף הרגשי האפקטיבי ביותר של הקואליציה הוא התחושה של רבים בציבור שהם "אזרחים סוג ב'". בחירה אקראית של ישראלים מכל שדרות הציבור הישראלי ל"אגורה" שכזו תוכל לסייע בתהליך הריפוי של הפצע – לבל נחדל כולנו להיות אזרחים ונהפוך נתינים. ככלת הכל, כשאנו מוותרים, פוליטית, על משאל עם אנחנו מוותרים על האנושי באדם – אנחו מביעים אי-אמון ביכולת האנושית לחשוב, להקשיב, לשוחח, לבחור. גם אם יש סיבות טובות לפקפק ביכולת הזו, בעיקר בימינו, אם נבטל אותה במקום לטפח אותה רק נתרום לנבואה המגשימה עצמה. נכון, הסיכונים כבדים, אבל היה כי יצביעו מרבית הישראלים בעד חיסול הדמוקרטיה, מוטב שתלך לעולמה, ומי יודע, אפשר יום אחד עוד קום תקום לתחייה, בריאה יותר. האומה, קבע ארנסט רנאן, היא משאל-עם יומיומי. כך גם דמוקרטיה. מי שאינו חפץ בבחירות כלליות, הוגנות וחופשיות, בחירויות אדם ואזרח, אינו ראוי להם. ובצד הסיכונים – סיכויים. מבחינה מעשית, משאל-עם מספק סולם לרדת מהעץ שהוביל אותנו למשבר חסר-תקדים שהשיקום ממנו יהיה קשה יותר ככל שיתארך. אבל תרומתו המכרעת של משאל העם היא ערכית. הוא יחייב את תומכי הדמוקרטיה הליברלית להפשיל שרוולים ולפנות אל מתנגדיהם, אל הקהלים הרחבים ביותר, כולל הפריפריה, הציבור הערבי, הדתיים לאומיים והחרדים, להגיע לכל מקום – תקשורת ומדיה חברתית, חוגי-בית ומתנ"סים, שווקים וכיכר העיר, בתי כנסת, כנסיות ומסגדים – להקשיב, ולדבר דוגרי, בגובה העיניים, לשוחח עם כל מי שמוכן, ולברר אם יש לנו תשובה טובה לשאלה: "למה לי דמוקרטיה עכשיו?" משאל-העם הראשון בתולדות ישראל יטיל סוף סוף את האחריות הישירה על מי שאמורים לשאת בה: האזרחים. האם הישראלים אמיצים דיים, חופשיים דיים, כדי לבחור באמת בעצמם?

יותר מכל משטר אחר, דמוקרטיה מאפשרת שינוי לטובה בדרכי שלום, היא מציעה פתח לתקווה - באמצעות אחווה והקשבה. [מעריב, 19 פברואר 2023] "אני מאמין שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו שמאפשרת את קיומם של כל המוסדות האחרים בדמוקרטיה. אני מבקש שתראו לי רודנות אחת, חברה לא דמוקרטית אחת, שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית! אין דבר כזה. בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה, ההבדל בין המדינות שבהן יש זכויות על הנייר, לבין מדינות שבהן יש זכויות בפועל, ההבדל הזה הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית." אני אקדמאי, ועלינו לומר אמת, ולתת קרדיט; אז הנה: הדובר הוא בנימין נתניהו, אך לפני עשור. אלה הם אכן רגעי אמת, רגעים בהם עלינו להביט במציאות נכוחה. והמציאות מפחידה. היא מפחידה כי הבית של כולנו בוער. היא מפחידה כי מטרת הממשלה אינה תיקון מערכת המשפט לטובת כלל אזרחי ישראל, אלא ריקון ואיון מערכת המשפט עבור עצמם ועבור סדר-יום אדנותי, לעומתי ולאומני, גזעני ומשיחי. בדומה לקנאים מלפני אלפיים שנים שוב עלולים קיצונים להביא – עם או בלי מלחמת אזרחים – לחורבן הבית, לחסל את הדמוקרטיה שלנו ועל הריסותיה לכונן דיקטטורה. המציאות מפחידה כי לקח דורות לבנות את מה שניתן עתה להרוס בשבועות. המציאות מפחידה גם כי הם מ-פ-ח-דים. הם מפחדים מהאמת, מהפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". הם מפחדים מהאפשרות שהם טועים, שהם עלולים להרוס משהו שיקר גם לליבם. הם מפחדים מ"האחר", מקולות שונים, מכל מה שיערער את ביטחונם העצמי בעצמם ובצדקת דרכם. והם מפחדים מאחריות, מההשלכות הכבדות של מעשיהם, וכבר מכינים את ההתנערות, את האשמת האחר, השונה, הבוגדני בהגדרה. ואלה רגעי אמת מפחידים כי לפעמים גם אנחנו מפחדים מאותם הדברים. עלינו להביט נכוחה גם בעצמנו, גם בחולשות שלנו. בעובדה שלא תמיד השתדלנו להבין, להושיט יד, שלעתים קרובות מדי הסתרנו את הפגיעות שלנו בחומות של צדקנות, הסתתרנו מאחורי זהות שלפעמים גם היא התנערות מאחריות. האם בגלל שאני אקדמאי עלי להתנגד לממשלה? האם בגלל שאני מזרחי עלי לתמוך בממשלה, ולא – אני "משתכנז"? אם נאמר כן, נאפשר לשבטיות להחריב לא רק את הדמוקרטיה, ואת אחדות העם, אלא גם את האנושי באדם. רגעי אמת הם רגעים של הגדרה עצמית עמוקה יותר, רגעים בהם אנחנו מגדירים מי ומה אנו כבני אנוש, בעבור מי ובעבור מה אנחנו כאן. ברגעים כאלה אנו מוצאים את המצפן והמצפון שלנו, את בקשת האמת והצדק. אלה רגעים אליהם נחזור כשנביט בעצמנו במראה, בעיני הילדים שלנו. האם נשפיל עינינו בבושה על אוזלת יד ופחדנות או שנוכל להישיר מבט ולומר בגאווה: עשינו כל שיכולנו. ואנחנו יכולים לעשות הרבה – ביחד. נכון, פעם אחר פעם – ברוסיה, טורקיה, הונגריה, פולין, ועוד – ראינו כמה קל לקעקע את הדמוקרטיה ולשקוע בדיקטטורה. נכון, כאן קשה יותר כי ההדרדרות מהירה יותר, כי היא חוסה בצלו של הסכסוך המתמשך, כי הצל מוטל על ידי אש זרה, קנאית. אבל מה שהקנאים לא לקחו בחשבון הוא שכל אלה רק חושפים את האמת. ומחדדים את רגע המבחן. וישראלים בשעת מבחן יודעים להתעלות על עצמם. בכוחנו להראות לעולם כולו: זה אפשרי. דמוקרטיה על פי תהום יכולה לא רק להינצל, אלא לצאת מחוזקת. אין דמוקרטיה מושלמת, וזו הישראלית לבטח אינה. יש הרבה מה לתקן בדמוקרטיה הישראלית וגם במערכת המשפט. דמוקרטיה אינה מבטיחה את הטוב, אבל יותר מכל משטר אחר, דמוקרטיה מאפשרת שינוי לטובה בדרכי שלום, היא מציעה פתח לתקווה - באמצעות אחווה והקשבה. הדמוקרטיה היתה חיונית במאמץ להקמת מדינת ישראל, עוד מימי הקונגרס הציוני הראשון לפני 125 שנים. היא נותרה חיונית גם עתה לנוכח אתגרים כבירים מבית ומחוץ – והיא תלויה בנו, בכולנו. בשולי עצרת הענק מול הכנסת נפגשתי באקראי עם חרדים שהגיעו מתוך סקרנות ועד מהרה התפתחה חברותא מאולתרת ושיחה מרתקת. אחד מהם, התומך בתכנית הממשלה, אמר שעתה הוא מבין טוב יותר את החשש של רבים מפניה, ומעדיף שתיגנז. מפני אנשים כאלה פוחדת הממשלה, ועלינו להושיט אליהם יד. לוותר עליהם הוא לוותר על עצמנו. אל נא. תחת זאת, נעשה שתהא זו שעתנו היפה ביותר. מול פוליטיקה של פחד, טינה ושנאה, נציע אומץ לב וסוף מעשה במחשבה תחילה. מול שלושת הכ"פים של מיקי זוהר – המרדף אחר כח, כבוד וכסף – נעמיד חופש, חירות ואחריות. ולבסוף, מול נבואה אכזרית המגשימה את עצמה על הטבע האנושי, על "אדם לאדם זאב", נאמין ברוח האדם, ביכולת להצמיח מתוך החורף הקר אביב חדש.

דור שלם דורש דמוקרטיה? הגיע הזמן לבדוק מה באמת רוצים הישראלים, רגע לפני שאנחנו קורעים זה את זה לגזרים. [הארץ, 31 ינואר 2022] סטודנטים באונ' תל אביב ושומעים חופשיים מוזמנים להצטרף לקורס חדש: בקרוב נשיק אתר חדש - "דור שלם דורש דמוקרטיה" - למען ישראל חופשית. לנוכח חששות גוברים ש"כוכב המוות" של ממשלת נתניהו השישית יפגע בכלכלת ישראל, מיהר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להצביע על האשם תמיד: "אל תהיו שורפי אסמים," התרה באופוזיציה, "מי שאוהב את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית יודע לנהל ויכוח ולגדר אותו, ולא הולך לשרוף את האסמים". כך הדגים יפה את אבחנתו של יהודי שמאלני ידוע. "השלכה", טען זיגמונד פרויד, הוא מנגנון הגנה שמייחס את פגמינו לאחרים, כדי שנוכל להתעלם מהם. למותר אך לא לגמרי מיותר להזכיר לסמוטריץ' את זהותם של מציתי האסמים המקוריים, לפני קרוב לאלפיים שנים: הקנאים היהודים, בהנהגת יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, שניצלו את המשטמה כלפי רומי והאליטות ובשם "מלכות האל" הובילו למלחמת אחים בירושלים הנצורה. לאחר שהדיחו את המתונים, נאבקו ביניהם הקנאים על השליטה, הציתו את מחסני המזון – אולי מתוך טירוף משיחי, אולי כדי לכפות על המתונים להצטרף למאבק – וסללו את הדרך לחורבן בית שני. הלקח נלמד במהרה. "הווי מתפלל בשלומה של מלכות," תנו חכמי המשנה, "שאלמלא מוראה, איש את רעהו – חיים בלעו". כאלף וחמש מאות שנים לאחר מכן יחזה תומס הובס במלחמת האזרחים האנגלית, שקטלה עשרות אלפים, ויגיע למסקנה דומה: כדי להתמודד עם מצב הטבע, שבו "אדם לאדם זאב", חייבים "לוויתן", שלטון יחיד, אוטוקרטיה. ובעוד המילים מהדהדות, כריכת הספר חושפת את הפרדוקס השזור בין השורות: המלך-לוויתן אמור לשמור על נתיניו, אבל תלוי, להגנתו שלו, בשריון-קשקשים העשוי מאותם נתינים, דמויות ננסיות הנושאות אליו עיניים בתחינה. למעלה ממאה שנים אחר כך, הפציע ז'אן-ז'אק רוסו, וכמו דוד אל מול גולית עטוי שריון הקשקשים, "פגע לו בול בפוני". ההמונים לא זקוקים ללוויתן, טען רוסו, הם יכולים לכונן אמנה חברתית שבה "הרצון הכללי" של העם הוא שייקבע – ע"ע דמוקרטיה, המציעה שינויים בדרכי שלום, מנגנון אלקטורלי שמייתר לכאורה את הצורך באלימות לפתרון משברים ומחלוקות. הובס ורוסו צדקו. מחקרים מלמדים שהן אוטוקרטיות והן דמוקרטיות נוטות הרבה פחות למלחמות אזרחים. המשטרים בתווך הם שמועדים לפורענות. והנה, כמו קלע דוד, שכידוע הפך בעצמו ללוויתן, הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, שלוקחים אותנו הישר לאזור הסכנה: הלחמה בין אוטוקרטיה לדמוקרטיה. סקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלים שיותר ויותר ויותר ישראלים סבורים שנשקפת "סכנה חמורה" לדמוקרטיה הישראלית (עלייה מ-45% ב-2017 ל-59% ב-2022), ומאמינים ש"כדי לטפל בבעיות המיוחדות של ישראל יש צורך במנהיג חזק" (עלייה מ-41% ב-2014 ל-61% ב-2022). פרדוקס לכאורה ופתרון לו: שיעור היהודים, רובם בימין, המזהים סכנה חמורה לדמוקרטיה ובה-בעת כמהים למנהיג חזק עלה מ-35% ב-2017 ל-65% ב-2022. אוטוקרטיה כהגנה על דמוקרטיה; מנהיג חזק שמגשים את רצון העם. מכאן גם התהום שנפערה בין תומכי "השישית" למתנגדיה – האם היא תיקון או ריקון הדמוקרטיה? התשובה ברורה: זה תלוי, בהגדרת הדמוקרטיה. שחיקת הדמוקרטיה בעולם מאז 2006 היא של דמוקרטיה ליברלית, שאמונה על חירויות אדם ואזרח. חטאת רבץ לפתח כל דמוקרטיה: המרת ריבונות העם ברודנות הרוב. המענה הידוע הוא איזונים ובלמים, ובכללם חוקה, בחירות נפרדות לרשויות המבצעת והמחוקקת, בית מחוקקים כפול, מבנה פדרלי, בחירות אזוריות וסמכות חיצונית (כגון ארגונים בינלאומיים ובתי משפט על-לאומיים). בישראל אין ולו מנגנון אחד מכל אלה. רק איזון-ובלם מוסדי יחיד: בג"ץ. משעה שנפרץ בג"ץ, כל שנותר הוא אמון עיוור ברצונם הטוב של מנהיגים. ומה בכך? אולי הגיעה השעה להסיג את שלטון החוק מפני שלטון הרוב, את הדמוקרטיה הליברלית מפני "דמוקרטיה אוטוריטרית", שבחסות המהפכה המשפטית תוכל להנציח את שלטון הימין, למשל באמצעות פסילת מפלגות ערביות. אבל מדוע להסתפק בדמוקטטורה כשאפשר לכונן דיקטטורה גמורה? כך נמנע אולי מלחמת אזרחים, ונענה לרצונם של כמעט מחצית הישראלים ה"מסכימים שהכי טוב היה להרוס את כל המוסדות הפוליטיים במדינה ולהתחיל הכול מחדש". ובאמת, אולי יפה השעה לכונן "חוק יסוד: מלכות ישראל" שישיב עטרה ליושנה, ואת בית נתניהו – לדורותיו – לבלפור? בה בעת נוכל לסכור את פיהם של נביאים מזדמנים, שיבקשו כמו שמואל ללמדנו את "מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם... אַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא". מי יודע, אולי לכך כיוון "פורום קהלת" בבחירתו הצנועה בשמו של שלמה המלך, החכם באדם. או אולי היה זה ההון השופע שמעבר לים, שהזכיר להם את עושרו של שלמה. כך או כך, ניכר שלא קראו במגילת קהלת עצמה, הספוגה – בניגוד לנחרצות האלימה של הקואליציה – בספקות עמוקים לנוכח ה"הבל", מורכבות החיים ו-וודאות המוות. ניכר גם שלא חשבו על אחריתה של הממלכה המאוחדת לאחר מותו של שלמה. אם הישראלים אכן מבקשים וודאות מלכות, קשה לראות כיצד אפשר, או אם בכלל נכון, לשמר את אותו אוד משפטי מוצל מאש קנאית. הניתן ונכון לכפות דמוקרטיה ליברלית על עם שאינו רוצה בה? אלא שרצון הציבור כלל אינו ברור. מחד, הקואליציה חזקה ומלוכדת, ורוב מצביעיה אכן תומכים במתן זכויות יתר ליהודים (62% לעומת 38% לפני ארבע שנים). מאידך, היא לא זכתה לתמיכת רוב הישראלים (היא נשענת על 48.4% מהקולות הכשרים); אמון הציבור בבית המשפט העליון, אף שהדרדר, גבוה לאין שיעור מזה שניתן לממשלה, לכנסת ולמפלגות; רוב ניכר (56% מקרב היהודים, 71% מקרב הערבים) תומך בסמכות בג"ץ לבטל חוקים אם הם נוגדים את ערכי הדמוקרטיה; ובסקרים עדכניים, שנערכו על ידי נעם גדרון וליאור שפר, מרבית הנשאלים, גם בקרב תומכי מפלגות הימין, סבורים שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב אלא כוללת הגנה על זכויות אדם. אז האם רוצים הישראלים במהפכה המשפטית? כנראה שלעולם לא נדע. מדינות אחרות כבר היו שם – עם שלטון נבחר שנחוש לפרק את הבלמים והאיזונים – וכמעט כולן גלשו במדרון. הקואליציה תחוקק, האופוזיציה תמחה, ואולי נגיע למשבר חוקתי שיחייב את הצבא והמשטרה לבחור צד. במציאות ביטחונית הנוטה לגמד כל איום אזרחי, כנראה שנחזה בשקיעה הדרגתית והגירה המונית. אבל מי חכם וידע, אפשר שנזכה להגשים את משאלתו של שאולי ו"לרדת למלחמה עם טרנינג וכפכפים", ואז בתום המלחמה, יגדירו המנצחים את העם ורצונו. או שאפשר לשאול את העם. הנשיא לשעבר העלה את הרעיון, ורה"מ לשעבר החרה-החזיק אחריו לרגע. ואז, בן-רגע, גוועה היוזמה. תומכי המהפכה המשפטית ומתנגדיה כאחד דחו כלאחר יד את נתיב משאל-העם. אפשר להבין אותם, זהו מוצא מטיל-מורא. שני הצדדים חוששים להפסיד, ומתנגדי המהפכה המשפטית מוטרדים במיוחד: לקואליציה תהיה השפעה על ניסוח השאלה ועל סדר-היום בדרך להכרעת העם, ואם תנצח, תהיה זו תעודת פטירה לדמוקרטיה הישראלית. אולי, אך אם יצביעו מרבית הישראלים בעד חיסול הדמוקרטיה מוטב שתלך לעולמה, ומי יודע, אפשר יום אחד עוד קום תקום לתחייה, בריאה יותר. האומה, קבע ארנסט רנאן, היא משאל-עם יומיומי. כך גם דמוקרטיה. מי שאינו חפץ בבחירות כלליות, הוגנות וחופשיות, בחירויות אדם ואזרח, אינו ראוי להם. ובצד המורא – תקווה. ראשית, לחברי הקואליציה טיעון חלש כנגד התביעה למשאל-עם. אם העם אכן עימם, יתכבדו נא, למען שלום בית ושלמות העם, לשאול את פיו ישירות (אני תוהה כיצד היו מצביעים תושבי ירושלים בימי בית שני, שחורבנו אולי היה נמנע). שנית, עצם היוזמה, גם אם תידחה (וכך סביר שיקרה), תחשוף את כזב "העם איתנו" של הממשלה ותסייע לגייס את המתלבטים להתנגדות הציבורית. שלישית, ניסוח השאלה מובן מאליו ("בעד או נגד הרפורמה המוצעת?") ומותיר מרווח צר לטפלול ממשלתי. רביעית, גם אם מוקדם מדי לטעון ש"דור שלם דורש דמוקרטיה", נתוני הפתיחה של מתנגדי המהפכה טובים; סביר כי כרגע יש רוב נגדה. מכל מקום, אין צורך לדרוש רוב מיוחס, אך מאחר שעניינה שינוי משטר, ראוי שהרפורמה תאושר רק בתנאי שתשיג רוב מקרב בעלי זכות הבחירה. יוזמת משאל העם לא רק נבונה מבחינה מעשית, היא גם נכונה מבחינה ערכית. היא תוכיח תעוזה אל מול הממשלה הטוענת כי האליטות מנוכרות לציבור הרחב. היא תחייב את מובילי המאבק – משפטנים, אנשי אקדמיה, תקשורת ואמנים – להפשיל שרוולים ולפנות אל הקהלים הרחבים ביותר, כולל הפריפריה, הציבור הערבי (פחות משליש מכלל הערבים סבורים שישראל היא דמוקרטיה עבורם), ואפילו הדתיים לאומיים והחרדים. אם אנו כל מה שאנחנו מתיימרים להיות, בחודשים שלפני משאל-העם נגיע לכל מקום אפשרי – תקשורת ומדיה חברתית, חוגי-בית ומתנ"סים, שווקים וכיכר העיר וכן, גם בתי כנסת – ונשוחח עם כל מי שמוכן. נדבר דוגרי, בגובה העיניים, נקשיב באמת וננסה לשכנע, ולברר אם יש לנו תשובה טובה לשאלה: "למה לי דמוקרטיה עכשיו?" לבסוף, היוזמה תעודד אומץ לב גם בקרב הציבור הרחב. תהא אשר תהא תוצאתו, משאל עם יסייע להתמודד עם עקב אכילס מובהק של דמוקרטיה בנסיגה: שפל חסר תקדים בתחושת האזרחים שבכוחם להשפיע משמעותית על מדיניות הממשלה (כ-15% בסקר האחרון). משאל-העם הראשון בתולדות ישראל יטיל סוף סוף את האחריות הישירה על מי שאמורים לשאת בה: האזרחים. האם הישראלים אמיצים דיים, חופשיים דיים, כדי לבחור באמת בעצמם?